המצוקה הכלכלית של מוסדות לאנשים עם צרכים מיוחדים מחייבת סיוע מגורמים מסחריים, גם אם יש בסיוע שכזה פן יח"צני. ככל שהפילנתרופיה מסייעת, היא עלולה לפטור את הממשלה מן האחריות לתקצב כראוי של מוסדות אלה.

בעקבות הפוסט הקודם, ביקשתי מד"ר אורנית קליין שגריר, אימא לילד אוטיסט ומלמדת תקשורת באוניברסיטה הפתוחה ובמכללה האקדמית הדסה, להתייחס לנושא. להלן דבריה ותודתי לה עליהם;

בעולם מושלם

בפוסט האחרון שלו בבלוג זה מתח פרופ' דן כספי ביקורת על מבצעי יחצ"נות שונים של חברות מסחריות גדולות ובחר להביא כדוגמה בין השאר את המיזם החשוב של אלו"ט (אגודה לאומית לאוטיסטים) "כסף קטן גדול". זהו פרוייקט הפועל כבר שמונה שנים ומאפשר לטסים באל על לתרום את מטבעות הכסף הקטן שנותרו להם מנסיעתם. בזכות המטבעות הללו, שממילא היו מתגלגלים ברחבי הבית ללא שימוש, קם ופועל מרכז תעסוקה לאנשים עם אוטיזם  הממיינים אותם בקפדנות ובחריצות ומרגישים שהם עובדים מועילים ומוערכים. כספי כותב על אינטרסים סמויים הקשורים בפרוייקט אולם במקרה זה לא התקיים מאחורי הקלעים שיתוף האינטרסים המסחריים שכל כך התרגלנו לחפש. כפי שהעלו הבירורים שערכתי, רני רהב או איזי בורוביץ, שתורמים מזמנם בהתנדבות לטובת אנשים עם אוטיזם כבר שנים רבות, כלל לא היו מעורבים בהקמת המיזם. הפרוייקט קם ביוזמת שני אבות לילדים אוטיסטים שהם גם קברניטים לאל על ורתמו את החברה לסייע בלוגיסטיקה המורכבת של איסוף המטבעות והעברתם למיון. 

בעולם מושלם כל מקום עבודה היה שמח להעסיק אנשים עם מוגבלויות וכלל לא היינו נזקקים למרכזי תעסוקה מוגנים. אם נהיה קצת פחות מחמירים בהגדרתנו מהו עולם מושלם היינו אומרים כי בעולם כזה נזדקק למרכזי תעסוקה מוגנים לאנשים עם אוטיזם אבל לפחות המדינה תדאג לתקצב באופן לא מעליב את העמותות שמקימות מרכזים כאלה. בעולם מושלם עמותה כמו אלו"ט, שמקימה ומנהלת מרכזי תעסוקה לאוטיסטים בכל הארץ לא היתה נזקקת לאסוף תרומות מהציבור או מחברות מסחריות. אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם ואפילו לא קרוב לכך. המעסיקים לא עומדים בתור להעסיק אוטיסטים או אנשים עם מוגבלויות בכלל. המדינה לא רק שהעבירה את הקמת וניהול מרכזי תעסוקה לאנשים עם אוטיזם לעמותות שונות אלא גם מתקצבת כל חניך בסכום עלוב שלא מאפשר תעסוקה משקמת בכבוד. וכך, בעולם האמיתי עמותות נזקקות לתרומות של הציבור ולסיוע של חברות מסחריות פשוט כדי להצליח ולקיים מפעל חיוני כמו מרכזי תעסוקה.

מובנת לי הרתיעה מגופים מסחריים גדולים שתרומתם לקהילה מהווה חלק מהנכסים התדמיתיים שלהם וגם אני מתקוממת לעיתים כנגד התרמות טלוויזיוניות בהן ילדים או משפחה כלשהי מוצגים לראווה כמעין איקון של נזקקות ובתשובה מפציע גוף מסחרי כלשהו שתרומתו אמורה להציל את המצב ובתמורה הוא מוזמן לקטוף דיבידנדים תדמיתיים. מאידך, במציאות החברתית והכלכלית הקיימת, פעמים רבות שותפות ותרומה של חברות מסחריות, חיונית להקמה ולתפעול של שירותים בסיסיים. 

זו בדיוק הסיבה שאנחנו הורי האוטיסטים יצאנו למאבק ציבורי לקידום חוק שיבטיח את זכויות ילדינו. אילון בני כבר בן 18 ובעוד פחות משלוש שנים יזדקק גם הוא למסגרת של מרכז יום שיאפשר לו פעילות משקמת בכבוד. בעולם מושלם היינו יודעים שמחכה לו מסגרת מקצועית, ומתוקצבת כראוי, בעולם האמיתי זה לא המצב וגם אנחנו נצטרך לפנות ולגייס משאבים נוספים בכדי להצליח לקיים לו ולחבריו מסגרת ראויה ומכבדת. אני מקווה שבסופו של דבר החוק יאושר וגם יביא איתו הגדלה של תקציבים המיועדים לתעסוקה משקמת לאנשים עם אוטיזם אבל עד שזה יקרה נשמח ונודה לכל מי שמוכן לסייע גם לחברות מסחריות וברור לנו שהן בתמורה אולי יקצרו רווחים תדמיתיים.

ומילים אחרונות על הסדרה "פלפלים צהובים" שממנה שאל דן כספי את כותרת הפוסט הקודם שלו: מציאות חייהן של משפחות אנשים עם אוטיזם קשה ומאתגרת הרבה יותר מזו שהוצגה בסדרה. בעולם האמיתי לא מדובר, כמו בסדרה, בילד קטן וחייכן, אולי קצת שתקן, המתהלך  בנוף מדברי פסטורלי עם אוזניות. בעולם האמיתי זה הרבה יותר כואב:

 

פסוקו של פוסט

בשבוע שעבר נערך בירושלים פסטיבל סרטים בינלאומי "יוצרים מציאות", מטעם עמותת שק"ל בשיתוף סינמטק ירושלים, המאתגרים את תפיסת המוגבלות. במסגרת הפסטיבל הוקרנו סרטים מארצות שונות של ועל אנשים עם מוגבלויות, אשר מבטאים ומייצגים את עצמם במטרה להעלות נושאים לסדר היום הציבורי.

אלא שלהבדיל מפסטיבלים אחרים, הסיקור התקשורתי של הפסטיבל "יוצרים מציאות" הייה צנוע למדי עד אפסי. וכי מי מעוניין לאתגר את תפיסת המוגבלות ואת הדימויים המקובעים בחברה על אנשים עם צרכים מיוחדים?