יש דמיון בין אקדמיה לבין תקשורת, שתי אליטות מבקרות את השלטון. המשבר בהשכלה גבוהה מחליש את יכולת האקדמיה לאתגר את הקונצנזוס ותמיכת הציבור בממשלה.     

השבוע נפתחת שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה שוב בסימן משבר. לפי פרסומים בתקשורת, תקציב ההשכלה הגבוהה יקוצץ השנה במאה מיליון. בנוסף, התקנים באוניברסיטאות המחקר הלך וקטן לאורך השנים. יש המדברים על העשור האבוד ואחרים מוסיפים, עשורים אבודים. המשבר דרמטי אף יותר בלימודי תקשורת. לראשונה, תכניות שאושרו לא נפתחו מחמת מיעוט נרשמים. בתכניות קיימות נרשמת ירידה משמעותית במספר הסטודנטים.

מי ירוץ ללמד תקשורת כאשר מפטרים עיתונאים ואילו הנותרים נאלצים להסתפק במשכורות צנועות ולהשלים עם חוסר יציבות תעסוקתית? אלא שהירידה בהרשמה אינה ייחודית לתקשורת והיא כנראה חלק ממגמה כללית. לאחר גאות במספר הסטודנטים עקב גלי ההגירה במשך שנים אחדות, התכווצו מחזורי הבוגרים ועמם אף הביקוש ללימודים גבוהים.

המשבר הפוקד את לימודי תקשורת, בו אעסוק בפוסט הבא, איננו מנותק מן התמונה הכללית. מבט נוסף עשוי לגלות שהמשבר הנוכחי בהשכלה הגבוהה גם אינו מקרי אלא נדבך במדיניות מתמשכת של פגיעה באקדמיה, מעין זורקים את התינוק עם המים.

טקטיקות של סירוס האקדמיה

כבכל דמוקרטיה, גם בישראל מתקיימים שני איים של אופוזיציה יעילה לשלטון – התקשורת והאקדמיה. אם האסטרטגיה היא לפגוע בשתי האליטות, הרי שבשעתו כתבתי על ארבע טקטיקות, והפעם אוסיף עוד שתיים;

  1. עידוד ריבוי ערוצי תקשורת/מוסדות להשכלה גבוהה: באקדמיה כבתקשורת הניפו דגלים לצורך בריבוי בשם הצורך בפלורליזם ו/או סיפוק ביקושים באוכלוסיה הרחבה והגדלה. הדבר בא לידי ביטוי במדיניות נמרצת של ריבוי ערוצי תקשורת בשעתו וכך, גם ריבוי מכללות ובהמשך מרכזים אקדמיים באקדמיה. כתוצאה, עוגת הפרסום או התקציב מתחלק בין יותר מוסדות כאשר כל אחד מהם מקבל נתח קטן יותר.
  2. החרפת התחרות בין גופי תקשורת/ השכלה גבוהה והעמקת התלות בשלטון: עקב ריבוי ערוצי התקשורת ומוסדות להשכלה גבוהה, החריפה התחרות ביניהם על משאבים חיוניים; בתקשורת על עוגת הפרסום ועל רייטינג, ובאקדמיה על סטודנטים, משאבים כספיים ותקציבים ממשלתיים. כמוהם כבאמצעי התקשורת, בשל התחרות המחריפה ניטש מאבק על סטודנטים בין אוניברסיטאות מחקר לבין מכללות. כי למספר הסטודנטים יש ערך כספי. בתחומי הלימוד המשתלמים והנלמדים במכללות, חייבות האוניברסיטאות להתפשר כדי לעמוד בתחרות ולא לאבד סטודנטים. באקלים החדש של תחרות עם המכללות הסטודנט הייה ללקוח. הלקוח תמיד צודק וחייבים לחזר אחריו בכל דרך שהיא, לרבות קיצוץ בנטל הלמידה, ציונים מנופחים או היקף הלימודים לתואר. אם פעם התלוננו סטודנטים שיש מעט חומר קריאה בעברית, כיום הם קובלים על אורך המאמרים (בעברית) ומצפים כי חומר הקריאה המועט יהיה נגיש על המסך הפרטי כי, "שילמנו ומגיע לנו." התחרות המחריפה מזרזת את ה"מכללתיזציה" של האוניברסיטה.
  3. טיפוח אמצעי תקשורת/ מוסד השכלה חלופי: ממש כשם שהשלטון דאג לטפח אמצעי תקשורת משלו ועיתונאים נאמנים אליו, אם בעיתונות (ישראל היום) ואם בהידוק השליטה על רשות השידור, כך הוא עשה לטיפוח מוסדות ידידותיים – אוניברסיטת אריאל או מכללת שלם. גם לא מקרה שראש הממשלה מעדיף להציג מדי פעם את משנתו המדינית באוניברסיטת בר-אילן. לא במקרה מרוממים את תרומתן ההולכת והגדולה של המכללות, מתוקצבות ובלתי מתוקצבות. לכאורה, המכללות מספקות את הביקושים ללימודים אך למעשה הן מכרסמות במעמד האוניברסיטאות ומהוות דגם חלופי ויש בו לא מעט יתרונות; אפשר להעסיק מרצים בתנאים מחפירים ולהוסיף או לפטר אותם לפי מספר הסטודנטים הנרשמים.
  4. דה-לגיטימציה של הגופים הקיימים: סירוס מוצלח של האליטה הישנה, באקדמיה כבתקשורת, לא התאפשר ללא מסע עקבי של דה-לגיטימציה לרבות השמצות וביקורת על ניהול בלתי יעיל ובזבזני של אוניברסיטאות מחקר. חוקרים הנמקים במעבדות ובספריות רב שעות היממה מוצגים כבטלנים המלמדים רק 8 שעות בלבד בשבוע. על כן, חייבים להציל את האוניברסיטאות, להעביר את הניהול לידים "ציבוריות", ובמקביל לעודד הוראה במכללות בהן ההוראה זולה יותר בשל העסקת מרצים בתנאים מחפירים.
  5. שחיקת מנגנון הרגולציה: כידוע, המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) וזרועה הכלכלית, הועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת), אמורות לחצוץ בין הדרג הפוליטי לבין מערכת להשכלה הגבוהה, ולהבטיח עצמאותה. שר החינוך והתרבות, אשר ממליץ בפני נשיא המדינה על מינוי חברי המועצה ומכהן כיו"ר המועצה. מזכיר לכם משהו? לא במקרה. מה שקרה למוסדות רשות השידור והרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו אזורי, פוקד כיום את מל"ג -  שחיקה במנגנון הרגולציה. הגוף שהיה אמור להדוף לחצים פוליטיים ולהבטיח עצמאותה של המערכת, היה לזרוע המבצעת של מדיניות הממשלה. לאחרונה הוגדל מספרם של "אנשי ציבור" על חשבון נציגי אקדמיה. גם מתחום אקדמיה מעדיפים למנות "אנשי שלומנו", אשר מזדהים עם הפרטת ההשכלה הגבוהה.  אמנם מל"ג נוהגת לפרסם בראשית שנת לימודים נתונים על גידול במספר הסטודנטים עם דגש על חלקן ההולך והגדול של המכללות. אלא שכמות הסטודנטים אינה מעידה על איכות ההשכלה הגבוהה במכללות. אדרבא, טיפוח המכללות בא במידה רבה על חשבון משאבים למימון תקנים באוניברסיטאות מחקר. באקדמיה כמו בחיים, מה שזול הוא יקר, ולהיפך. הוראה זולה במכללות אחראית במידה רבה על זילות התואר הראשון אשר הייה לשווה משקל לתעודת בגרות.
  6. דלת מסתובבת לרגולטור. בקרב קברניטי מל"ג הולכת ומשתרשת הנטייה לאמץ פרקטיקות בלתי ראויות המקובלות בענף הרגולציה לאמור, הכינו את המשרה הבאה במגזר עליו אתם מפקחים. מאידך, כל מוסד להשכלה גבוהה מעוניין להתברך ברגולטור לשעבר בעל קשרים עם פקודיו אשר אמורים לטפל בתכניות חדשות. הפעלת תכנית לימודים חדשה טעונה באישור של תת-ועדה מקצועת מטעם מל"ג. מאחר והדג מסריח מהראש, במקרים לא מעטים ראשים של תת-ועדה וחברים בהן המאשרים תכנית לימודים, נקלטים כעבור זמן קצר כחברי סגל בתכניות שהם אישרו מכבר.

ובחזרה למשבר בהשכלה גבוהה. לו מל"ג מלאה את תפקידיה נאמנה, ודאי היו נבלמים הלחצים הפוליטיים והייתה מתנהלת מדיניות שקולה ואחראית של פיתוח אקדמי. כנראה נוח יותר לאמץ את הגישה הכלכלית של הממשלה ולהתייחס למוסדות להשכלה גבוהה כמפעלי ייצור ולהשכלה הגבוהה כמצרך משווק להמונים.

אשר על כן, המשבר באקדמיה, כמו בתקשורת, רצוי ונוח לשלטון. שכן, אליטות מוחלשות אינן מסוגלות לאתגר את הקונצזוס ואת תמיכת הציבור במדיניות הממשלה!

פסוקו של פוסט

זכייתו של פרופ' אריה ורשל, מדען ישראלי לשעבר, בפרס נובל בכימיה, פותחת צוהר צר נוסף לפוליטיקה בתוככי האקדמיה. יותר מכל, חתן הפרס חייב תודה למי שלא רצו אותו בארץ וסללו לו בדיעבד את הדרך לתהילת עולם.