ערוץ 2 בן עשרים. סיבה טובה ללכת למקום בו נקברים מדי יום נכסי התרבות הישראלית. הביקור החל בחלקת הפוליתונאים – עיתונאים שמכרו את נשמתם לפוליטיקה. פרידה מאריק איינשטיין.

החודש מציינים שני עשורים לערוץ 2. שידורי הערוץ החלו ב-4 בנובמבר 1993 והם בישרו תחילתה של הטלוויזיה המסחרית בישראל. במסגרת החגיגה משודרים מדי ערב סרטונים שופעי שביעות עצמית. צניעות וענווה חולקו במשורה לאנשי טלוויזיה.

אשר על כן, החלטתי לכבד את האירוע ולהיות דווקא עם מי שהיו ואינם בערוץ 2. לשם כך, הלכתי לבית העלמין קולטורה. שם נמצאים המפורסמים לשעבר בתקשורת ובטלוויזיה בפרט, אלה שהיו מפורסמים פעם. להבדיל מאחרים, קולטורה הוא בית עלמין פתוח ומיוחד לנשמות שנכנסות אליו, ולו לזמן מה, ויש שעוזבות אותו ושבות לבעליהם כעבור זמן ומפח נפש.

על שער בית העלמין התנוסס, איך לא, המאמר הידוע בלטינית ובאותיות לעז -

SIC TRANSIT GLORIA MUNDI

או בעברית, כך חולפת התהילה מן העולם.

ביקור בחלקת הפוליתונאים

מפיסטו השוער הקביל את פני בחיוך הממזרי שלו.

- את מי באת לבקר הפעם, פרופסור?

- אפתיע אותך. לא את דודו טופז, לא את שרון גל, לא את עמנואל רוזן ואפילו לא את הקבר המוכן של הזמר המפורסם.

- אם כן, את מי רצית לבקר הפעם?

- קח אותי לחלקת פוליתונאים, פוליטיקאים שהיו בעבר עיתונאים, כאלה שמכרו לך את נשמתם העיתונאית בנזיד טעימה מכוח פוליטי.

 חלקת הפוליתונאים נמצאת בסמיכות לחלקת העיתונאים שנטשו לטובת עיסוקים אחרים, למשל יחסי ציבור, דוברות, ייעוץ, שירות ציבורי, אקדמיה, עסקים וכד'.

- בטח אתה מחפש את שלי, שלי יחימוביץ'. נשמתה שוכנת ליד ח"כ לשעבר דניאל בן סימון, בני אותה מפלגה. הוא כבר איננו מפורסם, אך שמרנו לו מקום בקצה השדרה. אולי הוא עוד ישוב לעיתונות ונשמתו תצא מכאן, הביע מפיסטו משאלה והמשיך. לא היה קשה מדי לפתותם לעזוב את העיתונות, גם לא הייתי צריך להרבות בהבטחות. אחדים מהם עשו חשבון קר. הסוס שלהם בתקשורת נגמר והם החליטו להבטיח לעצמם פרנסה לעתיד. היו גם שחיפשו עוצמה נוספת על מה שכבר צברו באולפנים. כך שקניתי את נשמתם בזול וללא מאמצים רבים. וכאשר הם בזירה הפוליטית, הם נחשפים במערומיהם הרדודים. הם שטוחים כמוהו כעמוד עיתון. הפוליתונאים שלך, מאמינים שדי כדי להיות מפורסמים כדי להנהיג את הציבור.

- הגזמת ידידי. הכללה פראית. האם מהקצונה בצה"ל מגיעים אנשים טובים יותר? הרי היו לנו מנהיגים דגולים ששלחו ידיהם בכתיבה לפני כן. הם כאן בשדרת הרצל.

- אתה משווה את פליטי העיתונות במשבר של היום, ניצן הורוביץ, עופר שלח, מיקי רוזנטל או מרב מיכאלי להרצל, סוקולוב, כצנלסון או ז'בוטינסקי? כל אחד מבין האחרונים נשא מטען ערכי מוצק. היום הם מוכרים בעיקר כשמות רחובות. בזמנם הם היו מנהיגים, הוגי דעות ומובילי דרך. במה כוחם של הפוליתונאים שלך? האם יש איזה רעיון מקורי או יצירתי שהביאו הפוליתונאים הללו? אלה הם דברנים ולא מנהיגים.

- אבל תראה מה עוללת לנו? אולי הצלחת לפתותם לעזוב את העיתונות, אך רק חיזקת את הבינוניות של הכנסת ושל הממשלה בפרט.

- אשתדל להשתפר, חייך מפיסטו ושילח איום מרטנז. עוד תעריך אותי כשבפעם הבאה אכניס לכנסת סלבים ובוגרי תכניות טלוויזיה, האח הגדול, הכוכב הבא או Xפקטור. הפעם הסתפקתי בסנוניות נבחרות, ציפי חוטובלי וישראל אייכלר.

הציבור כמו פלסטלינה

- איך אתה מצליח לעשות זאת?

- פשוט. תחילה, אני מסמם את הציבור עם שלל תכניות, ובמיוחד מנטרל את כושר השיפוט שלו. אני מטמטם אותו במנות של ריאליטי וכאילו חדשות ואקטואליה באריזה בידורית, התגאה מפיסטו. ברגע שהציבור ברובו מסומם וחסר שיקול דעת, הוא הופך בידי כמו פלסטלינה ואני משחק חופשי ברגשות ובדעות שלו.

לפתע רוב הציבור שונא את אמריקה והופך לפרנקופוני. רק לא מזמן דיברתי נגד הסנקציות של המערב על איראן וטענתי שהן בלתי יעילות, ורוב הציבור האמין לי. התחננתי שלא יסירו את הסנקציות על איראן, כי הן כן היו יעילות , וידעתי על כך. אך רוב הציבור שכח מה שאמרתי לא מזמן ושוב מאמין לי ללא עוררין כי ההסכם עם איראן הוא אסון, bad deal. מבוקר עד ערב, אמצעי התקשורת מפמפמים לציבור את דף המסרים שלי.

גם העיתונאים משתפים פעולה בקלות. שיקול דעתם מסורס והם זוללים כל מה שאני מגיש להם. שבועיים האכלתי אותם, עם צו איסור פרסום ובלעדיו, בסיפורים עסיסיים על אייל גולן וחבורתו. יש לי סרט אין לי סרט על אייל גולן והילדות. יש עדות אין עדות על ניצול מיני והדחה לסמים.

- בעצם, גם אותך היו צריכים לחקור על הדחה לסמים של ציבור שלם, ניסיתי להקניט את מפיסטו.

- להיפך, רק מודים לי שבזכות הטיפול שלי סובלים פחות. כיצד לדעתך הייה הציבור מעכל את ההסכם עם איראן ואת האיום הגרעיני ללא פרשת גולן? אתה מבין, דעת קהל זה כמו שבשבת. כך שאני יכול לסובב אותו איך שאני רוצה ללא חשש. אפילו אם אחליט באמת ובתמים על שתי מדינות לשני עמים ואלך על חלוקת הארץ, רב הציבור יישאר מרותק למסכים הקטנים ולא יזוז ממנו.

הזמן דחק וביקשתי להגיע לקרבנות נוספים של ערוץ 2 ושל הטלוויזיה המסחרית. ועל כך בפוסט הבא.

פסוקו של פוסט

במהלך הביקור בקולטורה, נודע על פטירתו של אריק איינשטיין. גם אני נפרדתי ממנו באחד השירים הפחות מוכרים אך המשמעותיים במיוחד עבורי.