כיצד ומדוע ערוץ 2 אינו מוסיף לריבוי הדעות, הפלורליזם? איך ערוץ 2 מבצר את הקונפורמיזם? מהפך פוליטי התרחש לפני ערוץ 2 ובזמן שהשידור הציבורי היה פלורליסטי. קדיש לחרצופים וגם לטלעד.

יזמיו של ערוץ 2 הצדיקו את הקמתו לפני שני עשורים בצורך לטפח פלורליזם. גם אחרי מספר שנים כאשר לחצו לכינונו של ערוץ 10 הניפו את דגל הפלורליזם. מאחר ופלורליזם נחשב לנשמת אפה של דמוקרטיה, קשה להתנגד לריבוי יזום של ערוצי שידור, ברדיו כבטלוויזיה. בשם הפלורליזם נפתחו השמיים ליזמים נוספים, בינוניים וקטנים, שחפצו בערוץ שידור משלהם. בעידוד השלטון הלך ופרח השידור המסחרי והוא היה לחלופה ודרך לייבש את השידור הציבורי.

האמנם מרבה ערוצים מרבה פלורליזם?

מספר ערוצים אינו תנאי מספיק לפלורליזם. תלוי גם מהו התוכן שלהם, מה משדרים ומה מפרסמים או מדויק יותר, מה לא מפרסמים ומה לא משדרים. אדרבא, היצע רב של ערוצים ועיתונים עלול ליצור אשליה של פלורליזם או פסיאודו-פלורליזם.

ריבוי ערוצים מחריף את התחרות ביניהם ואת מלחמת ההישרדות. בשל כך, כל ערוץ נוטה להיצמד לקונצנזוס, כי זוהי הדרך לקנות את לבם של מאזינים וצופים רבים, ולהפך. מתן ביטוי לדעות חריגות עלול לסכן את הרייטינג. מדיום המתפרנס מרייטינג אינו מסוגל לאתגר את הקונצנזוס. למשל, לא משתלם לסקר באופן שוטף מגזרים – לא חרדים, לא ערבים ולא עולים. אלא אם כן יש משהו, ובדרך כלל מאיים על שגרת החיים. גם זאת חייבים לציין, הדבקות בקונצנזוס אינה ערובה לתוחלת חיים אך היא עלולה להקל על מצוקות כלכליות.

עובדה היא שגם בעידן רב ערוצי, ספק אם אפשר להביע בקלות דעות ביקורתיות ומאתגרות את הקונצנזוס. המצב בכללותו נשאר כשהיה. למעט יומון אחד, הארץ, בו מתארח הבלוג, כמעט כל אמצעי התקשורת, עיתונים ותחנות שידור, על הכתבים והפרשנים בהם, מתנבאים בדרך כלל בקול אחד ברב התחומים. ממש מקהלה אחת בעלת אג'נדה אחת ושיקולי סלקציה עיתונאית זהים.  

כוחה של מקהלה עדיף על פני סולן. וככל שהמקהלה גדולה יותר, כך ייטב. אם ישנם הבדלים בין הזמרים במקהלת התקשורת הרי אלה הם במנעד הקולי ולא בפרטיטורה, תכליל. מי בסופרן ומי בבריטון פוצחים באותם שירים – הסכם עם אירן הוא רע למדינת ישראל, אין פרטנר פלסטיני לשלום, הסתה וטרור הם רק מנת חלקם של הפלסטינאים. טרור יהודי מכונה בנונשלנטיות, "תג מחיר". מבחינה זאת הטלוויזיה הרב ערוצית מיטיבה לשרת את צרכי ההסברה/ התעמולה של השלטון ולנהל שטיפת מוח המונית. נסתפק הפעם בשתי דרכים בהן נכתבת הפרטיטורה למקהלת התקשורת;

Much of the same יותר מאותו דבר. שלושת ערוצי הטלוויזיה הגדולים משדרים פורמטים זהים ובאותם זמנים, לפי אותו הגיון כלכלי, "חוק נווה שאנן"; כאשר חנות נעליים או רהיטים מצליחה ברחוב מסוים, מייד נפתחות חנויות נוספות לנעליים או רהיטים באותו מקום.

די במבט משווה בין שלושת הערוצים – ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10, כדי לגלות זהות בין לוחות המשדרים שלהם. בשעה 8 בימי חול משובצת מהדורת החדשות המרכזית. שלוש שעות לפני כן ביום חול משודרת אקטואליה בנימה קלילה, בשעה 6 בערב תכנית אולפן על אקטואליה, בין 7-8 בערב הפוגה קלילה המובילה לחדשות ולפריים טיים.

גם מהדורת החדשות בשני הערוצים המסחריים דומה להפליא. עיקר החדשות בראשית המהדורה, ומגזין בחלקה השני, שאורכו נמתח כמו מסטיק לפי צורכי התחרות בין הערוצים. לעיתים המהדורה מסתיימת דקות ספורות אחרי השעה 9:00 בערב ולו רק כדי להסיח דעת הצופים מלעבור לערוץ המתחרה. אפילו הפסקות הפרסומת מתואמות בין שני הערוצים. בשלושת הערוצים פאנל הפרשנים הוא עוגן המהדורה החגיגית בערב שבת ואליבי טוב לצמצום עלויות הפקה של כתבות שטח מחוץ לאולפן. הדמיון בין הערוצים מתקיים גם בזמנים נוספים במהלך היום.

מפרשים את עצמם לדעת. אגב פרשנים, בכל אמצעי התקשורת ממעטים להפריד בין ידיעות לבין דעות,  news vs. view. דעות של פוליטיקאים ואנשי ציבור מצוטטות כידיעות. אף אירוע או אמירה אינם נותרים ללא פרשנות נכונה פן יאמצו חו"ח דעות מסוכנות. אותם פרשנים נודדים מאולפן לאולפן, אותם פרצופים מופיעים פעם בערוץ 2 ופעם בערוץ 10 ואותם קולות נשמעים פעם בקול ישראל ופעם בגלי צה"ל. בפרשנות על הסכסוך נשמרת הגמוניה מלאה לאנשי ביטחון, בעבר ובהווה, אשר מסוגלים לאושש את עמדת הממסד. מי שחוטא בדעות אחרות, מתויג לאלתר כמתוסכל ולא מחובר למציאות. מה הפלא שרוב הציבור, 87%, איננו מאמין להסכם עם איראן? הרי זה מה שמפמפמים לו כל הזמן בכל אמצעי התקשורת.  

התוצאה יכולה להיות הרת אסון. למעשה, אין ולא היה דיון פתוח על סוגית הגרעין באזור, ובאיראן בפרט. מיליארדים של שקלים הוצאו על פרויקט מגלומני ללא בקרה נאותה. אף לא עיתונאי או פרשן התריע בזמן אמת על הבזבוז האדיר. כולם סמוכים על אותו שולחן ואינם מעזים למתוח את החבל עם מקורות המידע.

ערוץ 2  היה בזמנו סנונית של הטלוויזיה המסחרית ועורר תקוות רבות. בדיעבד, הערוץ מילא את הצפיות, בעיקר הציפיות הפוליטיות ולו רק משום שהיה למבצר של הקונצנזוס הלאומי. במידה רבה, חב השלטון הנוכחי לערוץ 2, ולטלוויזיה המסחרית בכלל, את תוחלת החיים הארוכה. אם היה אי פעם מהפך פוליטי בישראל, הוא התרחש בימי השידור המונופוליסטי שהיה גם פלורליסטי.

פסוקו של פוסט

מעבר לגדר בבית עלמין קולטורה, עליו סיפרתי בשני הפוסטים האחרונים, ישנה חלקה זעירה למי שלא שחה עם הזרם.

מצאתי בה מצבה לטלעד, הזכיין השלישי בערוץ 2 בין השנים 1993-2005. חרף תכניות איכות, שאחדות מהן משודרות עד היום אצל המתחרים דאז, למשל אילנה דיין ואמנון לוי, הזיכיון ניטל משום מה מטלעד. אולי הקטע שלא נס לחו מתכנית הסאטירה הנשכנית החרצופים עשוי להסביר מדוע.