לזכרה של שולמית אלוני ומורשתה: באקלים לאומני ספוג דעות נציות, כל מי שמשמיע דעות אחרות נידון לפיטורים אחרי שימוע מקארטיסטי משפיל. ומדוע אין חינוך ללא פוליטיקה. 

 

צירוף מקרים סמלי. שולמית אלוני הלכה לעולמה בעיצומה של מיני סערה על חופש הדיבור ותחומי הקונצנזוס בחברה הישראלית. הרושם הוא שלא רבים מודעים לסערה ומעדיפים להתעלם ממנה כמו לא נוגעת בהם.

המדובר במורה לאזרחות ולמחשבה מדינית בשם אדם ורטה בבית ספר תיכון ברשת אורט בטבעון. שמו התגלגל ברבים לאחר שתלמידה שלו, ספיר סבח, שלחה מכתב לשר החינוך והתלוננה על שהמורה השמיעה דעות שמאלניות. לדברי המתלוננת, המורה אמר בשיעור שצה"ל אינו מוסרי ובכך פגע במוטיבציה להתגייס. במהלך השימוע לפני פיטורים, טען המורה שהדיון בכתה נערך סביב המשפט צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, העיר על אופייה המוחלט של ההכללה וטען לחריגים ושצה"ל מעורב גם במעשים לא מוסריים. הרי כל הכללה במדעי החברה איננה מוחלטת.

האזנתי לשימוע בן 65 דקות ונותרתי עצוב. השימוע דמה כמעין משפט שדה של שלושה פקידים אחוזי היסטריה מן המהומה הציבורית, אשר מבקשים להעניש לאלתר את המורה הסורר בעיניהם. 

*

אחת הטענות המרכזיות בשימוע, שאדם ורטה השמיע דעות פוליטיות בכיתה בניגוד לנהלים של משרד החינוך, שגם הם אינם לגמרי ברורים. זוהי כמובן טענה מתחסדת ונגועה בצביעות. למעשה מאז ומתמיד, ובכל מקום, ולא רק בישראל, בחינוך יש יסודות פוליטיים.

כל שר/ת חינוך מטריח/ה להותיר טביעות האצבעות הפוליטיות בתכניות הלימודים. כך, הנהיג שר החינוך לשעבר, גדעון סער, סיורי תלמידים בחברון. נסיעות התלמידים השנויות במחלוקת למחנות ריכוז בפולין נועדו בין היתר לחזק כביכול את החוסן הלאומי של הצעירים ברוח "בכל דור ודור קם היטלר להשמידנו". בחורי ישיבות מגויסים לעיתים קרובות להפגנות פוליטיות שונות. הטרור היהודי נגד פלסטינאים, הלא הוא "תג מחיר", מיוחס לתלמידי ישיבות והזרם הדתי-ממלכתי בחינוך. גם לא במקרה טיפחו במשך שני עשורים את רשת החינוך "מן המעיין" כמכשיר להכנת קהל הבוחרים העתידים של ש"ס. גם כאשר מונעים דיון על המעשים הלא-מוסריים של צה"ל זוהי אינדוקטרינציה/שטיפת מח פוליטית.

*   

לא במקרה עיתון "הארץ" התגייס וסיקר בהרחבה את הפרשה. עורכי העיתון מיטיבים להבין מה שמצופה מגורמים אחרים, בכללם אקדמיה, להבין ולהגיב. היום מטילים הגבלה על מורים, מחר על עיתונאים. לא מדובר במקרה נקודתי בפריפריה על מה שמותר או אסור למורה לומר. זהו מקרה נוסף במאבק על גבולות הקונצנזוס הלאומי. בשנים האחרונות תחום הקונצנזוס הלאומי הולך ומצטמצם בדינאמיקה מרתקת.

התהליך מוכר למדי. הרי היו ניסיונות דומים באקדמיה כאשר נבדקו רשימות קריאה בקורסים ומרצים מסומנים הוקלטו בשיעורים. תחילה מתייגים לשלילה דעות מסוימות, כשמאלניות. בהמשך, יוצרים דה-לגיטימציה של הדעות המתויגות שלילית והן מוצגות כנחותות ובלתי קבילות בשיח הציבורי.

כך הולך ומתהווה אקלים משליט דעות מסוימות ומחניק ביטוי של דעות מנוגדות. בספרות המקצועית התופעה מוכרת בשם ספירלת השתיקה. ככל שדעות מסוימות נתפסות כמועדפות בחברה, כך נמנעים יותר אנשים מלהביע דעות הפוכות ומשתתקים. שכן, לרב אנשים נוטים להתיישר עם הדעות האופנתיות. מעטים יותר מעזים לאתגר את הדעות הנתפסות כדעות הרב. וככל שרבים יותר משתתקים או מושתקים, הדעות המושמעות צוברות תאוצה כשליטות בחברה.

לשלטון ולאמצעי התקשורת תפקיד מרכזי ביצירת האקלים המשתיק דעות חריגות. הדעות הכהניסטיות של מיכאל בן אר"י קבילות ואילו הדעות המחייבות הסדר עם פלסטינאים פסולות.

*

במשך שנים מתנהל מאבק בין שני המחנות. מי זוכרים שפעם היו יונים לעומת נצים? במיתוג מחדש של שמות המחנות, הפכו היונים לשמאלנים "עוכרי ישראל" ואילו הנצים לימנים וציונים. כעת, נוח יותר לפסול "שמאלנים". כל מי שאינו ימין הופך לשמאלן, וכדי להקניט "סמאלן", ואנטי ציוני. הטרור המילולי מניב פירות מפחידים. מחשש פן ייחשבו סוטים מן הנורמה הימנית, אפילו מתונים ומתנדדים בין שני המחנות מאמצים דעות ימניות.  

כך, באקלים הלאומני בארץ, וגם מבלי להעמיק מדי, דברי המורה בכיתה נשמעו לאוזני התלמידה המתלוננת ולעורכי השימוע כבלתי לגיטימיים. בראיון לעודד בן עמי, התלמידה מודה שלא הייתה לה כל בעיה לו המורה הביע משאלה להתנחלות ובנייה בשטחים.

מעניין שמי שהצליחו בדה-לגיטימציה של השמאל, לשעבר יונים, חרדים כעת מסכנת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל במשפחת העמים. הרי מי כמוהם מבינים בדה-לגיטימציה והשלכותיה הרות אסון.

*

במידה רבה, שולמית אלוני הייתה שוברת מוסכמות סדרתית. לראשונה נחשפתי אליה באמצעות ספר הלימוד החלוצי, אזרח ומדינתו – יסודות בתורת האזרחות. בהמשך נותרתי מאזין רתוק לשתי תכניות הרדיו, מחוץ לשעות הקבלה והנושא בטיפול. באווירה הקולקטיוויסטית של שנות הששים היא הקדימה להנחיל את התודעה לזכויות הפרט. גם בהמשך היא צלחה לאתגר את הקונצנזוס הלאומי, במידה רבה משום שבסגולותיה האישיות לא נפלה מיריביה, ולעיתים עלתה עליהם.

כילידת הארץ, היא הייתה משוחררת מתסביכי הגלות והשואה. העברית השגורה בפיה הייתה צברית, דוגרית, ולא נרכשת בחבלי קליטה. בזכות עברה בפלמ"ח, שולה אלוני יכלה להביע דעות יוניות ללא רגשי נחיתות ולדבר נגד הרוח המיליטריסטית הפושה בממסד הביטחוני. גם יריביה בממסד הדתי התקשו לעמוד בפני בקיאותה המופלגת בספרי הקודש.

חרף חסרונותיה ומזגה היצרי, קומתה של שולמית אלוני גבהה עם הזמן, גם משום שיורשיה במחנה השמאל, היוני, לא התעלו מעל עצמם כדי לשמר את מורשתה בהגנה על תחום הקונצנזוס הלאומי.    

פסוקו של בלוג

אחד הראיונות האחרונים עם שולמית אלוני בערוב ימיה.

 

 

Top of Form