עם הצטננות מתמשכת, קדחת חום וריבוי המועמדים לנשיאות מטעם עצמם, קשה להימלט מלחצים להצטרף למרוץ לנשיאות.

אפתח בוידוי אישי.

חרף פניות חוזרות ונמרצות מחברים והבטחה לגייס את מספר החתימות הדרוש, 10 במספר, החלטתי לא להעמיד את עצמי כמועמד לנשיאות. אמנם יש לי מספר תכונות ייחודיות על פני המועמדים האחרים. גם הגיע זמן שיהיה למדינת ישראל נשיא עם צרכים מיוחדים, אפילו באיחור של עשרות שנים לעומת ארה"ב. כבר כתבתי על כך. מה יש, אם כבר אמריקניזציה של הפוליטיקה הישראלית, אז ללכת עד הסוף. משכן נשיאי ישראל יהיה נגיש למתקשים בהליכה ומתרגם בשפת סימנים ינגיש את דברי לכבדי שמיעה.

החמיאו לי פניות של יועצים, אסטרטגיים ויח"צנים. אחדים מהם אף הגיעו אלי מצוידים בתוצאות סקרים כדי להוכיח שאחוזים מרשימים מן הציבור תומכים במועמדות שלי לנשיאות. תראה, למעלה משליש בסקר השיבו שהם מעוניינים במועמדותך לנשיאות. וכל זאת, לפני שפתחנו בקמפיין.

גם העובדה שמזה שנים כף רגלי לא דרכה בפרוזדור הכנסת ואף לקיתי באלרגיה לכל מה שמריח כוחנות ומניפולציה משחקת לטובתי, כך הם טוענים. העם רוצה נשיא מזן אחר – התריס כנגדי קמפיינר מנוסה וכסוף שיער, ואתה מתאים למלא את ציפיותיו. ההיסטוריה לא תסלח – ניסה עמיתו את הטקטיקה הידועה של סחיטה רגשית. לאחר יומיים התנתקתי מכל קווי הטלפון וצללתי לדלת אמות שלי. חרף הכותרות המחמיאות בעיתונים, ואולי תודות להן, נאחזתי בעמדתי השלילית. ומי יערוב כי אכשל ואולי בטעות אבחר לנשיא? – הרהרתי ביני לבין עצמי. הרי זה מחייב. אני הולך לאבד את פרטיותי. חיי ישתנו ויתנהלו תחת זכוכית מגדלת ומצלמות. לא, לא רוצה, איני מעוניין. הניחו לי. – זעקתי וכף יד לפתה בעדינות במצחי שטוף זיעה.

*

ואז הדלקתי את מקלט הרדיו, ולו רק כדי לוודא שהסיוט מאחורי. והחדשות לא הסירו את הספק. נשיאת מועצת העיתונות והשופטת בדימוס דליה דורנר הכריזה על מועמדותה לנשיאות.

איזה יופי, וצבטתי את עצמי כדי לוודא שהפעם איני הוזה. לא צריכים אותי. הנה מועמדת ראויה. גם המעבר שלה מכס נשיאת מועצת העיתונות למשכן נשיאי ישראל יהיה קל עבורה. הרי גם מועצת העיתונות הינה גוף ייצוגי, חסר סמכויות ושיניים, כמעט פיקטיבי, אפילו יותר ממוסד הנשיאות. זהו גוף וולונטרי המורכב מנציגי ציבור, עיתונאים, עורכים ומוציאים לאור ואמור לשמור על חופש העיתונות ועל האתיקה העיתונאית.

די לעיין באתר המועצה כדי להתרשם עד כמה הגוף הזה מנומנם. מדי פעם נזקקים לו כדי לקבל תגובה פורמאלית כל פעם שהשמיים מתקדרים ומאיימים לפגוע בחופש העיתונות. ודליה דורנר סיפקה ומספקת כל פעם את התגובה המצופה. לא כל גופי התקשורת המרכזיים חברים במועצה; למשל, תאגיד ידיעות אחרונות, זכייניות הטלוויזיה ורוב תחנות הרדיו האזוריות אינם חברים במועצת העיתונות. מדי פעם שומעים על תלונה שהוגשה לוועדת האתיקה של המועצה. לזכות הנשיאה הנוכחית ייאמר שהיא מנתבת בזהירות את המועצה במים הסוערים של משבר מתמשך בתקשורת הישראלית. אמנם שיעור קומתה של דליה דורנר נמוך מזה של קודמיה – יהושע רוטנשטרייך, זאב שרף, חיים צדוק, יצחק זמיר ומוטה קרמניצר. אך בדרך כלל דורנר מיטיבה למלא את התפקיד הייצוגי כנשיאת מועצת העיתונות ולהנפיק בעיתוי הנכון הודעות כלליות בזכות חופש העיתונות ופחות של העיתונאים. מאבקים יוניוניסטיים קשים מנהלים עיתונאים מתחת לרדאר של מועצת העיתונות וכמעט ללא גיבויה. כך שלא בטוח אם הכלל הפיטרי פסח על דליה דורנר, דהיינו; מילוי סביר של תפקיד מסוים אינו ערובה בהכרח להצלחה בתפקיד בכיר יותר.

*

שוב העפעפיים כבדו והקמפיינר הנחוש חידש את הפצרותיו. אתה רואה, התקשורת היא מקפצה לפוליטיקה. אפילו עבור שופטים בדימוס וחתני פרס נובל. הרי אם כבר מעוניינים בנשיאה, יכלו לבחור בשופטת בדימוס דורית בייניש, לשעבר נשיאת בית המשפט העליון, שהיא אף מוערכת יותר בקהילת המשפטנים. אלא שחסר לבייניש הרקורד התקשורתי שיש לדורנר. מי זוכר כיום את בייניש? אולי בכל זאת דליה איציק? לפחות יש לה ניסיון פוליטי, הייתה כבר ממלאת מקום של נשיא מדינה ואינה עב"ם בשמי הפוליטיקה, חיפשתי דרך נוספת להתחמק אך בני שיחי עמדו על שלהם. אתה הוא האיש שלנו. אל תתחמק ואל תתחכם אתנו.

אבל מה מריץ אותם? מה מריץ את פרופ' דניאל שכטמן, חתן פרס נובל, להיות נשיא המדינה? משעמם להם, פשוט משעמם להם, הסבירו לי היועצים הפוליטיים. מי כמוך יודע, קריירה אקדמית ממושכת משעממת. עוד מאמר בכתב עת ועוד כנס מדעי. בערוב ימיך, אתה מחפש טעם נוסף לחיים. מעט אקשן, ריגושים. אם כך, למה אתה מחכה? חוקר תקשורת ובלוגר יכול להיות מועמד ראוי לנשיאות.

ושוב כף היד לפתה בי והצילה אותי מן הלחץ האטומי להצטרף למרוץ לנשיאות.

פסוקו של פוסט

קולו של נשיא המדינה נדם בשבוע שעבר.

במהלך התקרית המביכה בכנסת בשבוע שעבר בעת נאומו של מרטין שולץ, נשיא הפרלמנט האירופאי, ח"כ ואל"מ במיל מטעם הבית היהודי, מרדכי יוגב, התריס ביהירות אדונית ש"הקב"ה נתן לנו את הארץ וזו ארצנו".

בסגנונו המיוחד היה צפוי ששמעון פרס יגיב בערך כך: איזו חוכמה לפתוח חזית נוספת, תיאולוגית, בקונפליקט בלאו הכי סבוך עם הפלסטינאים. הרי כל אל נתן משהו למאמינים שלו.