בנשף מסכות פורימי, יותר ממה שתפיסת הספינה KLOS C הסירה את המסכה מאיראן, היא הסירה מסכה מתורת הלוחמה התקשורתית של צה"ל – להפוך מבצע מוצלח לאירוע תקשורתי.

ביקורו האחרון של ראש הממשלה בארה"ב הניב מספר לקחים הסברתיים / תעמולתיים וראויים לתשומת לב.

צבא ההסברה/התעמולה לישראל: מבצעים צבאים רגישים הרחק מגבולות המדינה נעשו ונעשים בהסתר ובצנעה. דבר קיומם מתפרסם, אם בכלל, כעבור זמן באמצעי תקשורת זרים כאשר ישראל אינה מאשרת ואינה מכחישה. צנזורה על פרסום מידע ממקורות זרים הוטלה על פרסום בארץ עד שאחרון החיילים לא היה שב לבסיסו. אם כן, מה נשתנה הפעם?

הלב עם לוחמים שחייבים להתחשב כיום גם בצרכי הסברה/ תעמולה של הממשלה. הם מצטיידים במצלמות וציוד מתעד כדי לספק מאוחר יותר חומרי כסת"ח למסבירים/תעמלנים, לעורכי וידיאו, ולעורכי דין. כנראה שכללי המלחמה השתנו. ניצחת ולא פרסמת = לא ניצחת. לא ניצחת ופרסמת = ניצחת. כדי לנצח חשוב להקדים את האויב ולפרסם את הגרסא שלך.

גם מי שלא שירת בצה"ל ואינו בקיא בעגת הדיבור בעת מבצע צבאי עשוי להבחין שבסרטון למטה בדומה לאחרים, דבריו של מפקד חיל הים לא הוקלטו בזמן אמת אלא בוימו, שוחזרו והותאמו לקהל הרחב.

גם מכונת הסברה/תעמולה משומנת, ככל שתהיה, תלויה בשיקולי דעת של מפעיליה. אפשר ועיתוי הפרסום של המבצע והפירוש הנלווה לו מטעם ראש הממשלה פעלו כבומרנג הסברתי/תעמולתי, מבחינת תפסת מרובה לא תפסת. מאידך גיסא, ככל שמרבים לשנן אותו מסר, גם אם הוא שקרי, רב הסיכוי שרבים יותר יאמינו בו. ספק אם המבצע הסיר את המסכה מעל מתקפת החיוכים של איראן, אך הוא חשף את תורת הלוחמה התקשורתית של צה"ל – להסב פעולה צבאית מוצלחת לאירוע תקשורתי.

לכל ראיון עיתונאי יש מסר גלוי ומסר סמוי: מה הניע את ראש הממשלה לקנח את הביקור בארה"ב בסדרת ראיונות עם עיתונאים ישראלים? מדוע דווקא בארה"ב ולא בישראל מעדיף בנימין נתניהו לשבור את שתיקתו במשך 14 חודשים ולפנות לציבור באמצעות ראיונות לתקשורת?

אפשר והתפאורה האמריקנית נעימה יותר. אפשר והעיתונאים הישראלים המסקרים את הביקור נוחים יותר בארה"ב ונרתעים משאלות קשות מדי. ואפשר שראש הממשלה התבקש לעבור לשיח של פיוס והחליט שהגיע זמן להכשיר את הציבור לקראת החלטות קשות ולגייס את תמיכתו לפני שהמתנגדים בבית יבקרו אותו, לאמור: עמדתי ככל שיכולתי בלחצים, אך כעת אין בררה ועלי לקבל כביכול החלטות קשות. סמכו עלי גם בהמשך. כי רק אני, ולא אחרים, הדנונים בליכוד ו/או  הבנטים במפלגות הימין, רק אני, בנימין נתניהו, יודע לשמור על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל, קרי; לסובב את כולם ולשמור על המצב הנוכחי.   

קל ונעים לשכנע את המשוכנעים. גם הפעם ההופעה בפני אייפאק הייתה אחד משיאי הביקור. לא מקרה הוא שראשי הממשלה ושרים מרבים להשתתף בועידות השדולה הישראלית החזקה בארה"ב. שני הצדדים, המשכנעים והמשוכנעים, זקוקים אלה לאלה. באי הועידה המשוכנעים בצדקתה של מדיניות ממשלת ישראל זקוקים לחיזוקים לעמדות קיימות. הסברה/תעמולה חיונית גם למשוכנעים כדי להתחזק פעם נוספת עמדות קיימות. אך לא פחות גם הדוברים הישראליים זקוקים לתגובות הנלהבות של באי ועידת אייפאק. הסטנדינג אובשיון, מחיאות הכפיים הסוערות, מאשרות מחדש את יעילות ההסברה/התעמולה הישראלית ואת מכלול הנרטיבים המסורתיים; ישראל שוחרת שלום, אין כיום פרטנר לשלום, הצדק הוא לצדנו ולא לצד אויבינו, ישראל לא תיכנע ללחצים, הממשלה והעומד בראשה חייבים לשמור על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל  ועוד.

ככל שהמצב הפוליטי קשה יותר, ככל שגוברים האיומים לחרמות על ישראל, ככל שהטיעונים ההסברתיים/התעמולתיים של ישראל נדחים בזירה הבינלאומית, כך זקוקים יותר למעמדים כמו אייפאק או לערבי פרגון עם סלבים בבתים פרטיים. גם מסבירים/תעמלנים זקוקים לחיזוקים שמאמציהם צלחו ויש הישגים לעמלם. מבחינה זאת, ביטויים מתוזמרים היטב של הסכמה עם ישראל הינם חלק ממערכת הסברה/תעמולה. הללו חשובים יותר מכל לציבור המשוכנעים בישראל, לאמור: לא כל העולם נגדנו, יש גם מי שמבינים אותנו ואף תומכים בנו.  

אמינות היא נכס להסברה/תעמולה:  המלאכה קשה יותר עם הלא משוכנעים. עקרונית, יש לראש הממשלה נתונים מצוינים כמסביר/תעמלן ויש שמייחסים זאת לניסיונו השיווקי בעבר: אנגלית משובחת, הופעה נאה, מיומנות תקשורתית ועוד. ובכל זאת מדוע לרב הטיעונים שלו אינם משכנעים ואף נדחים עד כדי אנטגוניזם גלוי וחריף כלפיו. אמינות הינה אחד מנכסי ההסברה/תעמולה במיוחד כאשר היא מכוונת ל"בלתי משוכנעים" או/ו בעלי דעות נוגדות.

עדות צד שלישי ובעלת סמכא עלולה לפגום באמינות הדובר. למשל, לקנצלר גרמניה, אנג'לה מרקל, יוחסה לפני שנתיים וחצי האמירה  ש"איננה מאמינה לאף מילה של נתניהו". כזכור, משבר האמון פרץ בשעתו, וכנראה שהוא ממשיך לפגוע באמינותו של ראש הממשלה, בשל הפער השקוף מדי בין הכרזה על שתי מדינות לשני עמים לבין המעשים/מדיניות של בנייה בשטחים. גם דחיית הביקורת על מדיניות ישראל כביטוי לאנטישמיות קבילה אולי באוזני המשוכנעים אך היא צורמת מאד לאוזני זרים. אם כל מי שמבקרים את המדיניות של ממשלת ישראל הם אנטישמים כי אז אולי גם אין אנטישמיות, לפחות במימדים המדווחים?

 פסוקו של פוסט

בנשף המסכות הבינלאומי, כאשר ולדימיר (זאב) פוטין מתחפש למשחרר העמים, הנה גרסא אוקראינית(של כוכב נולד) לפנטום האופרה.