איך עובדים עלינו?

דן כספי | 14.05.2013 | 09:15

מדוע רוגשות הרוחות?

מדוע שוב יוצאים אנשים לרחובות? הרי יאיר לפיד איננו הפוליטיקאי הראשון, וגם לא האחרון, שהבטיח לפני הבחירות מה שלא ניתן לקיים לאחריהן. כבר היו מי שהבטיחו ארץ חלב ודבש, שלום וביטחון, מנהיגות חזקה וכד'. אם כך מדוע מתאכזבים, מדויק יותר, מדוע עדיין מתפתים להאמין למה שהפוליטיקאים אומרים ערב הבחירות?

כדי להבין כיצד עובדים על המונים, מומלץ לצפות באחד הסרטים המעניינים המוקרנים בימים אלה בבתי הקולנוע בארץ. המדובר בסרט צ'יליאני צנוע בשם קצר מאד, והמשווקים בישראל החליטו הפעם לא לשנות משמו המקורי – NO. הסרט מוקרן בשם העברי לא והיה מועמד לאוסקר בקטגוריה של הסרט הזר הטוב ביותר.

מבקרי הקולנוע השונים כבר התייחסו לסרט. על כן, אתמקד בהיבטים תקשורתיים אחדים המשתמעים מתוך הסרט. מומחים ממני מסוגלים להעריך את נאמנות הסרט למציאות.

העלילה מתמקדת בקמפיין לקראת משאל העם אשר נערך בצ'ילה בשנת 1988, ובו התבקשו אזרחי צ'ילה להצביע אם לאפשר לאוגוסטו פינושה להמשיך או לא להמשיך בשלטונו. מי שמעוניין להרחיב את הרקע ההיסטורי של הסרט מוזמן לנצל את המקורות השונים בדפוס וברשת. לפי שם הסרט, לא, אפשר להבין שהסרט מתמקד בקמפיין של המתנגדים לפינושה.

במידה רבה הסרט יכול לשמש שיעור מאלף בניהול קמפיין פוליטי בכל מקום בעולם וכמובן גם לקח לבוחרים הישראליים. שני המחנות, בעד ונגד המשך שלטונו של פינושה, הסתייעו באותה סוכנות פרסום, העוסקת בהפקת תשדירים למוצרים ולשירותים שונים. מצב דומה מוכר גם בארץ.

רנה סאבדרה הוא אחד הפרסומאים באותה סוכנות. הוא בחור צעיר וטכנוקרט אשר ספג את האתוס השכיח בעולם הפרסום האמריקני, לפיו אין הבדל בין קוקה קולה לבין פוליטיקאי, בין פרסום מסחרי לבין שיווק פוליטי. במידה רבה, רנה הוא סוכן האמריקניזציה המצוי, יבואן התרבות האמריקאית והנתפסת כמתקדמת לעומת התרבות המקומית אשר אמורה להשתנות. בתור מקצוען רציונלי, הפרסומאי אינו חייב להזדהות עם הלקוח כדי לשרת אותו כמיטב יכולתו. בנסיבות החיים מקבל רנה סאבדרה את ניהול הקמפיין של מתנגדי פינושה. משימה לא פשוטה. ממול ניצבת המכונה המשומנת של השליט אשר אינה בוחלת גם באמצעים שונים, בכללם מעקבים וניסיונות הפחדה.

בבואו לעצב את האסטרטגיה של הקמפיין, הפרסומאי המקצוען נקלע לעימות צפוי עם הפעילים המרכזיים, וכמובן ידו על עליונה. זהו אחד הקטעים המרתקים בסרט ולו רק משום שהמדובר במחלוקת אוניברסלית ושלב הכרחי באמריקניזציה של כל קמפיין. במושגים מקצועיים אפשר לתאר את המחלוקת כך: בעוד שהפעילים מבקשים לנהל קמפיין שלילי, רנה מציע לחילופין קמפיין חיובי. הראשונים מבקשים להבליט את העינויים הקשים, ההיעלמויות של אנשים והסבל המתמשך של שלטון פינושה. לעומת זאת, רנה הפרסומאי מציע להם לדבר בשפת הפרסום, בסגנון אוניברסאלי, אופטימיסטי, אטרקטיבי, לדבר על העתיד ולא על העבר, להפיח בציבור תקווה לשינוי מיוחל. לשם כך, אורז רנה סאבדרה את המסרים הערכיים הכבדים של הלקוח בג'ינגל קצבי וקליט, בלוגו בצבעים סמליים ובסיסמא קצרה – צ'ילה, האושר מגיע!

אחרי השיעור בשפת הפרסום של רנה סאבדרה, קוראים מוזמנים לצפות בתשדיר בחירות של הליכוד במערכות הבחירות האחרונות, ולמצוא את ההבדלים. הצבעים בתשדיר דהו מעט אך הכוונה ברורה.

למי שהתקשה למצוא את ההבדלים ולמען האיזון הפוליטי, הנה עוד ניסיון, הפעם רק צלילים.

ואכן, תוצאות המשאל הצדיקו את ההחלטה המקצועית. הסיסמא הקצרה הפיחה כנראה תקווה בקרב הציבור המדוכא, ורבים מהם הצביעו נגד המשך שלטונו של פינושה. מבחינה זאת, הסרט לא הוא שיר הלל לאמריקניזציה ועשוי להתקבל כיחסי ציבור לתרבות הפוליטית האמריקנית. השיטה/הדמוקרטיה האמריקנית הביסה את הדיקטטורה.

במקרה הישראלי הקמפיין האמריקני עלול להסב גם נזקים לא קטנים לשיח הציבורי. בסופו של דבר, ישנם הבדלים משמעותיים והרי גורל בין לקנות בקבוק משקה לבין "לקנות" רשימה ערב בחירות. בעטיו של קמפיין מקצועי כביכול, נמנע בכל מערכת בחירות דיון יסודי בבעיות המשמעותיות שעל סדר היום והכרעה בין החלופות. התהליך המדיני, סדר העדיפויות בחברה, פערים חברתיים ועוד, כל הסוגיות הללו מטואטאות או נדחות אחרי הבחירות ובין מערכות בחירות.

יועצים אמריקניים בחשו גם במערכת הבחירות האחרונה ולאו דווקא הצליחו במיוחד, לא ארתור פינקלשטיין בליכוד ביתנו ולא סטנלי גרינברג במפלגת העבודה. הרוח האמריקנית חקוקה היטב כבר בשמות הרשימות. אם בעבר שם הרשימה שיקף ערך ודרך – מפא"י, מפ"ם, אחדות העבודה, העבודה, הציונים הכללים, ליברלים, חירות, וכד'. כיום שם הרשימה אמור לרצות מאווים וצרכים של בוחרים – יש עתיד, קדימה, שינוי, הבית היהודי, התנועה, ישראל אחרת, עלה ירוק, הכוח להשפיע ועוד.

היכולת לעבוד על הבוחרים לא הייתה אפשרית לולא הצורך הבסיסי שלהם להאמין במישהו ובמשהו. זהו צורך אוניברסאלי. תמיד יימצאו כאלה שיספסרו בצורך זה אגב הפרחת הבטחות ודברי כיבושין. על כן, נדרשת מידה מרובה של זהירות.

אלה היוצאים כיום לרחובות רוטנים ומאוכזבים בכדי למחות נגד מי שתמכו בהם בקלפי רק לפני שבועות אחדים, חייבים קודם כל חשבון נפש לעצמם: מדוע הם האמינו שמי שכוחם בדיבורים, "כוכבי טלוויזיה", גם כוחם בהנהגה? מדוע יש המאמינים כיום בהבטחות משופצות שבעוד שנתיים יהיה טוב? מדוע רבים כל כך שבים ומאמינים מדי מערכת בחירות לסיסמאות שבלוניות והבטחות חסרות כיסוי נוסח, ישראל, האושר מגיע!

מדוע איננו אומרים לא למי שמנסים לעבוד עלינו?

 

פסוקו של בלוג

תרומת הגששים לנושא הפוסט, תמיד רלוונטית, וכמובן בסגנון גוספל אמריקני.

להמשך הפוסט

כלבוטק קומבינה

דן כספי | 07.05.2013 | 22:35

 

"האיש שאינו מפחד משום דבר הגיע לערוץ שאינו מפחד משום דבר". זה הייה הפרומו להשקת תכנית כלבוטק בערוץ 10.

מניין הגיעה כלבוטק לערוץ 10?

לפני למעלה מעשור כאשר כיהנתי בוועד המנהל של רשות השידור העסיקה כלבוטק דיון על זליגת מותגים מהטלוויזיה הכללית לערוצים מסחריים. גם התכנית פופוליטיקה נהגתה ומשודרת עד היום בערוץ 1. בעידן של טלוויזיה מסחרית יש למותג ולפורמאט ערך כספי רב. באותו דיון נמתחה ביקורת על קברניטי הרשות שלא השכילו להגן על הנכס הרוחני של רשות השידור.

מעט היסטוריה, וקוראים מתבקשים להשלים פרטים ואף לתקן.

נדמה שתכנית כלבוטק הושקה לראשונה בשנת 1974 בטלוויזיה החד ערוצית דאז. במקורה הייתה זו תכנית צרכנות בהנחייתו החביבה של דניאל פאר. באחד משיאי התכנית ביקש דניאל פאר את הצופים לכבות את נורות החשמל המיותרות בבית והדגים כיצד מד הצריכה הלאומית של החשמל יורד. בתכנית אחרת לימד המנחה כיצד להשוות בין מארזי נייר טואלט לפי אורך הגליל ומשקל החבילה.

 

עקב שליחות בחו"ל, העביר דניאל פאר את שרביט ההנחיה, תחילה נדמה לאריה אורגד, ובהמשך לרפי גינת. בשל עיצומי טכנאים אשר סירבו לשדר את כלבוטק, ואולי סיבות נוספות, עזב רפי גינת את רשות השידור. לימים כאשר התחדשה התכנית בערוץ 2 הצעיר, היא נשאה לזמן מה את השם כלבודק וחזרה לשמה המקורי בזכות הסדר. פרטי ההסדר טרם ידועים לי ואשמח אם יש מי שיכול להשלים. 

ייאמר שכבר באותה עת קברניטי רשות השידור גילו אזלת יד ולא השכילו להמשיך בהפקת תכנית צרכנות כיאה לשידור ציבורי, תכנית שבאמת לא תפחד מאף מפרסם, תכנית שתעסוק אמנם בצרכנות, בתאגידי מזון ופיננסים, תכנית שתניף את דגל הצרכנים ושל הצרכנות הנבונה מול ענפי התעשייה הריכוזיים וגלגלי הביורוקרטיה.

לימים כאשר שהיתי באנגליה גיליתי אולי את המקור של כלבוטק בגלגול הראשון. עד היום משודרת בבי בי סי תכנית צרכנות בשם Watchdog, כלב שמירה, בהנחייתה של אן רובינסון השנונה שאמנם אינה פוחדת לנעוץ סיכות בכל מי שנקרה בתכנית. כך, השבוע מטפלת התכנית בהבטחות השווא של חברות סלולריות ובשיטות התחמקות של חברות התעופה מלפצות נוסעים.

כלבוטק התגלתה כתכנית מצליחה במבחן הרייטינג בערוץ 2, ואולי גם בערוץ 10, ולא במקרה. בשבוע הראשון עם תחקיר השמן, כלבוטק צברה רייטינג של 21% וירדה בשליש לכ-14% בשבוע השני באכסנייתה החדשה. מה יקרה אם התכנית תמשיך לאבד גובה? האם מנהל הערוץ יוכל לשנות את השיבוץ, לרבות פגיעה במגיש התכנית?

הביקורת השכיחה שבה ומציינת שהתכנית בגלגולה הנוכחי חזקה על חלשים. רב התחקירים עוסקים בדגי רקק או/ו בגופים שאינם מסוגלים לפרסם בטלוויזיה. מערך שלם של תחקירנים, מעקבים, מצלמות מושקע כדי לחשוף אותם מאחזי עיניים, רמאים, גנבים, ודומיהם. ממש להרוג זבובים בתותח.

וזהו בדיוק סוד הרייטינג של כלבוטק. לעומת תכניות תחקיר דומות, למשל שומר מסך של אמנון לוי, הסיפורים בכלבוטק מגרים יצרים, מעוררים אמוציות, הם נמרחים עם עיטור מוסיקלי דרמטי על פני זמן יקר, עם הפסקות פרסומת כמובן, והעיקר הם מספקים לצופים סוג של קתרזיס. הרעים והסוטים נחשפים ובאים על עונשם לפני המצלמה, לאו דווקא באותה תכנית. בדרך כלל, המנחה חורץ את גורלם במילה אחת – קומבינטור. קומבינה היא המילה המרכזית בכל תכנית, ואולי אף חלק מרוח המפקד, מתפיסת שידור והנחייה לשדרים אחרים בערוץ 10. וזה מה שמופיע תחת ערך כלבוטק בויקיפדיה. . 

"כניסתו של גינת בשנות השמונים הביאה לתוכנית סגנון חדש בעל גוון תוקפני, ויש אומרים בוטה… בקולו הרועם ופניו חמורות הסבר מעניק גינת מימד דרמטי לתחקירים, ותוקף את גיבוריהם בשאלות נוקבות הגורמות להם במקרים רבים להתפתל באי-נוחות מול המצלמה."

כך הייתה תכנית צרכנות לתכנית בידור יצרית, לעיתים אף צהובה, אך לא חפה ממשמעויות חברתיות ופוליטיות, בייחוד בעידן של מחאת ההמונים.

נראה, שיותר מכל התכנית מנחילה לצופים תמונה מקוטבת של החברה. הכל בסדר, הממשלה, הביורוקרטיה, התאגידים. הסטייה מן הנורמה היא מופרטת והיא נחלתם רק של מספר קומבינטורים ומעשי עוקץ בלתי נסלחים של בודדים.

למעשה, מנציחה כלבוטק את הסדר החברתי הקיים, ולו רק משום שהיא מגוננת על החזקים, שהם הטובים, ומפנה את תשומת לב הציבור, הביקורת והתסכולים המצטברים לעבר אותם בודדים שסרחו מדרך הישר, שהם הם התפוחים הרקובים. הם ולא הרשויות ואילי ההון חומסים זקנים, נכים, ניצולי שואה וחסרי ישע.

אם תרצו, התכנית כלבוטק אכן חושפת מאחזת עיניים אשר עוקצת דורות של צופים, הלא היא הטלוויזיה המסחרית.  

 פסוקו של פוסט

לרגל חנוכת היכל התרבות המחודש של התזמורת הפילהרמונית הישראלית וכפיצוי על השינוי של הרגע האחרון בתכנית, הנה הסימפוניה הראשונה של מאהלר בביצוע הפילהרמונית של וינה בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין.

55 דקות של הנאה צרופה.

להמשך הפוסט

תיק רוזן או מחאת ה"תאילנדיות"

דן כספי | 29.04.2013 | 22:44

 

מלים רבות נשפכו בשולי הסערה הציבורית סביב עמנואל רוזן. סימני שאלה אחדים ומטרידים לגבי השיח הציבורי עדיין ממתינים למענה, למשל;

  • מדוע הסערה סביב התנהגותו של רוזן פרצה דווקא כעת?
  • היש כאן ניחוח של מניפולציה וסגירת חשבונות?
  • אם אורח התנהגותו של מר רוזן היה ידוע בקהילה, מדוע כל כך רבות ורבים ידעו ושתקו כל כך הרבה זמן.
  • האם הרשת החברתית מועילה או מזיקה לשיח הציבורי?
  • אם אכן עבודתו בערוץ 2 הופסקה לאחר בירור על התנהגות ומזה שלוש שנים קיימת קבוצה בפייסבוק בשם נשותיו של עמנואל רוזן , הכיצד המשיכו גורמים להמטיר עליו תפקידים בכירים, בכלל זה ערוץ 10?
  • מהם השיקולים של גיוס טלנטים באמצעי התקשורת?
  • היש מנגנוני בקרה יעילים בפנים, בתוך אמצעי התקשורת?
  • ועוד: האם התלונות המאוחרות על הטרדה מינית היו לטקטיקה של סיכול ממוקד ערב קידומו של המטריד?

 

לכאורה המדובר בתהליך שהבשיל במהלך השנים. יחד עם זאת אין לנתק את הפרשה משינויים דרמטיים בתחום התקשורת בשנים האחרונות.

הלכי רוח מצ'ואיסטיים היו ורווחים גם כיום בקרב הקהילה העיתונאית כבחברה כולה. רבים אף נוטים לבטל כלאחר יד את חומרת המעשים המיוחסים לעמנואל רוזן. תופעות דומות מוכרות היטב כמעט בכל ארגון, ובתקשורת בפרט, שרק בחלקם נודעו לציבור.

כברב המקרים, גם הפעם הסיבה העיקרית נעוצה בפער המשולש דהיינו, פער מגדרי חופף לפער גילאים ופער מעמדי. פער בין גברים מבוגרים בעמדות בכירות לבין נשים צעירות בתפקידים זוטרים. טיבו של כל פער שהוא מייצר היררכיה וניצול.

הפער המשולש הלך והעמיק בשנים האחרונות בשל השינויים הדרמטיים בענף התקשורת. מצד אחד צמחה קבוצה דקיקה של כוכבים, רובם גברים, דעתניים, בגיל עמידה ומתוגמלים בשכר בין חמש ושש ספרות לחודש. לעומתם ובתחתית הפירמידה, מרוכזים העובדים השחורים, או מה שמכונה ה"תאילנדים", אשר מועסקים בתנאי שכר מינימאליים ואף סמליים. על אף הפמינימיזציה, נשים משתלבות יותר בעיסוקים תקשורתיים, אך ברובם זוטרים. גם כאשר נשים מאיישות עמדות בכירות, יש ורבות מהן מפנימות את התרבות ההגמונית הגברית. אולי כך ניתן להבין מדוע עורכת "תיק תקשורת" המשיכה להעסיק את מר רוזן לאורך שנים חרף ה"הכפשות המתמשכות"?!

הכוכבים מתברכים במערכת קשרים מסועפת בתקשורת ובפוליטיקה. הם מרכזים עוצמה והשפעה על הדרג הפוליטי ובשעת צרה הם מתארגנים כגוף לוביסטי לטובת המעסיק. לכן, לא מקרה הוא שרבים מבין הכוכבים מועסקים בגלי צה"ל או/ו בטלוויזיה הלימודית. כל אחד משני הגופים זקוקים לכוכבים כמעין שטר ערבות במקרה ויתעורר דיון על עצם קיומם.

גם אין זה מקרה שאחדים מהכוכבים המועסקים בטלוויזיה הלימודית סנגרו בשעתו על שר החינוך לשעבר, גדעון סער, בפרשת המכתב האנונימי והחשדות שהיו כלולים בו. גם לא במקרה אלה אשר חצו את הקווים, עברו לפוליטיקה ומכהנים בכנסת ובממשלה, הם כוכבי תקשורת לשעבר.

רבים מבין הכוכבים מאמצים כצפוי סממנים של אליטה, וניצול "תאילנדיות" ו"תאילנדים" היה לאחד מסימני סטאטוס. כנראה שזוהי גם הסיבה ל"אחוות הכוכבים" ושתיקתם הרועמת לנוכח מה שמיוחס לעמיתם.

תיק רוזן הבשיל בשל המתחים הפנימיים הגואים בתוך הברנז'ה בין שני המעמדות. מעבר למקרה הבודד, זוהי מעין מחאת ה"תאילנדיות" המועסקות בתנאים מחפירים כלפי הכוכבים השבעים והמתנשאים, כלפי ההגמוניה הגברית בתקשורת ונגד הלכי הרוח השוביניסטיים שמרפדים את האגו של רב כוכבי התקשורת.

******

להרחבה בנושא האליטה וכוכבי התקשורת למיניהם, אפשר לעיין במאמרי -

"על האליטה בתקשורת". מתוך הספר מעבר למראה: מפת התקשורת בישראל. הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון. 2012, 295-321.

 פסוקו של פוסט

איפה המוסר? שאלה רביעיית מועדון התיאטרון בתכניתה "שורש כל רע".

להמשך הפוסט

לא ל"שרים עצמאות" ב"ארץ נהדרת"

דן כספי | 24.04.2013 | 09:27

שידורי יום העצמאות עוררו מחדש דיון בהשתתפות פוליטיקאים במשדרי בידור בטלוויזיה. בשל מזג האוויר נותרו השנה רבים צמודים למסך הקטן בבית. כך יכלו לראות את הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל שרים בבוקר יום עצמאות.

נתניהו שר עצמאות 2013

ואילו במוצאי יום העצמאות ניתן הייה לצפות בראיון עם בנימין נתניהו וכפילו במה שמתיימרת להיות תכנית סאטירה עתירת רייטינג, הלא היא ארץ נהדרת, בערוץ 2.  (החל מדקה 13)

 הנימוקים השכיחים בעד ונגד השתתפות פוליטיקאים בתכניות בידור מוכרים היטב. המסנגרים מצביעים על הרייטינג הגבוה של תכניות הבידור אשר מהוות מקור מידע לחלקים משמעותיים באוכלוסיה, ובמיוחד עבור הצעירים. פוליטיקאים הרעבים לחשיפה מרבית אינם יכולים לוותר על הפורמט. הספיישל של ארץ נהדרת ביום העצמאות כבש את ראש טבלת הרייטינג עם קרוב ל-28%, יותר בכמה נקודות ממהדורת החדשות בערוץ 2.

המקטרגים מציינים שיש בכך כדי להסב נזק תדמיתי לפוליטיקאים וגם להסב זילות לפוליטיקה בכלל. לביסוס הטיעונים מביאים את הדוגמא של שר האוצר לשעבר, אברהם בייגה שוחט, אשר הופיע בשנת התשעים באחת מהתכניות הטלוויזיה המיתולוגיות בהנחיית דן שילון, במעגל במעין להקה ספונטנית יחד עם פנינה רוזנבלום וצביקה הדר (ז'וז'ו חלסטרה). פוליטיקאי המופיע בתכנית בידור הופך לבדרן, כך המקטרגים, ותורם לטשטוש הגבול ההולך ונפרם בין מידע לבין בידור או כפי שידוע בלועזית כ-infotainment. אם תרצו בידורידע.

מאז במעגל של דן שילון מרבים לשתף פוליטיקאים בקביעות במשדרי בידור, אם זה מצב האומה בערוץ 2 ואם זה בובה של מדינה בערוץ 10. אלא שלחשיפה תקשורתית בתכנית בידור מתלווה נזק לא רק לפוליטיקאים אלא גם לערוצי התקשורת המארחים אותם, וליכולתם לסקר כראוי את אותם ה"כוכבים" החדשים בפרט.

כל השתתפות במשדר בידור כרוכה מן הסתם בתיאום מוקדם בין ההפקה לבין פוליטיקאים וסגל היועצים והעוזרים. במקרה של ארץ נהדרת, יש להניח שגם הוכנו תסריטים מראש ואף התנהל משא ומתן בין ההפקה לבין אנשי הלשכה של ראש הממשלה על מהלך הראיון, לרבות השאלות והתשובות. אם כך היה, מעניין מה השתנה בזכות המשא ומתן, אילו שאלות לא נשאלו ועל מה התפשרו? אפשר גם שבעתיד, נניח בפורים, נזכה לפספוסים מהחזרה. גם אין להוציא מכלל אפשרות שאף נערכה חזרה כללית בין מריאנו אידלמן ואייל קיציס לבין בנימין נתניהו. במהלך ההכנות נרקמו מן הסתם יחסים של שיתוף פעולה ותלות הדדית בין שתי המערכות, של לשכת ראש הממשלה ושל ההפקה. כדי שהתכנית תצלח, תלוי כל צד ברעהו.

גם אם רבים מצפים ליחסים ידידותיים בין אנשי התקשורת לבין פוליטיקאים, ולרוב לא מודעים לקיומם, הרי שהם מנוגדים למה שצריך להיות בכל משטר דמוקרטי. מרחק ראוי מהזירה הפוליטית חיוני ביותר כדי להבטיח את עצמאותם של אמצעי התקשורת כמו גם של עיתונאים המסקרים אותה. עבודה ביחד עלולה לשבש את שיקולי הסיקור התקשורתי.

במעבר חד, כנהוג לומר בימי חג לאחר זיכרון, למחרת ההופעה בארץ נהדרת טס הזוג נתניהו להלווייתה של מרגרט תאצ'ר בלונדון. בדיווח של ליאור פרידמן מלונדון בערוץ 2 (החל מדקה 1:54) ניתן זמן נדיב לראיון עם ראש הממשלה ובפיו סיפור די מביך על היחסים האישיים עם ראש ממשלת בריטניה לשעבר. רק בערוץ 10 העיר הכתב המצוין לענייני חוץ, נדב אייל, שבלוויה השתתף רק עוד ראש מדינה מכהן אחד בטכס.

 האם יש קשר בין הסיקור הידידותי של הממשלה בערוץ 2 לבין ההפקות המשותפות? האם זוהי אחת הסיבות בגללן ערוץ 10 מתגלה לאורך שנים כביקורתי יותר כלפי הממשלה? מתי שודר לאחרונה "סקופ" או תחקיר משמעותי בערוץ 2? לפרקים נדמה שערוץ 2 מייתר את ערוץ 1. כל מה שהממשלה יכולה לקבל מ"הערוץ הציבורי", היא מקבלת זול יותר וברייטינג גבוה לאין שיעור מערוץ 2.

למען הפרדת רשויות – הניחו לפוליטיקאים למשול ולתקשורת לבקר!

פסוקו של פוסט

בימים אלו שהאופרה הישראלית מעלה את אותלו כדאי להאזין לתפילתה של דזדמונה בפיה של אנה נטרבקו הנפלאה.

 

 

להמשך הפוסט

השיעור של לפיד בתקשורת

דן כספי | 17.04.2013 | 08:56

שר האוצר ממשיך להעסיק, ואולי יותר מדי, את עמיתיו העיתונאים שנותרו מהצד השני של המתרס. כמי שבא מתוך התקשורת, יודע היטב יאיר לפיד כיצד לעבוד עם עיתונאים, כיצד להעלים מהם מידע או לחילופין, כיצד להסיח את דעתם מן העיקר כשצריך. אולי בצדק עיתונאים אחדים חשים נפגעים. שמא הוא מתכוון לייתר אותם ולפנות לציבור במישרין?

הכישלון העיקרי של הכתבים והפרשנים היה ונשאר במקום אחר. כבר בשלבים מוקדמים, התקשו עיתונאים לפענח את חידת לפיד. במשך חודשים ידע לפיד לעבוד מתחת לרדאר של התקשורת, להקים מנגנון יעיל של גיוס קולות ביחד עם רשימת מועמדים ולהפתיע בבחירות לכנסת. אם בשל חוסר רגישות לסקר את הלכי הרוח ואם מתוך פרגון מידתי לעמיתם, היו שדרים ופרשנים בכירים אשר התנבאו כי יאיר לפיד לא יעבור את אחוז החסימה.

גם כיום נראה שלפיד מיטיב לבלבל את חיישני הרדאר התקשורתי. כך, משך ימים עסקו העמיתים בתקשורת במועמדים למנכ"ל משרד האוצר. ים של מלים שטף כל שם וניכר היה שמתנהלים קמפיינים נגד ולטובת מועמד זה או אחר. עד שערב שבת אחד, התיישבה קרן מרציאנו באולפן ששי המוכר לשר האוצר (איך לא?) בערוץ 2 ובפיה "סקופ" של 40 שניות – למשרד האוצר תמונה לראשונה אשה למנכ"ל, יעל אנדורן. ולא סתם אשה, אלא אשה בשלב של היריון מתקדם. אופן פרסום הידיעה והמידע המינימליסטי רק חיזקו הרושם שהמקור העדיף כנראה לשחרר את המידע, הפעם לא דרך פייסבוק, ממש ברגעים האחרונים לפני השידור.  

בדומה, ידע יודע היטב יאיר לפיד נפש בהמתו וא"ב בעיתונאות, המחשה באמצעות מקרה בודד, והידוע גם כ – human touch. לשם כך, הוא המציא את ריקי כהן מחדרה אשר העסיקה ומעסיקה את השיח התקשורתי אך גם מסיח את הדעת מן העיקר. שוב הצליח לו, כי לפיד בא מתוכם ומכיר את עמיתיו, כיצד הם חושבים ועובדים ואת המגבלות שלהם.

קל יותר להתייחס למקרה אחד. ריקי כהן הוירטואלית הינה המחשה של נושא מורכב ומופשט, מדיניות כלכלית. קל יותר להסביר מצב מסובך כשמדביקים לו דמות. גם הקוראים מתקשים יותר להבין מספרים וגראפים.

השימוש בפייסבוק אינו שונה בהרבה מקומוניקט/הודעות לעיתונות. כידוע בכל משרד יש דובר או יועץ אשר מפרסם מעת לעת הודעות לעיתונות. חלק מן ההודעות אינן מגיעות כלל לידיעת הציבור. הן נשלחות הישר לפח. גם כאשר המידע מגיע, רק מעטים יודעים שהמקור בדוברים או ביחצ"נים. כך גם עם הסטטוסים בפייסבוק. רק אחדים מהם נחשפים לכלל הציבור, בזכות הסיקור במדיה הותיקים.

אמנם הנגישות לפייסבוק פתוחה כביכול לכל. גם כיום כל אחד יכול לעיין בקומוניקטים של דוברים באתרים של משרדים וארגונים שונים. אלא שאפשרות זו פחות מוכרת לציבור. אישית ובלי להתאמץ, שמי כלול ברשימת תפוצה של דובר משרד מסוים. כך אני יכול לעקוב אחרי גלגול הקומוניקטים שלו באמצעי התקשורת השונים – מי שכתב, מי צמצם ומי לא נגע לחלוטין בנוסח הקומוניקט. 

מבחינה זאת דבר לא השתנה מהותית. מה שהיה ב"פוליטיקה הישנה" שרד גם ב"פוליטיקה החדשה". אין הבדל  בין השתיים, ועדיף כבר להיגמל מן הגימיק הרטורי ממערכת הבחירות. יש רק פוליטיקה אחת המתנהלת באותו מגרש לפי אותם כללים.

כי בפוליטיקה כבפוליטיקה. לבעלי אגרוף יתרון. מי שנכנס למגרש הפוליטי לומד להתנהל לפי כללי המשחק המקובלים. אחד מכללי היסוד בין פוליטיקאים לבין עיתונאים הוא קח-תן, קח מידע ותן פרסום. כנראה שלשם כך דרוש זמן רב יותר לשני הצדדים כדי ללמוד לעבוד ביחד. כך, שהעיסוק המרובה בפייסבוק של לפיד איננו אלא חלק מתהליך הלמידה וההסתגלות של העיתונאים לשר האוצר.

 

פסוקיו של פוסט

1. "דוד אמנון מת".

ללמדנו שאדם ניכר לפי כוסו, כעסו, כיסו ו… דודו.

2. מי שזכה ומי שלא זכה להאזין לנגינתה של אנושקה שנקר בסיטאר, מוזמן להאזין ולצפות בהקלטה מיוחדת שלה עם אביה, רווי שנקר. אגב, בקונצרט זה נפרדה התזמורת הפילהרמונית מאולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב ושבה למשכנה הקבוע בהיכל התרבות בחודש מאי. בהצלחה!

 

להמשך הפוסט

השואה אינה זקוקה לפרשנים

דן כספי | 10.04.2013 | 09:06

בין יום השואה והגבורה לבין יום הזיכרון ויום העצמאות מתקיימים טקסים לאומיים. לכאורה, אלה הם טקסים עממים חיוניים. הם אמורים לרענן את הזיכרון הקולקטיבי, לטפח זהות לאומית, לשכך מתחים פנימיים לזמן מה כמו גם לתחזק את הסולידריות החברתית.

בניגוד לחגים השונים, אשר גם הם מלכדים, הטקסים הלאומיים נושאים צביון חילוני. המדיה הותיקים, הלא הם עיתונים, רדיו וטלוויזיה, ממלאים תפקיד מרכזי. הם מנחילים לציבור את התחושה החגיגית של ביחד. התנסות אישית של זיכרון הופכת לחוויה משותפת, לא מעט בזכות הסיקור התקשורתי הנדיב של אותם טקסים. אלה הם הזמנים הטובים לא רק של אמנים ובדרנים על במות זיכרון ובידור אלא גם של כותבי הנאומים.

אלא שעבור למעלה מרבע מכלל האוכלוסייה, בכללם חרדים וערבים, הטקסים הללו אינם רלוונטיים. אדרבא, הטקסים אף מעמיקים את השסעים ביניהם לבין הרב היהודי. שוב אותם דיווחים על חרדים שערכו מנגל ביום השואה, וכמותם ערבים שלא עמדו דום למשמע צפירה. גם בקרב הרב היהודי אין תמימות דעים לגבי טקסים. כבן לניצולים ולדור שני לשואה הדי הייסורים הנוראים של ההורים בעת מלחמת העולם השנייה נחקקו  בד.נ.א. שלי כבר בגיל רך. קשה לצפות שכל בני גילי יחלקו עמי אותה משמעות עבור יום השואה. 

אם כך, מי צריך טקסים לאומיים? מי זקוק למה שבעיני רבים נתפס כ"פסטיבל השואה" או כפי שהציע לי אחד מעמיתי  "Shoah Show"? 

נראה שטקסים אלה משרתים יותר את השלטון מאשר את כלל הציבור. כנראה זוהי ההזדמנות לחזק את האקלים הפרנואידי וללכד שורות סביב מדיניות העימות של הממשלה באזור ו"כל העולם נגדנו". בפרפראזה מוכרת – בנאום תעשה שלטון!

במהלך השנים מדינת ישראל ניכסה את השואה אך התנכרה לניצולי השואה. רבים מבין 192 אלף ניצולים בישראל מתמודדים עם הזקנה והבדידות, לרב ללא סיוע נאות. ליום אחד בשנה, ואולי ליומיים בזכות יום השואה הבינלאומי, נזכרים בהם ושולפים אחדים מהם לשם טקס ומס שפתיים בנוסח תכנית ריאליטי.  

הבוחן בקפידה את נאומיו של ראש הממשלה לאורך שנים בעצרות הזיכרון לשואה והגבורה בהר הרצל בשנים האחרונות, נושא מעניין למחקר, יגלה טקטיקות רטוריות מוכרות היטב מתחום התעמולה.  הנאום האחרון היה לחלוטין צפוי וגדוש מטבעות לשון שחוקות – רוח המכבים, אור לגויים, לעולם לא עוד, וכמובן ציטוט מן התנ"ך (איך לא?) -  "עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו ברוב ימים". אולי כותב הנאום הייה עייף או שמא כדאי לרענן את מאגר הכותבים לראש הממשלה. 

https://www.youtube.com/watch?v=egy0xIHTcHE

http://www.youtube.com/watch?v=BEpj1CXXcMk

בכל עצרת זיכרון ועצרת נושא ראש הממשלה אותו נאום.

כל אחד והלקחים האישיים שלו מהשואה.

 כשלעצמו, יכול לשמש הטקסט ללימוד כיצד לא לכתוב נאום בלתי מקורי תוך שימוש נדוש בטקטיקות רטוריות, כגון;

השוואה היסטורית – "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו שרד את השואה"

שימוש בסמלים – "בגיא צלמוות של השואה נספו ששה מיליון יהודים. במדינת ישראל חיים היום, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, יותר מששה מיליון יהודים."

הטיות לגוף ראשון רבים – "לא נפקיד את גורלנו בידי אחרים".

יותר מכל מקוממים הניסיונות לאקטואליזציה בנאומים, למשל "השנאה הרצחנית נגד היהודים לא נעלמה מהעולם, היא פשוט הוחלפה בשנאה הרצחנית נגד מדינת היהודים"). יש בכך כדי לתרום לזילות השואה, אשר מתגלגלת למטה, לשיח היומיומי.

השואה אינה זקוקה לפרשנים, גם לא לעסקנים.

כך במשך כל השנים הצמידו למרד גטו ורשה לקח של מעטים מול רבים. עד שהשנה הייתה מי שהציעה לקח חלופי לפיו אפשר ומותר למרוד נגד כיבוש.

גם הרמטכ"ל הצטרף השנה לפרשני השואה המסורתיים. מה מריץ את בני גנץ להיחשף מול מצלמות הטלוויזיה בביקור מתוקשר אצל ניצולת שואה או להפיק לקחים מתלהמים לפני ובעת מצעד החיים באושויץ – הכנה לקריירה ציבורית אחרי פרישה מצה"ל או הצורך להעלות את מורל הלחימה של חיילים?  

ביקור הרמטכ"ל אצל ניצולת שואה בליווי מתוזמר של מצלמות טלוויזיה

ומי שזקוקים לסטרואידים נוספים לזקיפות הקומה – היכונו  למערכה השנייה בשבוע הבא, ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום העצמאות.

פסוקו של פוסט

במקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים…

תודה לאילן תלמוד.

חג עצמאות נעים!

 

 

להמשך הפוסט

פוליטיקה ישנה, פוליטיקה חדשה

דן כספי | 02.04.2013 | 23:09

בשנת 1939 שהו בבית הלבן מלך בריטניה ג'ורג' השישי ורעייתו אליזבת במחיצתם של נשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט ורעייתו התוססת, אלינור. הסרט "הייד-פארק על האדסון" אמור לשחזר רגעים מהביקור המלכותי. .
באחד הקטעים היותר טובים של הסרט, מחליפים המלך והנשיא רשמים על המוגבלויות שלהם (ציטוט מזיכרון).

"הגמגום הארור הזה", פולט המלך, המוכר גם מהסרט "נאום המלך".

"הפוליו הארור הזה", מחזיר בחיוך נשיא ארה"ב.

"שיתוק המוחין הארור הזה", הייתי מוסיף

ובהמשך מקונן המלך, "אבל אני חייב לדבר בציבור".

"אבל אתה לא חייב להיבחר", מרגיע אותו שוב הנשיא.

לכל אחד מוגבלות פיזית שונה, אך שניהם שייכים לאותו עידן, של הפוליטיקה הישנה, הטרום-טלוויזיוני, בהם מוגבלות פיזית לא הפריעה לפעילות ציבורית. בתמונה המפורסמת מועידת יאלטה, כבכל תמונות אחרות, אין כל רמז שפרנקלין רוזוולט מוגבל בהליכה. בקטעים אחדים בסרט, אחד העוזרים נושא בידיו את הנשיא המשותק ברגליו. להכנת סרט תעודה נמצאו רק ארבע שניות בהן נראה רוזוולט מסתייע במקל הליכה. 

החל מדקה 2:40

הכללים השתנו עם כניסתן של מצלמות הטלוויזיה לזירה הפוליטית. הפוליטיקה הישנה פינתה את מקומה לפוליטיקה החדשה, והיא מזוהה בדרך כלל עם הטלוויזיה ולאו דווקא עם שר האוצר הנוכחי. נהוג אף לכנות את הפוליטיקה החדשה גם כטלפוליטיקה, פוליטיקה באמצעות ולעיני מצלמות הטלוויזיה.  אפשר להוסיף ולעדכן, גם פוליטיקה באמצעות המדיה החדשים והרשתות החברתיות.

מאחר והמדיום הוא המסר, הרי שבטלפוליטיקה חשוב יותר הקנקן יותר ממה שיש בפנים. כידוע, עדשת המצלמה מעדיפה את היפה ואת הנעים לעין. לא במקרה עדשת המצלמה אוהבת פוליטיקאים יפים ואם אפשר, בעלי כושר אתלטי, כאלה שמסוגלים לדלג בקלי קלות על מדרגות כבש המטוס.

הפוליטיקאים החדשים  מתקשרים עם הציבור בסיועם של אמצעי התקשורת, והטלוויזיה בפרט. אלה הם הכלים העיקרים בהם ניתן לעצב דימויים של פוליטיקאים וגם להפיץ אותם. גם הדימוי הופך לקנה מידה עיקרי בהערכת פוליטיקאים. המאבק הפוליטי איננו בין רעיונות ומצעים אלא בין תדמיתנים ובין דימויים של פוליטיקאים.

מתי יובאה הפוליטיקה החדשה לישראל? אולי בין הגמגום הבלתי צפוי של לוי אשכול בנאום הרדיו ערב מלחמת ששת הימים לבין המהפך הפוליטי בשנת 1977. בשנה זו התנהלה מערכת הבחירות המקצוענית הראשונה. 

הכושר האורטורי סייע למנחם בגין במעבר לפוליטיקה החדשה. המצלמות הגיעו לאסיפות בחירות בחוצות העיר והעניקו תהודה למטבעות לשון שלו, כמו "אסאד היזהר, אסאד, יאנוש ורפול מחכים לך".

 לעומתו, היו גם קרבנות במעבר לטלפוליטיקה: בשעתו היועצים הממולחים הדירו ממערכת הבחירות של 1977 את יוחנן באדר, אחד הפרלמנטרים המבריקים, בטיעון שלא "עובר מסך". אבל מדוע לא מראים את פני ידידי מימי אצ"ל? תמה מנחם בגין במערכת הבחירות בשנת 1981 ואילו שמחה ארליך סרב לחייך בתשדירי בחירות כעצת היועצים בטענה ש"איננו שחקן".

ח"כ יוחנן בדר (1901-1994), מקרבנותיה של הפוליטיקה החדשה

אפשר ובנימין נתניהו היה הטלפוליטיקאי הראשון אשר ייבא את כללי השיווק הפוליטי מארה"ב. בעקבותיו אימצו גם אחרים את עקרונות הפוליטיקה נחדשה אך לא תמיד בהצלחה. כך, מעמדו של אהוד ברק נשען בעיקר על המוניטין הציבוריים ואף ניסה לפרק ולייתר את מפלגתו שלו, אך התרסק לחלוטין לקראת הבחירות לכנסת ה-19.   

הצמד לפיד-בנט שיכלל את הפוליטיקה החדשה. כל אחד מהם רענן בדרכו את השיטה ושניהם כמו הוכיחו את הטלפוליטיקאי הוותיק, בנימין נתניהו – כל מה שאתה יכול לעשות, אנחנו יכולים לעשות טוב ממך! כצפוי, כל טלפוליטיקאי חש באיום הרציני ממי שנוהגים כמוהו.

שני הטלפוליטיקאים החדשים הם תוצר של השיטה הפוליטית אשר תוקפים אותה כגימיק רטורי. הם גם מוכיחים פעם נוספת שבפוליטיקה החדשה אפשר להקים מנגנון לגיוס קולות תוך מספר חודשים, שמפלגות ומצעים מתייתרים ודי במסרים רדודים המוצגים באריזה נכונה כדי לשבות את לב ההמונים.   

הפוליטיקה החדשה מרתיעה מועמדים איכותיים וערכיים אשר מהססים להיכנס לזירה הפוליטית. בודדים עם מוגבלות פיזית אשר הצליחו להיבחר לכנסת, היו ויישארו מן הסתם חובשי הספסלים האחוריים. שהרי כל מוגבלות פיזית או מוגבלות אחרת אינה מצטלמת יפה. יש לה אולי ערך רייטינגי וביקוש בתכניות ריאליטי אך לא בזירה הפוליטית.

      

ח"כ קארין אלהרר, יש עתיד וח"כ אילן גילאון, מרצ – ח"כים בכנסת ה-19 עם מוגבלות פיסית.

לעומת זאת, הפוליטיקה החדשה מילאה את הכנסת ה-19 בסלבים, בעיתונאים ובבוגרי המחאה החברתית אשר צברו מוניטין תקשורתיים אך ספק אם הם כבר כשרים לייצג ולחוקק.

 פסוקו של פוסט

מלה כמוה כמסר: דבריו של וינסטון צ'רצ'יל עמידים בזמן גם בפוליטיקה החדשה.

Broadly speaking, the short words are the best, and the old words best of all.

 

להמשך הפוסט

פער תרבותי ובין-דורי

דן כספי | 27.03.2013 | 13:02

 

אני מבקש לחנוך את הבלוג עם אחת הסוגיות המתלוות למהפכה הדרמטית בתקשורת.

זכינו להיות עדים למה שבעוד שנים יילמד ממש כפי שכיום מלמדים על המהפכות בעבר על סמך ספרים.

וזוהי בדיוק הליבה של המהפכה – האות הכתובה מחליפה פלטפורמות: היא נפרדת מהדפוס, לטובת הצג הדיגיטלי, הרשת. ימים יגידו, כפי שאומרים, אם תיעוד הזמנים בפלטפורמה החדשה היא אמינה כשם שהיה הדפוס.

בשלב זה כדאי להעריך את המתרחש לנגד עינינו, בעיקר העיתונות המודפסת המנהלת מאבק הישרדות הירואי: מדי פעם נודע על צעדים כואבים כגון; ירידה בתפוצה ובהכנסות ועקב כך צמצומים בכוח אדם, בהיקף העמודים, מכירת נכסים ואיחוד מחלקות בעיתון, וכיו"ב. מקומונים, אשר שגשגו פעם ואף שימשו כחמצן ליומון ולתאגיד כולו, הולכים ונמחקים בדרך כלל בדממה. נדמה, שרק "עכבר העיר" זכה ל"לוויה מתוקשרת" עם הספדים קורעי לב של המועסקים בו וחסידיו הרבים!

כל צעד מוצג כמחויב המציאות וחיוני להצלת העיתון. האמנם?

אתמקד בצעד אחד מני רבים – צמצום עלויות באמצעות העדפת כוח אדם צעיר וזול  במקום עיתונאים וותיקים, מנוסים אך יקרים יותר.לכאורה המהלך מוצג כרענון חיוני של חילופי משמרות, ומי יכול להתנגד לכך. ייתכן גם שהצערת כוח האדם אמורה גם למשוך קהל קוראים חדשים של עיתון הנייר.

הצעד הקשה אף זכה לכינויים אחדים ביניהם, גל"ציזציה או 26-6000-24. הכינוי הראשון אמור להעיד על מוצא העיתונאים הצעירים, הלא היא התחנה הצבאית, ועוד אדון על כך בנפרד. הכינוי השני אמור ללמד על תנאי ההעסקה של העיתונאים הצעירים; לרב אלה הם בגילאי העשרים, מסתפקים במשכורת צנועה ועובדים מסביב לשעון.

אכן, נטל כבד מוטל על העיתונאים הצעירים. בטרם מלאו להם 30 שנה, וכבר אחדים מהם נקלעים לתפקידי עריכה בעיתון, תפקידים להם זכו פעם קודמיהם אחרי תהליך ארוך שנים של תסיסה ובשלות בעיתון. אפשר ואחת המשימות המוטלות על העיתונאים הצעירים היא לרתק את הקוראים לעיתון הנייר. אלא שרבים מבין קוראיו הנאמנים של העיתון המודפס כבר בגיל האבות והסבים של אותם עיתונאים צעירים.

פער הגילאים בין העיתונאים לבין הקוראים טומן לא מעט אתגרים. מאגר משותף של מטענים וקודים חיוני ליצירת כימיה ביניהם. מאגר כזה אחראי לקשר הראשוני ומסייע לפענוח אותם רמזים וסמלים המוצפנים בסאב-טקסט, אשר לעיתים קרובות חשוב יותר מהטקסט עצמו. הפערים בין  העיתונאים הצעירים לבין הקוראים הותיקים אינם מצטמצמים רק לגיל. אלה הם פערי ידע רחבים – בהשכלה, בידע בסיסי או בטווח ההתעניינות בנושאים שונים, הלא היא האג'נדה. על סמך ניסיון אישי אוכל להעיד שלא תמיד נהירה הפואנטה לבני גילי במדורים אחדים במוסף הארץ, יהיה זה "ועדת המדרוג", המכונה בסמליות כ"מדריך שבועי לקורא הרב-תרבותי" או במדור הסאטירי "באנה באנה". המדובר בפער תרבותי ובין-דורי שספק אם מסוגל לשמר קהל הקוראים הותיקים?!

 

המדור ועדת המדרוג במוסף הארץ

 

היוכלו נערות ונערים בני עשרים להתמודד עם פער הגילאים/תרבותי ולשמור על אותם קוראים נאמנים של עיתון הנייר?

 

המדור באנה באנה במוסף הארץ

 

ואולי גם הבלוג הנוכחי לוקה ב"פער תרבותי" ובהפוך: פוסטים יגידו בעתיד אם הכותב כבר בשנות הששים (!) מיטיב לתקשר עם קוראים בפלטפורמה פופולארית בקרב צעירים?!

 

******

פסוקו של בלוג

מי שצפה בסרט "קוורטט" על זמרי אופרה מזדקנים, ודאי ימצא עניין בביצוע של חמישיית הטרוטה מלפני עשורים של דניאל ברנבוים, ז'קלין דה-פרה המנוחה, יצחק פרלמן, פנחס צוקרמן וכן, זובין מהטה כנגן באס. לפי אות התחנה בצד ימין למעלה, ההקלטה של מחלקת התרבות בטלוויזיה הרומנית.

צפייה/האזנה נעימה!

 תגובות קוראים יתקבלו בברכה גם בדוא"ל – danca@bgu.ac.il

 

 

 

להמשך הפוסט