מה ניתן ללמוד מפעולת הטרור בצרפת?

דן כספי | 12.01.2015 | 09:02

האם היה כדאי לנטוש לחלוטין את כור ההיתוך? בחסות של רב-תרבותיות, יש ובקהילות מיעוטים מתבדלות נובטים זרעי סטייה ופשע שנאה, שם וכאן.

בסיקור אירוע בחו"ל מבקשים הדרך כלל למצוא פן מקומי. כך כאשר מתרחשים רעידת אדמה בדרום אמריקה או צונאמי במזרח ארסיה, מיד שואלים אם ישראל מוכנה לאסון דומה? הנטייה לביית אירוע חוץ גוברת ככל שנמצא היבט יהודי או/ו ישראלי. תאונת רכבת בהודו מקבלת מיד עדיפות בסיקור אם יש ישראלים בין הנפגעים. אנחנו מתעניינים יותר במה שנוגע לנו, ולהיפך.

לכן היה רק צפוי שהטבח במערכת השבועון שארלי הבדו, Charlie Hebdo, בפאריס בשבוע שעבר יזכה לסיקור תקשורתי נדיב. היקף הסיקור גדל במערכה השנייה כאשר מחבל השתלט על מעדנייה כשרה. הפעם מדובר לא במערכת עיתון אלא ביהודים. רשתות הרדיו וערוצי טלוויזיה ביטלו מייד את לוח השידורים לטובת גל פתוח. דוברים לא החמיצו הזדמנות כדי למנף את האירוע ופצחו בקריאה נרגשת; יהודים בואו הביתה! הטרור האסלאמי מכה גם באירופה ולא רק בנו. שוב יהודים נהרגים על אדמת אירופה. משלחת גדולה טסה לעצרת בפאריס וראש ממשלת ישראל נדחף לשורה הראשונה ונופף לכל הכיוונים.

                                                                                      

                                                                       אלהים לא קיים: הקו האנטי קלריקלי בשבועון של שרלי לא הפלה בין דת לדת

האירוע גם משתלב יפה בגל הפרסומים המפחידים על איסלאמיזציה של אירופה. כפסע קטן מכאן ועד זיהויו של אל קעידה, אשר שלושת הטרוריסטים הצרפתיים השתייכו אליו, עם חמאס והרשות הפלסטינאית. ושוב אין עם מי לדבר וקדימה להרחבת התנחלויות בארץ ישראל השלמה.

לחילופין, ניתן להדביק לפעולת הטרור בצרפת פירוש נוסף, אולי מורכב ותובעני יותר, אך לא פחות רלוונטי למה שקורה כאן ועכשיו בחברה הישראלית. גלי ההגירה ההמונית שטפו את מערב אירופה ויצרו במדינות שונות קהילות גדולות של מיעוטים, אשר היו לגיטאות בתוך האוכלוסייה המארחת. בזכות מימדי ההגירה וטכנולוגיות תקשורת מפותחות, מהגרים תורכים בגרמניה או מהגרים אלג'יראים בצרפת, יכולים לחיות פה ולהרגיש כמו שם. מצדה החברה המארחת מגלה פתיחות ליברלית למובלעות בתוכה. כל עוד הם מגיעים לעבודה ואינם משבשים את הסדר הציבור, שידברו בשפתם ויתפללו כהרגלם. מעט מדי נעשה כדי להנחיל בקרב המוני המהגרים את הערכים וכללי המשחק במקום החדש. בזכות לוויינים ורשתות חברתיות מסוגלים המהגרים כיום לשמר את זיקתם לארצות המוצא ולאורח החיים הקודם. רשת תקשורת חלופית, ובעיקר פנים-אל-פנים – אם במשפחה, בין חברים או בבתי תפילה, מקבילה ומאתגרת את התקשורת המרכזית. יש וערכי החברה המארחת נתפסים כנחותים וטעונים שינוי רדיקלי, ממש בדומה למקובלים בארצות המוצא. בעית הזהות מחריפה בקרב צעירים ילידי המקום שהם דור שני להגירה.

דבר דומה קורה גם בחברה הישראלית אשר מורכבת ממארג של קהילות מיעוטים גדולות – ערבים, חרדים, דוברי רוסית, ועוד. הן מהוות ביחד יותר ממחצית האוכלוסייה! כל קהילה נוטה להתבדל כמובלעת ומטפחת את ערכיה אשר מאתגרים את ערכי הליבה המרכזיים. אלא שלהבדיל מארצות המערב, שיטת הבחירות היחסית בישראל מעודדת ייצוג סקטוריאלי, של מובלעות שונות. כך נהיו המובלעות השונות למאגרי קולות בטוחים.

ההצבעה הסקטוריאלית מצמיחה נציגי מגזר אשר מצדם, דואגים לשימור הקהילה ותמיכתה הפוליטית. כאן כמו שם, כל מובלעת נוטה לשמר ערכים מארץ המוצא. לכן אין זה מקרה שבמובלעות השונות, כאן כמו באירופה, התפתחו מערכת חינוך ומוסדות עצמאים, בכללם תקשורת מותאמת לצרכיהם. גם אין זה מקרה שנציגים פוליטיים טורחים ודואגים למנגנוני ההתבדלות, לרבות תקשורת מגזרית. הללו מבינים היטב שרדיו חרדי או עיתון ברוסית משמרים את גבולות המובלעת ומבטיחים קולות למנהיגי המגזר. משום כך לא מעטים האמינו שאריה דרעי זכאי והם ממשיכים לתמוך בו חרף כל מה שיוחס לו. דוברי רוסית רבים התמידו ועדיין תומכים באיווט ליברמן ומפלגתו, חרף כל החקירות ואף בזכותן.

בכל אחד משני המקרים, מעשי השחיתות המיוחסים לנציגיה הפוליטית של קהילת המיעוטים אינם נתפסים בעיני חבריה כחמורים במיוחד. בכל אחת מן הקהילות קני המידה הערכים והשיפוטים שונים מן המקובלים בסביבה החיצונית. אדרבא, חקירות הנציגים מתויגות כרדיפה פוליטית אשר מחייבת התלכדות סביבם ותמיכה נמרצת בהם.

אם יש לקח מקומי משמעותי מאירועי הטרור בצרפת, הרי שמן הראוי לשאול מהו מחיר ההתבדלות של מיעוט? האם היה כדאי לנטוש לחלוטין את כור ההיתוך? במה עדיף המצב הנוכחי בו רבים מדי חיים שנים רבות בישראל ואינם דוברים עברית, חשופים לתקשורת בשפתם וגם מחנכים את ילדיהם במערכות מנותקות מן החוויה הישראלית? במקום לעודד שילוב, אינטגרציה, ההתבדלות הקהילתית מסוגלת להכשיר את הקרקע לניכור, לסגרגציה, וחמור מזה, לסטייה ולפשעי שנאה.

פסוקו של פוסט

במהלך פעולת החילוץ של בני ערובה בצרפת נזכרתי, משום מה, במפקח קלוזו האגדי בסדרת הסרטים, הפנתר הורוד בגילומו של פיטר סלרס.

להמשך הפוסט

מה בין ערוץ 10 לבין פרי הגליל?

דן כספי | 05.01.2015 | 09:17

אותה תרבות ניהולית משותפת לפרי הגליל ולערוץ 10: עובדים יוצאים לרחוב כדי להילחם על פרנסתם ולחפות על אחריותם של בעלי ממון ומנהלים כושלים; מדוע העין השביעית עוצמת עין?; איך זה שכוכב נופל? יעקב אילון כמשל.

שני משברי עבודה מגשרים בין השנה החולפת לבין השנה האזרחית החדשה – ערוץ 10 ולהבדיל פרי הגליל. חרף כל ההבדלים בין אמצעי תקשורת לבין מפעל שימורים, יש לא מעט דמיון ביניהם. בשני המקרים כשלו המפעלים מבחינה כלכלית וכל פעם נזקקים לחסד מהממשלה ובכל פעם נמצא ממש ברגע האחרון דרך להחיות את המפעל הגוסס. כל אחד משני המפעלים חוה בשנים אחרונות טלטלה בשל חילופי בעלים עם רצון טוב אך ספק אם הם בקיאים במה הם משקיעים. בשני המקרים הבעלים והמנהלים חתומים על הכישלון הכלכלי. הם מחזיקים בעובדים כבני ערובה ומאיימים שאם לא יסייעו להם, מאות מובטלים ייפלטו לשוק העבודה. גם המספרים די דומים – 400 עובדים בערוץ 10 ו-350 במפעל פרי הגליל. התסריט מוכר כבר. העובדים נוקטים צעדים דרמטיים – מחשיכים את המסך, מפגינים ברחובות, משביתים את הייצור וחוסמים את הכניסה למפעל. ואילו הבעלים האחראים על הכישלון דוממים וממתינים במשרדיהם הממוזגים לתוצאות המאבק של העובדים. שוב ושוב אותה תמונה – הבעלים והמנהלים אכלו בוסר ושיני עובדים מסורים תקהינה!

 

                   העובדים של ערוץ 10 ופרי הגליל, בני ערובה, מפגינים כל פעם ומחפים על כשלונות הבעלים ומנהלים

מבחינה זאת אין כמו ערוץ 10 כדי לשקף את הסדר הכלכלי במדינה ואין כמו תלאותיו לאורך שנים כדי להמחיש את השלכות הקשר הון-עיתון-שלטון. נכון שיש הבדל מהותי בין אמצעי תקשורת במרכז הארץ לבין מפעל שימורים אי שם בצפון. לא כן בעיני המשקיעים ואילי ההון אשר למרבה הצער מתייחסים לערוץ טלוויזיה כעוד מיזם כלכלי באימפריה הכלכלית שלהם.

בניגוד למה שמרבים לשוב ולפמפם לציבור, הבעיה העיקרית של ערוץ 10 אינה כספית. מאז כינונו בשנת 2002 הערוץ לקה בשני חוליים, מן הסתם האחד קשור בשני, – תפיסה לא נכונה וניהול כושל.

שתדלני הערוץ – בעיקר פוליטיקאים, פקידים מפרסמים ופרסומאים, חפצו בו כדי להוריד את העלויות בערוץ 2 ולהחליש את עוצמתו. היזמים התפתו לזוהר שבאחזקת ערוץ הטלוויזיה תמורת מה שנראה כהשקעה סבירה ביחס לעמדת המיקוח המשופרת בזירה הפוליטית. מעטים טרחו לשאול מה טוב ונחוץ לציבור? מאז ועד היום, נראה שערוץ 10 נועד כדי לשרת פוליטיקאים, משקיעים ומפרסמים. פעמים אחדות, וגם בבלוג זה לפני למעלה משנה, שבתי וטענתי שאין ייתכנות כלכלית וגם אין צורך בערוץ טלוויזיה נוסף תואם ערוץ 2. תחת זאת עדיף לייחד את הערוץ כמתמחה באקטואליה ובתכניות איכות. במידה רבה, המשבר הכלכלי בערוץ 10 נגרם בשל הפקות יקרות וראוותניות, נוסח הישרדות ומעושרות. כסף רב היה נחסך לו שהו המשקיעים והמנהלים להמלצות למתג מחדש את ערוץ 10.

אתרע מזלו של ערוץ 10, והמשקיעים הלומי זוהר התקשורת העדיפו מנהלים בעלי קשרים ומרושתים לקבוצות כוח על פני בעלי כישורי ניהול של ארגון תקשורת מורכב. גם בתחום זה משקף ערוץ 10 את הפרקטיקה הניהולית. גם אם מנהלים כושלים, הם האחרונים להיפגע. בערוץ 10 יש ומנהלים לא עשו חשבון והתגאו במשכורות אמריקאיות בנות שש ושבע ספרות הניתנות לכוכבי הערוץ. במקרה אחר משך מנהל הערוץ משכורת נדיבה לעצמו ולתכנית בעריכתו.

קברניטי הערוץ מבשרים כעת על תפנית בכיוון אפיון סביב אקטואליה, ממש כפי שהמלצתי אין ספור פעמים. אך ספק אם גם מסוגלים לעמוד בהבטחתם. הסאגה של ערוץ 10 נמשכת. גם של פרי הגליל. כל פתרון של הרגע האחרון ללא שידוד מערכות אמיתי מבטיח שהמשבר יימשך. כנראה יש מי שמפיקים תועלת. הרי בזכות מצב משברי מתמשך, גם מתחזק הקשר בין שני הצדדים, בין ההון לבין השלטון. כי שניהם מחויבים לשלומם של בני הערובה שבידיהם – לעובדי המפעל/השידור.

*

בסוף השבוע נודע על סגירתו של העין השביעית. אפשר וקוראים מעטים מכירים ונחשפו לפרסום זה. המדובר בפרסום מקוון המוקדש לענייני תקשורת. הוא נפוץ ונקרא בעיקר בקהילת התקשורת ובאקדמיה. העין השביעית טיפח חשיבה רפלקטיבית, ביקורת עצמית, בקרב עיתונאים אשר בדרך כלל ממעטים לפשפש במעשיהם. העיתון גם לא חסך שבטו מיומונים רבי עוצמה, ידיעות אחרונות וישראל היום. מסע הצלב של העין השביעית נגד תוכן שיווקי בשידור ובעיתונות הכתובה הינו מופת להעמקת ההבנה של התקשורת, אוריינות תקשורתית. גילוי נאות – פרסמתי בעבר בהעין השביעית לפני שהתמסרתי לבלוג.

לכאורה, חרב הקיצוצים במכון הישראלי לדמוקרטיה לא פסח גם על העין השביעית. אלא שכנראה יש גם מניעים נוספים לסגירת העיתון. לפי פרסומים עיתונאים, העלות השנתית של הפקת העיתון נופלת משכרו של נשיא המכון לשעבר ודומה לשכרו השנתי של אחד משני סגני הנשיא. כנראה, העמדה הביקורתית של העין השביעית עלולה להתברר כנטל על המכון. בעבר פורסם ששלדון אדלסון נסה בשעתו להסתייע במיליארדר ברני מרכוס, התורם העיקרי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, כדי לסייע למועמד הרפובליקני לנשיאות בארה"ב, מיט רומני. יותר מאשר בעבר רגישים קברניטי המכון כעת לתדמיתו הציבורית. מדוע לרכוש טינתם של אמצעי תקשורת מבוקרים ובעלי שררה החולשים עליהם? כך אולי ניתן להסביר את הנטיה להתמתן ולהתמרכז למשל, כאשר עושי העין השביעית הסכימו במפתיע לקבל מידי האגודה הנצית, "זכות הציבור לדעת", פרס על ביקורת תקשורת. הרי כל פרס מחייב ועלול לשתק את יכולת הביקורת של החתן על מעניק הפרס.

פסוקו של פוסט

איך זה שכוכב נופל ומדוע?  

2 —> 10 —> 2 —> 9 —>  איי24 ניוז —> 1  

כמה זמן ישרוד יעקב אילון בערוץ 1?

 

להמשך הפוסט

כיצד תיזכר בתקשורת שנת 2014?

דן כספי | 29.12.2014 | 09:50

שנת הרפורמה ברשות השידור? שנת סגירת ערוץ 10? שנת החקיקה נגד ישראל היום? שנה בה שר הפנים פגע בעיתון ונפגע? שנה של היפראקטיביות פוליטית בתחום התקשורת?

הלב מבקש להתייחס לספינים התקשורתיים בפרשת השחיתות החדשה, המכונה ישראל ביתנו. בינתיים יש פרשת שחיתות חדשה-ישנה, בחברת החשמל. ומי יודע כבר מה חדש ומה ישן? לפתע שר החוץ שוב השמיל. רוחב האיתרוג של החשודים בשחיתות כגודל התפנית שמאלה וכעומק החקירה. די בשלב זה בקריקטורה של ערן וולקובסקי.

לוח השנה כופה את עצמו על סדר היום של הבלוג. אלא שהתאריך מחייב סיכום השנה האזרחית. אז מה היה לנו השנה?

גם השנה נמשכו קרבות האגרוף בין התקשורת לבין הפוליטיקה. עד לא מזמן ידם של הפוליטיקאים הייתה על עליונה. הם הלמו ללא רחם באבריה השברירים של התקשורת הישראלית, מעל ומתחת לחגורה. זהו קרב האגרוף בין שני שחקנים עייפים ומותשים כאשר כל אחד מצפה לגונג לאתנחתא בין הסיבובים.

ספק אם יש עוד דמוקרטיה בה פוליטיקאים עסוקים מעל לראש ברגולציה של התקשורת. הלוואי והיו נוהגים כך גם ברגולציה על הטייקונים המשתלטים על נכסי הציבור, משאבי הטבע ביבשה ובים. התמיהה גוברת משום שהמדובר בממשלה המבקשת להשליט כללי השוק החופשי ורגולציה מזערית. הנה ספירת מלאי קצרה של מהלומות פוליטיות שספגה התקשורת בשנת 2014;

  • הכנסת עסקה בשבועות האחרונים לכהונתה בהצעת חוק למניעת הפצת יומון ללא תשלום, כאשר הכוונה השקופה להצר צעדיו של ישראל היום. מספר חברי כנסת מסיעות שונות יזמו את החוק וזכו לגיבוי מלא, איך לא, מצד היומון היריב, ידיעות אחרונות.

  • שר התקשורת לשעבר ושר הפנים כיום, גלעד ארדן, ביקש להמשיך ולטפל בסגירתה של רשות השידור הישנה ובהקמת תאגיד שידור חדש על חורבותיו. גם זאת צריך לומר, אלמלא הפוליטיזציה המתמשכת עשרות שנים, השידור הציבורי בארץ לא היה נהרס.

  • בנוסף לרשות השידור, שר התקשורת לשעבר יזם שינוי גם בשידור המסחרי, אגב מעבר מזיכיון לרישיון ופיצול ערוץ 2 בין הזכייניות קשת לבין רשת. כלומר, הכוונה לתת לכל זכיינית ערוץ משלו שבעה ימים בשבוע. מהלך כזה של פיצול עלול להחליש עוד יותר את ערוץ 10 אך גם כל אחת משתי הזכייניות בערוץ 2. במקרה כזה ספק אם עוגת הפרסום תספיק להשביע שלושה ערוצי טלוויזיה?

  • הזובור הנמשך של רגולטורים, שרים וראש הממשלה על ערוץ 10 מאיים על קיומו. נוקאוט וסגירת ערוץ 10 רק יעצימו את כוחו המפלצתי של ערוץ 2 ושל שתי הזכייניות בו – קשת ורשת. והרי לשם כך עמלו בשעתו והקימו את ערוץ 10, כדי לרסן את עוצמתו של ערוץ 2 ולהוזיל תעריפי הפרסום בטלוויזיה.

  • שר הפנים לשעבר, גדעון סער, החליט בזמנו להוציא את עיתון הארץ מרשימת שלושת העיתונים הנפוצים. הנימוק הפורמאלי – סקרי החשיפה של TGI, השנויים במחלוקת, הצביעו על ירידה בשיעור הקריאה של העיתון. משמעות הדבר היא הפסד של עשרות מיליוני שקלים בשנה, המגיעים לעיתון ממודעות הליכי תכנון (לפי חוק, יש לפרסם בשלושת העיתונים המובילים תוכניות תכנון בהיקפים מסוימים, כדי שהציבור יוכל להגיש התנגדויות). 

  • כאתנחתא בין הסיבובים, מתנהלת התגוששות מילולית, ולעיתים די משעשעת ולעיתים מביכה, בין ידיעות אחרונות לבין ישראל היום. אפשר ותוצאות הבחירות עתידות להכריע את הקרב ביניהם. עתידו של ישראל היום תלוי לא מעט בעתידו הפוליטי של בנימין נתניהו. אם יהיה מהפך ובנימין נתניהו לא ירכיב את הממשלה, גם יפוג הטעם לתחזק את ישראל היום. ממש כמו יאיר לפיד בבחירות הקודמות, כל רשימה שמאיימת על בחירתו המחודשת של ביבי כראש הממשלה  – יהיה זה כחלון, ליברמן או עבודה-התנועה, זוכה לברכת הדרך של ידיעות אחרונות ושלוחותיו.   

עם פתיחת מערכת הבחירות התהפכה התמונה והתחלפו התפקידים בסיבוב חדש. מערכת הבחירות חילצה לפי שעה את התקשורת ממלתעות הפוליטיקאים. שוב פוליטיקאים מחוזרים כדי לזכות להטבות מהם היו למחזרים חביבים אחרי כל דקה ושורה של חשיפה תקשורתית. שוב עיתונאים ופרשנים מגויסים ומתגייסים לשבח מועמדים ולקלס יריבים. שוב עיתונאים מחוזרים ומשובצים כלאחר כבוד ברשימות מועמדים; כל רשימה עם האלוף ועם העיתונאי שלה. שוב חזרו לתפקידים המסורתיים – פוליטיקאים מתקרבנים ומאשימים את התקשורת. כצפוי, בנימין נתניהו חנך את מסע ההתקרבנות. מי שצבר שליטה בעיתונות ובערוצי השידור איננו נרתע מלהאשים את התקשורת כגורם אחראי על דעיכתו בסקרים. רק צפוי שאף גיבורי הפרשה החדשה, אשר בין היתר חשודים בקניית עיתונות אוהדת ברוסית, יאשימו את התקשורת על שגוזרת את דינם.

בפראפרזה ממחוזות אחרים, הכו בתקשורת והצילו את הקריירה הפוליטית.

 

פסוקו של פוסט

מה בין איתי אנגל לבין צבי יחזקאלי? שניהם עשו כתבות על דאע"ש. בעוד שאיתי אנגל הרחיק והביא תיעוד מן השטח אשר עשוי להשפיע על מה לחשוב, צבי יחזקאלי שב מאירופה עם סדרת כתבות אשר נועדו להשפיע מה לחשוב. זהו ההבדל העיקרי בין עיתונאות לבין תעמולה.

                                                                              

      ראיון עם שבויים של דאע"ש בידי הכורדים 

 

 

להמשך הפוסט

מה אומרים הסקרים ועל מי?

דן כספי | 22.12.2014 | 09:52

סקרי הבחירות אינם מלמדים רק על הלכי הרוח בציבור אלא גם על הפוליטיקאים הנוטים להסתמך על מידע לקוי ושטחי, ואולי כך גם בענייני מדינה הרי גורל.

בשבת אחה"צ נחתה על צג הנייד שאלה בודדת של מה שהוגדר כ"סקר הגדול" (לא נגענו. המספר של טלפון השולחים שמור אצלי);

למי תצביע בבחירות?

1. יש עתיד-לפיד

2. הליכוד

3. העבודה והתנועה

4. ישראל ביתנו

5. הבית היהודי

6. כולנו כחלון

7. אחר

8. מתלבט

9. לא אצביע

לא צריך ידע מיוחד במחקר כדי להתרשם מהניסוח החובבני ולאתר מייד את ההטיות הפוטנציאליות בשאלה. היא נשלחה בשבת, מן הסתם לעשרות אלפי מספרים. גם שומרי שבת שיגלו אותה מאוחר יותר יהססו להשיב עליה. השאלה מתעלמת ממגזרים ומרשימות אחרות למשל, מרצ, מפלגות חרדיות ורשימות ערביות. סדר התשובות עלול להסגיר מי מאחורי ה"סקר הגדול". 

הדוגמא אולי תסייע להבהיר מה פסול בסקרים ערב בחירות ואולי גם להיגמל מהתמכרות אליהם. לא נועז לנחש שהממצאים ירצו את יוזמי "הסקר הגדול". בדיווחים התקשורתיים ישווק מן הסתם כ"סקר פנימי" בקרב אלפי בוחרים. פרשנים ימטירו תלי תלים של ספקולציות למשל, על רוב חוסם של גוש הימין ועל הסיכויים של רשימות המרכז להקים ממשלה אלטרנטיבית.

כצפוי במערכת בחירות, תעשיית הסקרים מתעוררת ומתנפחת. לכל אמצעי תקשורת ולכל פוליטיקאי ורשימה הסוקרים שלהם. סקרים מתפרסמים חדשות לבקרים. סקרים רבים נוספים כלל אינם מתפרסמים ונותרים כחומר מתדלק מניפולציות של קמפיינרים. הביקוש הגואה מייצר סקרים מכל הבא ליד. על אף השפעות אפשריות למכביר, אין כלל פיקוח מי רשאי לערוך סקר.

מספר פעמים ניסיתי עם עמיתי באקדמיה להתריע משימושים לא נאותים, מקריים או מכוונים, בממצאי סקרים. הסקר רכש לו מוניטין בשל שימוש בו במחקר. אלא שמחוץ לאקדמיה, השימוש בו הוא חופשי ולעיתים בפוליטיקה חסר מעצורים. יש עניין מיוחד לאנשי אקדמיה לשמור על כבוד הסקר ולכן גם הרגישות המיוחדת לשימושים לא נכונים בו.

לו ניתן לארגן סדנא לפוליטיקאים, קמפיינרים, עורכים, פרשנים ולמשתמשים הכבדים בסקרים, אולי אפשר הייה לצמצם נזקים ולמנוע שיבושים מביכים בפרסומים מטעים. גם אמצעי תקשורת חוטאים בייזום ופרסום סקרים ללא הבנה מספקת ובקרה על איכות הממצאים. כך, בסוף השבוע התפרסמו באחד העיתונים, ומפאת כבודו לא נציין את שמו, ממצאי סקר ובו התרשים הבא.  

 

גם קוראים שלא למדו סטטיסטיקה מסוגלים לגלות את הטעויות הגראפיות בתרשים למעלה. לשתי רשימות, יש עתיד וכולנו, 10 מנדטים כל אחת, אך משום מה הן לא שוות בעמודות הגראפיות. כנראה ש-10 מנדטים של יש עתיד שווים יותר מ-10 מנדטים של כחלון. אף שלעבודה 23 מנדטים והיא הסיעה הגדולה בסקר, היא מוצגת כשווה בגודלה ליש עתיד. אולי במערכת העיתון נרדמו כאשר העבירו את החומר ממכון הסקרים לדפוס. קוראים שאינם מעמיקים בקריאה עלולים להתרשם שיש עתיד לרשימה יש עתיד. אגב, מספר חברי הכנסת בסקר תפח במקצת ל-122.

אחת הדרכים החביבות למניפולציה היא להרבות בשאלות היפותטיות – למי תצביעו אם….? למה הדבר דומה, למי ששואל, מה תעשו אם תזכו במפעל הפיס? הרי ברור לחלוטין שאדם נוהג לגמרי אחרת במצב ריאלי לעומת מה שהוא משיב בשאלת סקר על מציאות מדומיינת. אלא שלעיתים נראה שהסקר איננו רק בוחן מציאות אלא גם מבקש להשפיע עליה. שאלה על מצב מדומיין מסוגלת לעודד מהלכים פוליטיים. הסקרים השוטפים הנערכים בימים אלה עלולים ליצור תמונה של שלושה גושים שווי משקל – ימין, מרכז ושמאל, אשר ספק אם היא נכונה, אך היא כבר משפיעה על השיח הציבורי ועל גישושים פוליטיים מוקדמים. נקל להעריך שבזכות הסקרים השתכנעו נתניהו ובנט לפתוח דף חדש ולטפח שותפות ביניהם.

גם הזיווג בוז'י-ציפי הסתייע לא מעט בסקר שהבטיח 24 מנדטים לרשימה משותפת של עבודה ועם תנועה. המציאות המדומיינת בשאלת הסקר הגשימה את עצמה. וזהו הנזק העיקרי בסקרי בחירות, בעיצוב מניפולטיבי של המציאות. במה כשל אלי ישי עד כה? על כך שלא הצטייד בסקר המבטיח 8-10 מנדטים לרשימה משותפת עם תקומה. עם כל הקושי של סקר במגזר החרדי, אולי היה בנמצא מי שיכול הייה לנדב תוצאות מספקות.

כדאי לעיין גם בסקר דומה למטה אשר נערך שבועיים אחרי הזיווג בין הרצוג לבין לבני.  בסקר הוצגה גם שאלה היפוטטית, כאמור בעייתית כשלעצמה, על כוונת הצבעה אם לפיד וכחלון ילכו ביחד. במקרה כזה הרשימה המשותפת עבודה-התנועה יורדת ל-20-21 מנדטים ומי יודע מה יקרה ביום הבחירות, כאשר המציאות המדומיינת תפנה מקומה למציאות ליד הקלפי. אלא שיש מניפולציה בעצם הצגת אפשרות אחת ולא אחרות. מדוע לא לשאול גם על השפעתם של צירופים נוספים על כוונת ההצבעה, למשל כיצד תצביע/י עם כחלון וליברמן או לפיד וליברמן ירוצו ברשימה משותפת?

לרב אין לאזרחים ידע מספיק על המתרחש מאחורי קלעים שם למעלה. מבחינה זאת, מערכת הבחירות מסוגלת לחשוף כיצד מחליטים מי שעתידים להנהיג אותנו. התמונה הכללית עגומה עד כדי דיכאון. אם החלטות הרות גורל אישי מתקבלות על סמך תוצאות סקרים, בחלקם חובבנים, הרי שיש סיבה לדאגה; אולי באותה קלות דעת וחובבנות הם מנהלים גם את ענייני המדינה והסכסוך בפרט?

פסוקו של פוסט

די! תפסיקו לחלל את זכר השואה בכל פעם שאתם נקלעים למצוקה פוליטית. אנא, הפסיקו להגחיך את החמישייה הקאמרית.

להמשך הפוסט

לאן הלכו כל היונים והנצים?

דן כספי | 15.12.2014 | 10:20

המחלוקת האמיתית בחברה אינה בין ימין לבין שמאל אלא בין נצים לבין יונים סביב הסכסוך. ימין ושמאל הן סיסמאות קרב כדי להצעיד בוחרים לקלפי וגם כדי להדחיק את ההכרעה בין פשרה טריטוריאלית לבין סיפוח השטחים.

הקלות הבלתי נסלחת בה מסתובבים מועמדים ונבחרים בין המפלגות והרשימות במערכות הבחירות הולכת ודומה למשחק בשכונה. החבר'ה מתחלקים ומסתדרים לשתי קבוצות ומעת לעת מחליפים צד לפי נסיבות. פעם בצד שמאל פעם בצד ימין של המגרש. גם כתבים ופרשנים פוליטיים מרבים בדימויים ממגרש הספורט: מפלגות משולות לקבוצות, מועמדים מוצגים כשחקנים, ההתמודדות בין מועמדים משולה למעין מרוץ סוסים, והשאלות השכיחות גם הן מעולם הספורט; מי הפתיע/ מי הכריע את מי או מי ניצח ומי הפסיד?

מדוע דומה המשחק הפוליטי למשחק בשכונה? הכיצד אפשר לחצות קווים ולהחליף קבוצה או רשימה ממערכת בחירות אחת לשנייה?

תמיהות אילו שבות ועולות לנוכח התנועה הערה בימים האחרונים. ציפי לבני לא הייתה הראשונה והאחרונה במהלכה הספקטקולרי כאשר חברה למפלגת העבודה. גם אריאל שרון פרש בשעתו מליכוד והתמרכז ברשימה חדשה, קדימה. המאגר עשיר בדוגמאות ובימים הקרובים יתווספו מן הסתם מקרים מפתיעים.

שני הסברים ניתנים לאלתר להיערכויות המחודשות לקראת הבחירות: אופורטוניזם וסוף האידיאולוגיה. הפוליטיקה העכשווית מתרוקנת מערכים עת אישי ציבור מעדיפים את טובתם האישית. עובדה היא שמערכות הבחירות מתנהלות בדרך כלל על פסים אישיים יותר מאשר סביב דיון ערכי. גם הבוחרים מתרגלים לתמוך ברשימות של אישים ולא במפלגות רעיוניות. אלא שמייד עם סגירת הקלפיות, מקבלות התוצאות משמעות פוליטית וערכיות. גם במו"מ הקואליציוני שבים ונזכרים כביכול שיש גם אידיאולוגיה. כך שספק אם שני ההסברים – סוף האידיאולוגיה ואופורטוניזם, מניחים את הדעת. גם לא סביר שאישים רבים, בחלקם מכובדים ומכבדים את עצמם, יטיילו חופשית בקלות כה רבה מצד לצד, הלוך וחזור, במגרש הפוליטי.

אם נשוב למגרש בשכונה, אולי המכשולים אינם גבוהים מדי ואולי המעבר מקבוצה אחת לרעותה אינו כרוך בכאבים בלתי נסבלים. בתרגום חופשי למגרש הפוליטי, אפשר ואין הבדלים גדולים מדי בין שני צדי המגרש, בין ימין ובין שמאל? תקריב למפה הפוליטית עשוי לגלות שלמעט מפלגות ערביות ואולי עוד מפלגה יהודית, כל המפלגות והרשימות חולקות אותה תפיסה ביטחונית כלפי הסכסוך המתמשך. אם יש חילוקי דעות בכלל הרי שהם לגבי האסטרטגיה הרצויה לניהול הסכסוך.

היו ימים שהמחלוקת ננטשה בין שני מחנות – יונים ונצים, בין הדוגלים בפשרה לבין הדוגלים בסיפוח השטחים, בהתאם. כאז גם כיום, החלוקה בין יונים לבין נצים חוצה קווים מפלגתיים. לימים נוספו יונצים, יונים לא צחורות או נצים אפורים. כנראה, שאבחנה זאת ננטשה ועברה מיתוג דרמטי ולגמרי לא מקרי בשיח הציבורי; היונים היו לשמאל, הנצים לימין ואילו היונצים נותרו בתווך, במרכז. כנראה שכל הצדדים השלימו והסכימו עם המיתוג מחדש של עמדותיהם. כך ניתן להחריף את ההבדלים כביכול בין המחנות, להעמיק את הקיטוב ביניהם והעיקר מכל – להלהיט את יצרי הצופים במשחק השכונתי. כך ניתן בקלות יתירה לתייג, להבדיל ולהיבדל. אוונטי פופולו! היידה ימין!  

המיתוג החדש של שני המחנות התקבל בברכה גם בשיח הציבורי, בתקשורת כמו באקדמיה. קל יותר להשניא את השמאל מאשר לפגוע ביונים. הנצים ניכסו לעצמם את אהבת ישראל ובה בעת פגעו בלגיטימציה של היונים אשר תויגו כשמאל עוכר ישראל. ייתכן שהאבחנה בין ימין לבין שמאל מפשטת את המציאות ומציעה תבניות קליטות, אך היא עלולה גם להטעות. שכן, המחלוקת המהותית במגרש הפוליטית נותרה בין שתי תפיסות בסיסיות בסכסוך – בין נצים לבין יונים. יש יונים בימין, יש נצים גם בשמאל. המרוץ בין נתניהו לבין בנט או בין ליברמן לבין נתניהו מתמקד בשאלה מי יותר נץ או לאומי ולא מי יותר ימני? מדוע יאיר לפיד או יעקב פרי פחות אוהבי ישראל לעומת זאב אלקין או דני דנון? משה כחלון לא פחות שמאלני בענייני חברה ורווחה מאשר עמיר פרץ. ההבדלים ביניהם, אם בכלל, מתבטאים בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינאים. הארץ, בו מתארח הבלוג, הוא עיתון ימני בענייני כלכלה וחברה, הדוגל בכוחות השוק ובתחרות חופשית, אך איננו שמאלני אף שדבק בקו יוני בסכסוך עם הפלסטינאים.

לא במקרה ראש הממשלה ועוזריו מנסים לחמם את הצופים בטריבונה – הצביעו ליכוד ומנעתם שלטון שמאל! שמאל וימין היו לסיסמאות קרב יעילות כדי ללכד שורות המחנה נגד יריב חיצוני מדומה ולהצעיד בוחרים לקלפי. אם וכאשר יחשיך האור במגרש ויוודעו תוצאות הבחירות, אפשר וצופים יבינו שהיה זה עוד משחק בין החבר'ה בשכונה – עד למערכת הבחירות הבאה.

פסוקו של פוסט

ניסוח ומינוח מסוגלים לעיתים להבנות לא רק את ערך האירוע, להמעיט בערכו או להבדיל, להחשיבו. כך ניתן לקבוע מה הציבור יודע ומה הציבור חושב.

בשבוע שעבר אירעה תקרית בה נפטר זיאד אבו עין במהלך הפגנה נגד מאחז מצפון לרמאללה. מי זה זיאד אבו עין? תלוי למה מאזינים ומה קוראים. ב"קול ישראל" הוא היה "בכיר פלסטיני" בלבד. רק שדרים בודדים, ואריה גולן ביניהם, הקפידו לציין שהמדובר בשר פלסטינאי. נדמה שרק בהארץ (אלא מה?), צוין התפקיד המלא שלו, הלא הוא השר לענייני המאבק בגדר הפרדה והתנחלויות.

 

להמשך הפוסט

מדוע אין יציבות פוליטית בישראל?

דן כספי | 08.12.2014 | 09:39

שיטת הבחירות אינה אחראית על משברים תכופים. בהעדר הכרעה בבחירות בין חלוקת הארץ לבין סיפוח, המחלוקת מטלטלת את המערכת כמו מבקשת ומתחננת שוב ושוב: אנא בוחרים יקרים, הכריעו כבר וחסכו משאל-עם!     

תוך עשור וחצי נקראו הבוחרים הישראליים לקלפי לא פחות משבע פעמים; 1999, 2001 (היו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה), 2003, 2006, 2009, 2013, ואם לא יחול שינוי מכל סיבה שהיא, גם ב-2015 לכנסת ה-20. בצדק מרבים להצביע על חוסר יציבות של הדמוקרטיה הישראלית. בהמשך אף מרבים להצביע על הגורם האחראי – השיטה. שיטת הבחירות בישראל מייצרת ריבוי מפלגות אשר מחייב ממשלה קואליציונית של מספר סיעות. ההמשך גם מוכר. רק שינוי שיטת הבחירות, מבחירות יחסיות לבחירות רוביות, "כמו באמריקה" אלא מה, יבטיח יציבות פוליטית. למה הדבר דומה? לאותו זוג רקדנים אשר מועד על במת הריקודים משום שלדבריהם הרצפה לא הייתה ישרה. ממש כך גם בעניין הבחירות בישראל. לא השיטה הפוליטית אחראית על חוסר יציבות אלא המשתמשים בשיטה

כידוע, הבחירות אמורות להעניק הזדמנות לאזרחים להכריע בין מצעים ותכניות עבודה, בין פתרונות לבעיות. נניח: בין תהליך מדיני לבין המשך עימות עם פלסטינאים, בין פשרה טריטוריאלית וחלוקת הארץ לבין ארץ ישראל השלמה והמשך ההתנחלות.

אלא שבניגוד למה שהייתה אמורה להיות, מערכות הבחירות בישראל כמו מטאטאות מתחת לשטיח את הסוגיה הקריטית ביותר בחברה הישראלית – הסכסוך עם הפלסטינאים. הרשימות והמועמדים כמו עוקפים את הסוגיה, מרדימים את הציבור ("יהיה בסדר!"), ואינם מציגים חלופות להתרת הסכסוך. עקב כך, הדיון בסוגית הסכסוך נדחה לאחר הבחירות. כאשר מנגנון הבחירות אינו מאפשר הכרעה בליבת הסכסוך אשר מקרין על כל תחומי החיים, המחלוקות סביבה אינן נעלמות אלא נדחות בין הבחירות ומטלטלות את המערכת כולה בין הבחירות עד פרוץ המשבר הבא אשר מוביל לבחירות, וחוזר חלילה. מה טעם לעסוק בנושאים אזרחים במנותק מסדר העדיפויות בצל הסכסוך המתמשך? גם השלב הבא מוכר, להעמיד את הסוגיה במחלוקת להכרעה במשאל עם. כי במשאל עם ניתן לתמרן בנוסח השאלה אשר תוביל לתוצאה רצויה.

גם המציאות עושה את שלה. כאשר אין הכרעה ברורה בין החלופות בבחירות, הסיפוח הזוחל של השטחים והקיפאון המדיני מקדשים מעין "סטטוס קוו" עם גלים עולים ויורדים של "הפרעות סדר". רק בשל כך, גם מערכת הבחירות לכנסת ה-20 לא תייצר ממשלה יציבה. הסכסוך הייה ונותר במרכז סדר היום. באין הכרעה אין יציבות פוליטית. מטעמי נוחיות, המועמדים הפוליטיים לדורותיהם עיקרו את הבחירות בישראל. דבר לא נלמד מלקחי העבר, למשל מניסיונה של שלי יחימוביץ אשר ניסתה לנהל מערכת בחירות בנושאים אזרחים ולהימנע מלהתייחס לסכסוך.

די לעקוב מדי יום כדי להתרשם שגם הפעם המערכה מתנהלת במעין מרוץ אסטרטגי: מי נגד מי ועם מי, מתי ומדוע? מי הריץ את הספין המוחץ של החרדים אשר הכריע את ראש הממשלה ללכת לבחירות מוקדמות ומי התפתה ונפל קרבן לספין זה? במקום לעסוק בדיון ענייני על נושאים קרדינלים, למשל גבולות המדינה וטיב החברה בה, מתקמבנים אלה עם אלה?

*

במידה רבה, עיקור מערכת הבחירות מתוכנה נזקף גם לחובתה של תעשיית הבחירות המשגשגת. הכוונה לאותם יועצים פוליטיים, אסטרטגיים, מנהלי מערכות, סוכנויות פרסום, סוקרים וכד'. מעורבותם המעמיקה מטביעה חותם על מערכת הבחירות כחלק מאמריקניזציה השוטפת את הפוליטיקה הישראלית. ככל שהללו מיומנים ובקיאים ברזי השכנוע של המונים, הרי שהם עושים מה שהום יודעים – שיווק תדמיות של מועמדים. אלא שיכולתם של תעשייני הבחירות להתמודד עם מצעים מפלגתיים מוגבלת. שכן, קל לאין ערוך לשווק מועמד מאשר "לשווק" רעיון מופשט נניח, שתי מדינות לשני עמים. "מצעים יש רק במיטה", התוודה בזחיחות דעת אחד הפרסומאים המפורסמים. להגנתם מתמידים אותם תעשייני בחירות וטוענים ש"אין הבדל בין לשווק קולה או אבקת כביסה לבין לשווק מועמד פוליטי או רשימה פוליטית".

אולי הם צודקים אבל ייתכן שגם טועים ובגדול. משקה לא טעים אפשר להשליך מיד לפח. עם נבחרים לא מוצלחים נותרים תקועים לאורך זמן. עקב כך, הולכות ומתרבות "רשימות אווירה", של מצב רוח, הנשענות על אישים פופולאריים שאינם בהכרח גם מצוידים בכישורים פוליטיים הולמים. רשימות קמות בין לילה ערב בחירות ומתאיידות כעבור קדנציה אחת או שתיים. די במועמד כריזמטי בעל מיומנויות תקשורתיות, משאבים להעסיק יועצים ולהפריח מספר סיסמאות וקלישאות קליטות (מי יודע מה זה "פוליטיקה חדשה"?) כדי לצבור מספר מנדטים ולהיכנס לממשלה. הצלחתן של רשימות בזק מעודדת מפלגות ותיקות לגייס סלבים לשורותיהן. כך צומחת הנהגה בינונית, כך נמנעת דיון בחלופות ערכיות והכרעה ביניהן, כך מעקרים את הבחירות מייעודן העיקרי.

אשר על כן, כל עוד לא יימצאו מנהיגים, ולא פוליטיקאים, אשר ישתחררו מהתפיסה שבחירות הן עוד קמפיין שיווק ובוחרים הם צרכנים חשופים למניפולציות תדמיתיות, מועמדים אשר לא יחששו להעמיד בפני הבוחרים את הברירה בסכסוך עם פלסטינאים – סיפוח או חלוקת הארץ – לא תשרור יציבות פוליטית, לא בשיטת הבחירות הנוכחית ולא אחרי שינויה.    

 פסוקו של פוסט

בפרק צנזורה צבאית על התקשורת מזכירים בדרך אגב את צינור קצא"א. אספקת הנפט הינה עניין רגיש וקיומי. על כן, כל פרסום טעון אישור מטעם. האסון האקולוגי האחרון בערבה ממחיש את המחיר הגבוה של מדיניות השו-שו.

להמשך הפוסט

המיעוט השקוף

דן כספי | 01.12.2014 | 10:32

יום הנכה הבינלאומי מקדש ריטואל – להכמיר רחמים על בעלי מוגבלות כתחליף למימוש זכויות מעוגנות בחוק. נגישות פיזית ותקשורתית לנכים עשויה להועיל גם לצבורים נוספים וללא מוגבלות.

השבוע, ב-3 בדצמבר, מצויין כבכל שנה את היום הבינלאומי של הנכה. שוב נאומים אוהדים של חברי כנסת ואישי ציבור בזכותם של אנשים עם צרכים מיוחדים ועל הצורך להקציב משאבים ולסייע להם; שוב דו"חות סטטיסטיים על מצב הנכים בישראל; שוב כתבות וראיונות בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה על ועם נכים אשר מתקשים להסתדר ולהתקיים או להבדיל, כתבות צבע על נכים אשר צלחו את השיקום ומצליחים להסתדר.  

שתי הערות סמנטיות בטרם אמשיך. ראשית, ברוח הפוליטיקלי קורקט התקבל בעברית כנראה התחליף לנכים – אנשים עם צרכים מיוחדים, ובאנגלית people with disabilities, אנשים עם נכויות. השימוש בשני המושגים ייעשה רק לצורך סגנון. שנית, חייבים להבחין בין נכות לבין מחלה. נכות אינה מחלה. אחד הדברים המקוממים כאשר "מברכים" אותי – תהיה בריא! נכים הם אנשים בריאים אשר לוקים לעיתים במחלה ממש כמוהם כעמיתיהם חפים ממוגבלות. ממחלה מחלימים. לעומת זאת, נכות נותרת מוגבלות לאורך ימים, שבמקרה הטוב רק מתגברים עליה.

מספר הנכים המדויק בישראל אינו ידוע. יש המעריכים אותם בסביבות חצי מיליון ויש אף המגדילים ואומדים כמיליון. כלומר אחד מתוך שמונה אזרחים במדינה לוקה במוגבלות כלשהי. כמעט כל אחת ואחד קשור/ה בדרך זו או אחרת לאנשים עם צרכים מיוחדים. נכים אינם מרבים להתלונן על קיפוח, אין להם שדולה לא בכנסת ולא בתקשורת, אין מי שדורשים מכסות עבורם בדירקטוריונים או בתכניות טלוויזיה, הם אינם תובעים הפלייה מתקנת, וכד'.

יום הנכה הבינלאומי אמור להעמיק את התודעה כלפיו, לרבות ההבנה, זכויותיו וכבודו בחברה. בעולם מציינים את היום תוך דגש בתרומת הטכנולוגיה לשילוב הנכה בחברה. בישראל מוקדש הפעם את היום לתעסוקתם של אנשים בעלי צרכים מיוחדים. שיעור האבטלה בקרבם הוא מן הגבוהים במשק, למעלה ממחצית הנכים אינם מועסקים בכלל.

אפשר ויום זה היה מתייתר לולא כיבדו את זכויות המיעוט מעוגנות בחוקים. כך בענייני תעסוקה וכך בנגישות פיזית. יש חוקים יפים אך אכיפתם רופסת. למשל, להלכה שמורים מקומות חנייה מיוחדים, לא תמיד תקניים ולא תמיד מספיקים. אלא שעדיין יש מי שתופסים את מקומות החנייה לנכים בתירוץ זה או אחר – יצאתי לרגע לסידורים, נתפס לי הגב, אח שלי נכה, וכד'.

הפגנה נערכה השבוע ברחוב הארבעה בת"א ע"י עמותת נגישות ישראל. כל החניות ברחוב פונו יום קודם ע"י עיריית ת"א, ובהן חנו כיסאות גלגלים משולטים בתירוצים בהם נוהגים להשתמש עברייני חנייה כשחונים שלא כחוק בחניית נכים

אמנם במהלך השנים הולכת ומעמיקה התודעה לצרכי הנכים. רק השבוע הממשלה החליטה להבטיח שאנשים עם מוגבלות יקבלו ייצוג שלא יפחת משלושה אחוזים מסך המועסקים בשירות המדינה וזאת עד לשנת 2017. בתום התקופה, תבחן הממשלה העלאת שיעור זה בהיקף של שני אחוזים נוספים, בפריסה הדרגתית עד שנת  2019. ובכל זאת, עדיין יש רתיעה מלהעסיק אנשים עם מוגבלויות. חרף כל החוקים היפים, לרב נכים נזקקים לחסדים ולרחמים כדי להשיג עבודה, להיכנס לבניין או למסעדה, ממש כמו במדינה מתפתחת.

אם הפרנסה והנגישות הפיזית אינן מובטחות למרות החוק, הרי שהנגישות התקשורתית אינה מובנת בכלל. לרב אמצעי התקשורת מדירים נכים מהשיח הציבורי. להבדיל ממיעוטים אחרים, אין מחקר יזום על ייצוג נכים בתקשורת או בשיתופם בתכניות רדיו וטלוויזיה וגם אין ניסיון או תכנית לשפר את ייצוגם בתקשורת. מבחינה זאת, אין כמו התקשורת שמשקפת דעות קודמות בחברה: נכות אינה מצטלמת יפה ועלולה להזיק לרייטינג. אלא שהמקרים הבודדים בהם העזו להעלות על המסך הקטן דמויות של אנשים עם צרכים מיוחדים, למשל מעורב ירושלמי ופלפלים צהובים, הפריכו סטיגמות והניבו רייטינג מכובד ונאה.

גם מעט ובאיחור רב נעשה כדי להנגיש שידורי טלוויזיה לכבדי שמיעה. אמנם שידורים אחדים מלווים בתרגום לסימני ידיים, אך עדיין לא התקבל הנוהל להוסיף בקביעות כיתוביות בתחתית המסך לאורך השידורים כנהוג בארצות המערב.

הנגשה פיזית ותקשורתית אינה משרתת רק את בעלי צרכים מיוחדים. שפות מדרכה משופעות מסייעות לא רק למתנעים בכיסאות גלגלים אלא גם הורים עם עגלות ילדים. כיתוביות טקסט בתחתית המסך עשויות לסייע גם למיטיבי שמיעה במקומות ציבור סואנים – חדרי המתנה, בתי קפה, בארים או שדות התעופה. 

רשימות ומפלגות אינן אצות לשלב נכים כדי למשוך קולות. כנראה שגם לא כבוד גדול לייצג נכים בכנסת. הנכים היו ונותרו מיעוט גדול, חלש וחסר משקל אלקטוראלי, אשר במקרה הטוב, נזכרים בו פעם בשנה – ביום הנכה הבינלאומי.

פסוקו של פוסט

כנראה שהמסך הגדול "נועז" יותר גם בייצוג נכים. "אחוות מיעוטים" בין הנער הערבי איאד לבין יונתן, לוקה בניוון שרירים, עומדת במרכז הסרט "ערבים רוקדים".

בדרך למסכים הסרט הישראלי עטור שבחים ופרסים בחו"ל, "את לי לילה", על יחסים בין שתי אחיות, חלי וגבי, הלוקה בפיגור שכלי.

           

 

להמשך הפוסט

לידתה של התכנית תיק תקשורת

דן כספי | 24.11.2014 | 11:54

עם הענקת פרס מפעל חיים לבינה לוז, עורכת התכנית תיק תקשורת, נראה שהפורמט והיעד המקוריים השתמרו: תכנית אולפן אשר אמורה לטפח בעת ובעונה אחת חשיפה ביקורתית לתקשורת וגם לפרגן לה.

אופנת הסדרות של לידות מטולווזות דבקה בפוסט השבוע. על כן, אשחזר לידה בטלוויזיה בה נכחתי לפני למעלה משני עשורים. החוויה נותרה טרייה ואף התרעננה בשבוע שעבר עם כנס אילת לעיתונות. במסגרת הכנס הוענק השנה פרס מפעל חיים  לאהרן ברנע ובינה לוז. אהר'לה ברנע מוכר יותר לצופים, בין היתר בזכות תפקידו האחרון ככתב של חברת החדשות של ערוץ 2 בארה"ב ומדורי רכילות.

מעטים יודעים ושמעו על בינה לוז. בינה עורכת את התכנית תיק תקשורת בטלוויזיה החינוכית. התכנית משודרת מדי יום חמישי בערוץ 2 ובשידור חוזר בערוץ 23 ובשבת בצהרים בערוץ 2, והעיקר זוכה לרייטינג מכובד. בנימוקיהם של מעניקי הפרס מטעם אגודת העיתונאים נאמר בין היתר;

"בינה לוז, ילידת 54, מוותיקות עולם העיתונות, עובדת בטלוויזיה החינוכית בתפקידי עריכה והפקה כ-40 שנים. לוז עיצבה את פני החדשות בישראל, דרך שני מותגי הדגל של הטלוויזיה החינוכית- "ערב חדש" ו"תיק תקשורת"…"

הפלשבק היה בלתי נמנע, במיוחד כאשר גמלאי עסוק בזיכרונות. חלפו למעלה מעשרים ושלוש שנים, ולא כפי שמצוין בדף התכנית של הטלוויזיה החינוכית, מיום שידור התכנית הראשונה של תיק תקשורת. המבקרים את התקשורת על שהיא אינה מדייקת בעובדות, ודאי יתנחמו שגם התקשורת חוטאה בתיעוד עצמה. מטבע הדברים, גם העדות שלי במסגרת פוסט אינה ממצה ופתוחה לתוספות ולתיקונים.

*

בצהרי יום אביב בהיר הגיעה אל משרדי רותי ברוורמן, אשת הטלוויזיה החינוכית. רק שער שנפתח בצהריים הפריד בין שני המוסדות שהוקמו מכספי יד הנדיב, בין הטלוויזיה החינוכית לבין האוניברסיטה הפתוחה ברמת אביב. "רוצים להרים תכנית על תקשורת", בישרה רותי ברוורמן והציעה לי לשמש יועץ אקדמי לתכנית.

באחת מישיבות עבודה של צוות ההפקה, הבהירה יוהנה פרנר, מנהלת התכניות דאז בטלוויזיה החינוכית, את צ'רטר התכנית, לבקר אך לפרגן. הכוונה המקורית הייתה להעמיק את האוריינות התקשורתית ואת ההבנה כלפי אילוצי תפקודה. כיצד מגשרים בין שני היעדים לכאורה מנוגדים? במידה רבה, הצ'רטר ההוא דבק מן הסתם גם בבלוג הנוכחי.

המשאבים הצנועים הכתיבו את הפורמט; תכנית של שיחות אולפן, 3-4 נושאים, לפחות כתבת חוץ אחת. עם הזמן ובשל אילוצים תקציביים, קוצצו כתבת חוץ וגם… היועץ האקדמי של התכנית… הפעם צוות ההפקה ניצב בפני אתגר, לאתר פנים חדשות וגם מנחה שעובר/ת מסך, מנוסה ובקיא/ה בחומר, והעיקר ללא רבב. אם בביקורת תקשורת עסקינן, חייבים גם להתחסן בפני התרסה נגדית צפויה של "טלו קורה".

תוך שבועות אחדים שודרה התכנית הראשונה בהנחייתו של אמנון לוי. סיגל השילוני נבחרה כמנחה שנייה אך כעבור מספר שבועות החליף אותה רוני דניאל. בדיעבד, תיק תקשורת הייתה חממה לכוכבים וליוצרים בטלוויזיה. בחרתי מתוך הארכיון הפרטי בתכנית מספר 9 אשר שודרה ב- 3/9/1991. נראה, שהמנחה כבר התגבר על המעבר מדפוס למסך הקטן…

ככל שתרמתי לצוות ההפקה, מבחינתי הייה זה קורס מאלף בהפקה במהלכו השלמתי מה שלא למדתי ממורי ומספרים באוניברסיטה. אזכור בהערכה את הישיבות ה"יצירתיות" שניהלה רותי ברוורמן, המפיקה ועורכת התכנית, כאשר לצדה נאווה קפלן, רכזת ההפקה, ענת זלצר, התחקירנית, ועוד. יסלחו לי כל מי שלא הזכרתי אותם. לימים ענת זלצר הייתה לדוקומנטריסטית משובחת אשר ראויה בעצמה לפרס בתקשורת על סדרות התעודה – הקיבוץ, תל אביב-יפו, במדינת היהודים, גיבורי תרבות, כביש 90, ועוד.

 פורמט התכנית הפשוט עמד במבחן הזמן גם מול מתחרים. בערוץ 1 ניסו מספר פעמים להפיק תכנית דומה בענייני תקשורת ללא הצלחה רבה. גם בעידן הרב ערוצי, "תיק תקשורת" נותרה בפורמט הפשוט והמקורי שלה אחת התכניות הותיקות והנצפות על המסך הקטן. אולי יש לה סיכוי לשרוד את הרפורמה ברשות השידור, המתייחסת גם לטלוויזיה החינוכית?

עם פרישתה לגמלאות של רותי ברוורמן, מושכות התכנית עברו לידיה המיומנות של בינה לוז. כמי שהייה חלק מצוות המייסדים, המשכתי לעקוב ולצפות בתכנית. למשל מצאתי בערך על תיק תקשורת בויקיפדיהשני קטעים, הראשון מתייחס למנחה הנוכחי של התכנית;

"בגיליון דצמבר 2007 של הירחון "פירמה" בעיתון "גלובס", פורסם כי חיים זיסוביץ', בנוסף לתפקידו כמנחה התוכנית, משמש גם בעליו של משרד יחסי ציבור. בעקבות כך הוקמה ועדה על ידי מועצת העיתונות לשם בדיקת העניין, וזו קבעה ב־ 9 בינואר 2008 כי מדובר בעבירה אתית המהווה הפרה של הסכם ההתקשרות בין זיסוביץ' לבין הטלוויזיה החינוכית. בטלוויזיה החינוכית הוחלט להפסיק את ההתקשרות עם זיסוביץ' תוך 14 יום, אך בסופו של דבר נשאר זיסוביץ' בתפקידו עד שפרש ממנו בסוף העונה לטובת תפקיד דובר אוניברסיטת בר-אילן".

הרמות גבות רק צפויות: הכיצד מי שנקבע לגביו שהפר את תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, לכאורה ולפי פרסומים אחדים, ואשר לפי הערך בויקיפדיה עליו, במקביל להנחיית התכנית "הקים בעיר שדרות משרד ייעוץ תקשורתי לראשי ישובים בדרום", שב לכסא המנחה של תכנית אשר אמורה לעסוק ב…. אתיקה עיתונאית ולבקר עיתונאים? בקטע השני באותו ערך בויקיפדיה על התכנית הכתובת ממש רשומה על הקיר;

"העיתונאי דניאל בלוך ("העין השביעית"), העלה טענות נגד הבחירה בעמנואל רוזן להנחיית התוכנית, בעיקר משום שרוזן פעיל במקביל גם בשידור המסחרי, ואף הועסק בעבר בתחנת רדיו 99, לדבריו, "בתוכנית כה חשובה ורגישה הצדק חייב גם להיראות, ובמקרה (הזה) אינני בטוח שהעיקרון הזה נשמר".

בדיעבד, אני יכול להעריך את התנאי של מעצבי התכנית בשעתו – למצוא מנחה ללא רבב.

 פסוקו של פוסט

הכל אישי, גם ובמיוחד בתקשורת הישראלית.

עם הפרסום בשבת על הרעה בתחזית דירוג האשראי של ישראל של חברת הדירוג פיץ', כל אתר אינטרנט בחר כצפוי את תמונת האחראי לפי קו המערכת – YNET הטיל את האחריות על בנימין נתניהו ואילו ישראל היום על יאיר לפיד.

 

 

להמשך הפוסט

כל ישראל יריבים זה לזה

דן כספי | 16.11.2014 | 13:00

חילופי המהלומות המילוליות בין שב"כ לבין צה"ל עשויים לשחרר מדעות קדומות נגד תקשורת. יותר ממה שעיתונאים מחטטים מיוזמתם  הם מוזמנים להתערב בסכסוכים פנימיים בלתי פתורים בין יריבים.

לסכסוך המתוקשר בין ראש השב"כ לבין הרמטכ"ל יש מספר לקחים תקשורתיים;

  • בניגוד למה שנהוג לחשוב, לא תמיד התקשורת אשמה. להיפך, לעיתים קרובות סכסוכים מתפרצים לתקשורת משום שאינם מיושבים בפנים. למשל, מחלוקות שלא יושבו בממשלה או בתוך ארגונים מייצרות הדלפות ומפרנסים את התקשורת. ככל שיש יותר מחלוקות פנימיות והן חזקות בעוצמתן כך גובר זרם השמועות והמידע המתגלגל לעיתונאים, ולהיפך. ממשלה או מערכת הומוגנית ו/או דלת סכסוכים מתסכלת עיתונאים ומייבשת את מקורות המידע שלהם.

  • בדרך כלל, רצוי מאד שיותר מגוף אחד יספק מודיעין. נראה שהפעם נחשפה במלוא עוצמתה היריבות בין שב"כ לבין אמ"ן ובין העומדים בראשם של שני הגופים. יריבות ולא תחרות יצירתית. בעצם, מהי היריבות בין שני גופי ביטחון לעומת היריבות בין הפועל לבין מכבי, או  בין ימין לבין שמאל, או בין חילונים לבין חרדים או בין חרדלים לחרדים וכד'. הרי כל ישראל יריבים זה לזה.

  • היריבות הגלויה בין שני הגופים חשפה שעדיין אין הכרעה לגבי תוצאות "צוק איתן". אם אמנם להצלחה אבות רבים והכישלון יתום, כנראה שעדיין בתוך המערכת נמשך הויכוח מי אחראי על כישלון המלחמה האחרונה. במידה רבה, תכנית "עובדה" יחצנה היטב את שב"כ. הפקתה לא התאפשרה ללא שיתוף פעולה של שב"כ אשר נידב בגלוי מרואיינים ועדויות. השב"כ מתברך בסופרומנים Superwomen ובסופרמנים. הם יודעים לקלף כל בית בעזה, אגב הבית בו שהה מוחמד דף, ולשרטט במדויק את מבנהו.  מה בעצם המסר המשתמע מהתכנית? הכל היה תחת שליטה של שב"כ עד לפרט האחרון. בדיעבד, התכנית נועדה לשפר מן הסתם את מעמדו של השב"כ במחלוקת הנמשכת מי אחראי יותר על הכישלון של "צוק איתן"?

  • לכאורה לצה"ל יתרון תקשורתי במערכה הציבורית שכמו נכפתה עליו. פעילותו גלויה ומסוקרת היטב. צבא של כתבים ופרשנים מסקרים את צה"ל בנאמנות אין קץ. לעומת זאת, השב"כ פועל בהסתר וכביכול הרחק מזרקורים. כתבים ספורים מתמחים במעקב זהיר אחרי מעללי סוכנים אלמונים ומפרסמים מדי פעם סיפורים מציתי דמיון והערכה. אלא שהנחיתות התקשורתית עשויה להתברר כיתרון. לא רק שהשב"כ פחות מבוקר ציבורית, אלא גם משוחרר יותר מלערוך מניפולציות תקשורתיות סמויות לעין. במקרים לא מעטים, היטיב השב"כ להשתיל את סוכניו באמצעי תקשורת, במיוחד של מגזרים, כעיתונאים פעילים או/ו להשיג שיתוף פעולה מצד עיתונאים מועסקים.

  • ההשפעה על התקשורת מתגלה מעדותו של סוכן ר'. עם הפסקת האש ב"צוק איתן" רווחה ההערכה, אשר בדיעבד התבררה כשגויה, לפיה ראשי החמאס ייצאו ממחבואם ומראה מימדי ההרס יפגע במוטיבציה להמשיך בירי הרקטות. זוהי בדיוק ההערכה שגם הפרשנים בתקשורת פמפמו לציבור, ראשי החמאס לא ימשיכו במלחמה לנוכח מה שעיניהם רואות. אחרי שסוכן השב"כ הודה בטעות, מותר לאמצעי התקשורת לערוך חשבון נפש לגבי מתן אימון בלתי מסויג במי שמזינים אותם במידע ובהערכות מודיעיניות.  

  • לבסוף, הריב המתוקשר עשוי גם להסיר, ולו רק חלקית, את המיתוס האופף ראשי הגופים המתעמתים. משך שנים טופחה בעקביות ובהתמדה ההילה סביב אנשי הביטחון, בעיקר של שב"כ. מערכת הביטחון הייתה לפרה קדושה שאסור לגעת בה. מתברר שהמדובר בבני תמותה  חדורים יצרים רגילים, לא יתר ולא פחות מרב הפקודים. הנסיבות הכתירו אותם לפקד ולנהל. וזהו בדיוק תפקיד התקשורת – לבקר את שני הארגונים וראשיהם ולא לסגוד להם.  

פסוקו של פוסט

התיאטרון הלאומי בקריובה, רומניה, הציג במסגרת פסטיבל שייקספיר ב"קאמרי" עיבוד מעניין משל סילביו פורקרט, Silviu Purcarete, למחזה "הסערה". חוויה לדוברי רומנית אך לא למי שנזקק לתרגום באנגלית ו/או בעברית.

 

 

 

 

להמשך הפוסט

שיחה עם המתקשרת שלי

דן כספי | 10.11.2014 | 10:46

ברוח הימים הללו, נועצתי עם מתקשרת פורטונה, אשר האירה את עיני על מצב התקשורת בארץ ועל עתידה.

כבר זמן רב חברים לוחצים עלי: אין לך לא רב ולא חצר משלך. לא רואים אותך מסתובב בין הפרלמנטים בימי ששי. אפילו מתקשר אין לך. הכיצד יכבדו אותך? אשר על כן, לאחר לחץ חברתי בלתי נסבל, קבלתי המלצה לשוחח עם פורטונה, מתקשרת שרוב הסלבים מגיעים אלה.

הנה קלטת השיחה הראשונה עם המתקשרת פורטונה כשירות לציבור הקוראים הנאמן שלי.

המתקשרת פורטונה: מה מטריד אותך?

- מצב התקשורת בארץ. בכל מקום מייעלים, מקצצים ומפטרים עיתונאים ועובדים.

המתקשרת פורטונה: אבל התקשורת נותרת על תלה כצוק איתן. הפוליטיקאים צריכים אותה ואינם יכולים בלעדיה. כמעט ואין אמצעי תקשורת שאינו מחובר לטבורם של פוליטיקאים ואין פוליטיקאי רציני שאינו מצויד בצבא עיתונאים משלו. כמעט כל מאבק פוליטי גולש גם לזירה התקשורתית.

- את מתכוונת למלחמת העולם בין ידיעות אחרונות לבין ישראל היום?

המתקשרת פורטונה: גם. אבל לא רק. בלי תקשורת הפוליטיקאים חלשים יותר. רובם חזקים יותר בדיבורים מאשר בהחלטות ובמעשים. ולשם כך הם צריכים מי שידווחו על מוצא פיהם. רק תראה מה קורה במלחמת העיתונאים בין ברק לבין אשכנזי.

- וכעת בין אהוד אולמרט לבין אהוד ברק. לכל אחד עיתונאים וערוץ טלוויזיה משלו.

המתקשרת פורטונה: עם שידור הקלטת בערוץ 10 בערב שבת אחרון, בה נשמע אולמרט מחשיד את ברק בקבלת שוחד, עבודה של שנים במחלקת החדשות של ערוץ 1 ירדה לטמיון.

- הכיצד? מה את רואה ושומעת שם?

המתקשרת פורטונה: בהינף קלטת אחת הרסו בערוץ 10 את מה שעמלו בערוץ 1 במשך שנים. כמעט מדי סוף שבוע פמפמו מידע נגד אשכנזי ולטובת ברק, אשר הוצג כקן תמים של קנוניה. אפילו ראיון עמו שודר ונתנו לו לסגור חשבונות אישיים בלי להקשות עליו מדי. שאפו לערוץ 10. רק בגלל זה חייבים לדאוג להמשך קיומו.

- כך גם לגבי מלחמת העולם בין שני העיתונים הגדולים שקוף למדי.

המתקשרת פורטונה: נכון, ברגע שישראל היום מיצב את עצמו כשופרו של ראש הממשלה, כביביתון, רק צפוי היה שמו"ל  ידיעות אחרונות יתמוך ביריביו. החבר של יריבי הוא יריבי.

- מדוע?

המתקשרת פורטונה: ברגע שביבי לא יהיה ראש ממשלה, רוב הסיכוי שיפרוש מפוליטיקה ויעשה לביתו. או אז גם ספק אם שלדון אדלסון ימשיך להשקיע מיליונים של דולרים בהוצאתו של ישראל היום.

- למעשה בפוליטיקה נוצרו שני מחנות – של ישראל היום מול ידיעות אחרונות.

המתקשרת פורטונה: אהוד אולמרט אף מזכיר כנראה את מו"ל ידיעות אחרונות ומיטיבו בקלטת ששודרה בערוץ 10 כאחד האנשים המרכזיים במחנהו: אני חייב להגיד לך שנוני.. אסי (שריב) אומר: אתה מכיר את נוני הוא לא מביע רגשות, הוא התחיל לרקוד בחדר; אמר גמרנו את המשפט. ניצחנו וזה, היה מאושר".

- אסי שריב היה יועצם של שרון ושל אולמרט.

המתקשרת פורטונה: כעת גם ברור מדוע וינט וידיעות אחרונות התעלמו מסיפור הקלטת בערוץ 10. הנה לך דוגמא לכוח התקשורת ומניעיה. ברצותה היא מעלימה מידע מקוראים שאינו מתיישב עם האינטרסים שלה. הא לך שיעור בעיתונות מעשית. איפה כל התיאוריות היפות שאתם באקדמיה מלמדים. חופש עיתונות, דמוקרטיה, זכות הציבור לדעת, עלאק. הצחקת אותי. הנה מצד אחד ישראל היום מנהל קמפיין נגד החקיקה לסגירתו בשם הדמוקרטיה וחופש העיתונות, שעה שהמו"ל שלו, המיליארדר שלדון אדלסון, מצהיר ש"לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, כי זה לא כתוב בתנ"ך".

ישחקו המו"לים לפנינו בדמוקרטיה ובחופש העיתונות: "לא לדיקטטורה של נוני", זועקת הכותרת בתחתית העמוד הראשון של ישראל היום, שעה שהמו"ל שלו מצהיר ש"לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה".

- אבל בלי אילי הון ובלי תאוותם להשפיע, גם לא היו שורדים עיתונים.

המתקשרת פורטונה: מבחינה זאת אולי, אני מדגישה אולי, יש גם ברכה בקשר המשולש הון-עיתון-שלטון ובמאזן אימה בין שני המחנות, שני העיתונים הגדולים. בזכות המלחמה ביניהם כל אחד חופר וחושף מה שיריבו מנסה להסתיר. 

- אכן, כצפוי ישראל היום לא החמיץ את ההזדמנות והבליט את הסיפור עם הקלטת בערוץ 10. אבל בכל זאת, בימים האחרונים ניכרת תפנית בעיתוניו של נוני מוזס, פחות מגוננים על אהוד אולמרט ממה שעשו בעבר.

המתקשרת פורטונה: כנראה שלנוני נפל האסימון והבין שאולמרט כבר אינו מסוגל להחליף את ביבי.

- ולהיפטר מישראל היום.

המתקשרת פורטונה: אמנם זה אכזרי, כל עוד הייתה תקווה שאולמרט יחזור לפוליטיקה, עיתוניו של נונימוזס תמכו בו. כעת הכל השתנה בזירת המערכה בישראל היום. לכן עיקר העוצמה של נוני מופנית לחקיקה בכנסת לסגירת הביביתון.

- בזכות מאזן האימה בין שני המחנות עוד יגיעו לפשרה: נוני מוזס יוותר על החקיקה נגד ישראל היום תמורת ערוץ טלוויזיה משלו.

המתקשרת פורטונה:  כשריח הבחירות בנחירי הפוליטיקאים, חשוב לנטרל עיתונים עוינים לבנימין נתניהו.

תחושת סיפוק הציפה אותי כאשר יצאתי את סף ביתה של פורטונה. גם לי יש מתקשרת, סימן שאני במיינסטרים.

 

פסוקו של פוסט

רשות השידור המתחדשת השיקה תכנית סאטירה בערוץ 1 בערב שבת בשם היהודים באים. כנראה לרגל שבוע הזיכרון לרצח יצחק רבין, החליטו לשדר גם את הקטע הבא.

 

להמשך הפוסט