כיצד מתנהלת הלוחמה הפסיכולוגית נגד איראן?

דן כספי | 26.05.2014 | 08:58

בסיקור מודרך ומגמתי, אמצעי התקשורת במערב, ולא רק בישראל, מחרחרים מלחמה ומכשירים את הקרקע לתקיפה באיראן.

בכנס על סיקור המזרח התיכון שנערך בשבוע שעבר מטעם הקתדרה ע"ש רוברט סנט ג'ון במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון השתתפו גם שתי חוקרות מוערכות ובעלות שם בינלאומי: פרופסור אנבל סרברני, Annabelle Sreberny, מאוניברסיטת לונדון ופרופסור זיזי פפצ'ריסי, Zizi Papacharissi, מאוניברסיטת אילינוי.

 

   Zizi Papacharissi                                                     Annabelle Sreberny

גילוי נאות: הייתי ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון והשתתפתי כדובר בכנס.

אנבל סרברני ידועה כמומחית לתקשורת בינלאומית ולאיראן בה היא חיה שנים אחדות לפני, בעת ואחרי מהפכת 1978. היא אחת החוקרות העצמאיות, הביקורתיות והמאתגרות את הקונצנזוס במחקר המערבי. כרבים מעמיתיה גם אנבל סרברני אינה מסוגלת להתעלם מן החרם הגובר באנגליה ובעולם על ישראל. לכן, האורחת הקדימה להסתייג מן החרם על הקהילה האקדמית בישראל, אשר מכוון דווקא למי שמבקרים את מדיניות הממשלה.

הפעם אנבל סרברני התמקדה בסיקור האנטגוניסטי, העוין, אשר זוכה הרפובליקה האיסלאמית של איראן במערב – בארה"ב, באירופה ובישראל. כצפוי, לא הכל לבן ושחור. אמנם איראן הרוויחה ביושר את עוינות המערב כלפיה. מנהיגיה ניהלו רטוריקה מתלהמת אנטי אמריקנית ואנטי מערבית, ולא רק אנטי-ציונית, אשר יכלה להתחרות אולי בזו של צפון קוריאה. ברחבי המדינה הונהג משטר דיכוי בלתי מתפשר של הרס החברה האזרחית. עיתונים נסגרו, עיתונאים ובלוגרים נעצרו והושלכו לכלא ואף חוסלו, רבים ממתנגדי המשטר החדש הוצאו להורג ועוד. 

אלא שהחוקרת האורחת ביקשה להסב תשומת הלב גם למערכה הנגדית של מדינות המערב נגד איראן. אמצעי התקשורת במערב נטלו ונוטלים חלק במערכה זו אגב סיקור מגמתי וסלקטיבי, אם בהבלטה ואם בהצנעתם של נושאים, הכל לפי צרכי המדיניות.

כך מצניעים אמצעי התקשורת שארה"ב מנהלת לוחמה כוללת נגד איראן כבר 35 שנים. היא התעצמה בשנת 1995, לאו דווקא בזכות בנימין נתניהו, עם הכבדת היד על חברות הנמצאות בקשר עם ממשלת איראן. הלוחמה כיום שונה ומתוחכמת יותר.הסיקור התקשורתי אף מצניע את השקעת העתק של ארה"ב בלוחמת סייבר ואת שיתוף הפעולה הפורה בין ארה"ב לישראל. שיתוף זה הניב שלושה תולעי מחשב קטלניים – STUXNET, FLAME, DUQU. בשנים 2009-2010 תולעת המחשב סטוקסנט שיבשה את מתקני הגרעין באיראן. הוא מתנהג כמעין נשק ביולוגי ומסב נזקים גם למחשוב בלתי עוין. בנוסף, ארה"ב ממשיכה להשקיע מיליונים בשידורי תעמולה לתושבי איראן.

מאידך גיסא, עיתונאים ופרשנים נוטים להפריז בכוחה ובעוצמתה הצבאית של איראן, כמו גם של לקוחותיה באזור – אם זה חמאס, חזבאללה או באשיר אסאד. לפי בדיקה שיטתית לאורך שנים של אמצעי התקשורת בארה"ב ובאנגליה, הרטוריקה הקדם-מלחמתית מכשירה את דעת הקהל במערב לקראת פעולה צבאית נגד איראן, ממש כפי שנהגו ערב פלישתה של ארה"ב לעיראק בשנת 2003.

*

דבריה של אנבל סרברני, אשר רק חלק מהם הובא כאן, מצביעים על ההקשר הרחב למה שמשמיעים גם לנו מדי פעם ובגלים עולים ויורדים של הפחדות. בנוסף, יש בהם תובנות אחדות לגבי פוליטיקה, תקשורת ודעת קהל;

ראשית, לא רק התקשורת בישראל מתגייסת למערכות יזומות של השלטון. אמצעי התקשורת השונים בארה"ב – עיתונים ותחנות שידור, ידועים כמדווחים ברוח המדיניות הרשמית, בייחוד בזמן מלחמה.

שנית, בניגוד לדוברים מטעם, ישראל אינה לבדה במערכה הכוללת נגד איראן. כל הדיבורים בישראל על הצורך לתקוף לבד את איראן בנוסח, "אם אין אני לי, מי לי" – אלה הם רק לצורכי פנים.

שלישית, גם במדינות המערב הדמוקרטיות והנאורות, וכך גם בישראל, ולא רק במשטרים חשוכים, מיטיבים מנהיגים לנצל את אמצעי התקשורת למניפולציות ציניות בדעת הקהל.

רביעית, בכל משטר מצליחות מערכות תעמולה לעורר ולאחד את הציבור נגד אויב חיצוני, ריאלי או מדומה.

ולבסוף, גם הציבור ברובו זקוק למניפולציות, בזכותן הוא מתגייס ומתלכד סביב יעדים משמעותיים בעיניו. גם הציבור ברובו מעוניין שירגשו אותו וילהיטו את יצריו. 

כנראה שדרוש קול מבפנים, כמו הראיון עם עוזי עילם בידיעות אחרונות, כדי לשבש, ולו רק לשעה קלה, את המערכה מהלכת האימים.

 

פסוקו של פוסט

על הצלחתה של הלוחמה הפסיכולוגית נגד איראן בציבור האמריקני, תעיד גם משפחת גאי בסרטון הבא.

http://www.youtube.com/watch?v=cpP7b2lUxVE

להמשך הפוסט

מי אמר בוגד על אולמרט?

דן כספי | 19.05.2014 | 07:03

אלמלא יח"צנות שלומיאלית ומספר עיתונאים מסורים ו/או עצלנים, הכינוי לא היה נדבק לשמו של ראש הממשלה לשעבר. מגפת הרדיפה תוקפת את הפוליטיקאים בישראל.

עם תום הקראת גזר הדין במשפט הולילנד (היה זה רק בשבוע שעבר), החל מסע הדה-לגיטימציה של השופט. "למי אתה קורא בוגד, כבוד השופט? לראש הממשלה לשעבר, אשר תרם דברים רבים לביטחון המדינה, בחלקם בלתי ידועים לך?" – שאל נסער רוני בראון באולפן ערוץ 2. והפרשן הבכיר הרים את הכפפה ושאל/תהה "ודאי זה ישמש אתכם בערעור לבית המשפט העליון?" ונענה בחיוב.

גם עיתונאים בכירים מאד, אשר תמיד יודעים יותר ממה שהם יכולים לומר, התגייסו להסיח את הדעת מגזר הדין וכתבו מאמרים עמוסי פאתוס בגנות המילה "בוגד" וסגנונו הבוטה של השופט. "אם וכאשר יגיע אהוד אולמרט למאסר, יתייחסו האסירים והסוהרים כאל בוגד". אפילו שופטים בדימוס פוטוגניים ותאבי תקשורת אצו לספק את ציפיות המראיינים ולהסתייג, אולי בשל קנאת סופרים, מסגנונו של עמיתם.

האמנם אמר השופט בוגד על ראש הממשלה לשעבר? הנה הנוסח המדויק של המקור מתוך גזר הדין;

 "עובד הציבור הנוטל שוחד משול למי שניתץ אבן פינה בעבודתו.

 הנוטל שוחד הינו בבחינת בוגד, איש מעל הבוגד באמון שניתן בו, אמון שבלעדיו לא יכון, יקום ויהיה שירות ציבורי מתוקן."

 מי יכול לחלוק על שני המשפטים בגזר הדין? אם כן, בניגוד לכל מה שפורסם ונאמר, השופט ניסח מעין משוואה כללית – נטילת שוחד = בגידה באמון.

על מה סערו הרוחות ומדוע?

*

האם שוב היח"צנות המשומנת הזדרזה להגיב, ולאו דווקא בתבונה ולטובתו של הלקוח? שכן, אם אמנם ראש הממשלה לשעבר לא נטל שוחד, כטענתו, ממילא המשפט אינו רלוונטי לגביו והתגובה הנסערת מעידה ש"על ראש הגנב בוער הכובע". אבל אם אכן יודבק כינוי הגנאי לאהוד אולמרט, הרי זה לא בגלל השופט כי אם בשל יחצ"נות שלומיאלית ומבקשי טובתו. כלל ברזל ביח"צנות שלא ממחזרים מסרים שליליים על הלקוח. אלא שהפעם היו מי שסברו שהמסר השלילי מסייע כדי לקדם את מסע הדה-לגיטימציה של השופט, ממש כמו במגרשי הספורט, "השופט בן xxxx".

ובכל זאת, מדוע מצליחים לעבוד על הציבור? מדוע רבים סבורים כעת שהשופט כינה את אולמרט בוגד?

רובנו מרבים לחוות דעה על שלל נושאים גם מבלי להיות בקיאים בהם. כך, אפשר להביע דעה גם מבלי לקרוא את גזר הדין. גם המעטים הקוראים זקוקים לזמן במיוחד כאשר מדובר במסמך ארוך. וכאן, נכנסים לתמונה הדוברים והיחצנים. הם מקלים במיוחד על הכתבים שחייבים לדווח בשידור חי ועל הפרשנים המתבקשים לחוות דעה לאלתר. בנסיבות של לחץ זמן, היחצנים לא התקשו לארוז ולשווק, לציבור באמצעות עיתונאים ופרשנים, את התבנית של השופט הבלתי שקול. ומי שנפסל בסגנונו לקוי גם בשיפוטו. כאמור, התבנית היחצנית חוסכת את הצורך בללמוד את העובדות לפני שמביעים דעה.

*

אהוד אולמרט מנצח היטב על מכונת הגנה מרשימה. כלולים בה חברים, עיתונאים, יח"צנים משפטנים, אנשי אקדמיה ועוד. רבים מהם עלולים להיפגע מגזר הדין בצורה זו או אחרת. בייאושם המר של אחדים מהם, כי שוב נגוזה התקווה לפיה, "רק אהוד אולמרט יביא שלום", הם התגייסו ומנהלים מאבק ציבורי נמרץ נגד השופט דוד רוזן. 

המסר של השופט הבלתי שקול מתכתב היטב עם תבנית מוכרת בפוליטיקה הישראלית, הקרבן והנרדף. לעיתים נדמה שמחלת הרדיפה תקפה את אישי הציבור. לא רק אהוד אולמרט הוא קרבן רדיפה תמידי, פעם של החשב הכללי, פעם של מבקר המדינה, פעם של פרקליט המדינה וכעת גם של השופט המחוזי. בדומה, בנימין נתניהו האשים לאחרונה את מני נפתלי וגיא אליהו, מעובדי המשק בבית ראש הממשלה, כי הם רודפים את רעייתו כדי לזכות ברגע תהילה תקשורתית. שלדים יוצאים מארון אחד אחרי השני ורודפים  אחרי רב המועמדים לנשיאות. כמעט ואין ראש רשות מקומית אשר נחשד בשחיתות ואיננו נרדף.

אין זה מקרה. חווית הנרדפות מרכזית בזהות היהודית המחודשת. הרי כולנו צאצאים של קרבנות רדיפות וגזרות, פעם בעבר הרחוק.

פסוקו של פוסט

מכבסת המלים עובדת: תג מחיר או טרור יהודי?

יש שאלות שאסור להציג בסקר דעת קהל ולו רק בשל תוצאות מביכות אפשריות, למשל;

האם את/ה מתנגד/ת או לא ל"תג מחיר"?

או לחילופין,

האם את/ה תומך/ת או לא ב"תג מחיר"?

 

להמשך הפוסט

כיצד משפיעה הממשלה על התקשורת?

דן כספי | 12.05.2014 | 06:49

מדיניות הממשלה המחלישה את אמצעי התקשורת עלולה להתברר כבומרנג. ככל שנחלשים, מחריפה מלחמת ההשמצות בין העיתונים ובין המו"לים אשר עלולה לפגוע באמינותם בעיני הקוראים ולהאיץ את המעבר לאמצעי תקשורת חלופיים.

לא מעט עוסקים בהשפעת התקשורת על הפוליטיקה. לאורך שנים ניסיתי, בכתב ובעל פה, להסב את הדיון דהיינו, כיצד משפיעים פוליטיקאים על התקשורת? נדמה שזוהי השפעה משמעותית יותר, שקטה ונעלמת מסדר היום הציבורי והתקשורתי. כנראה שנעים יותר להשפיע מאשר להיות מושפעים.

בסוף חודש אפריל נפלו שתי החלטות פוליטיות בתחום התקשורת. שר הפנים, גדעון סער, עדכן את רשימת שלושת העיתונים הנפוצים, בהם על הממשלה לפרסם בענייני תכנון שונים. הממונה על ההגבלים העסקיים החליט לאשר מכירתו של מקור ראשון לשלדון אדלסון ושל מעריב לאלי עזור.

בשני המקרים, ההחלטות נומקו בנתוני סקרים של TGI כדי להסוות שיקולים פוליטיים. בשני המקרים ההחלטות הפוליטיות משפיעות על מפת התקשורת ועל גורלות של אמצעי התקשורת והעובדים בהם.

*

קוראים מעטים יודעים שבכוחה של הממשלה, ושר הפנים בפרט, לווסת את החמצן של העיתונים. "סעיף 1א לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 קובע חובת פרסום בעיתון לגבי הליכי תכנון שונים: '(א) "פרסום בעיתון" לעניין חוק זה, (1) פרסום בשני עיתונים יומיים בשפה העברית, שלפחות אחד מהם הוא עיתון נפוץ כאמור בסעיף קטן (ב), ובמקום שבו מופיע עיתון מקומי לפחות אחת לשבוע – פרסום נוסף בעיתון המקומי; (ב) לעניין זה יפרסם שר הפנים ברשומות, מדי שנה, לאחר התייעצות עם האיגוד המייצג את רוב המפרסמים במדינה, רשימה של שלושת העיתונים היומיים הנפוצים ביותר במדינה בשפה העברית; פרסום באחד מהם ייחשב כפרסום בעיתון נפוץ."

עד כה נחשבו לצורך החוק ידיעות אחרונות, הארץ ומעריב כעיתון נפוץ. כעת החליט שר הפנים להחליף שני עיתונים ברשימה, הארץ ומעריב פינו מקום לשני עיתוני חינם, הלא הם ישראל היום והפוסט. אלא שהשאלה המהותית היא כיצד מודדים תפוצה וכיצד קובעים מהו העיתון הנפוץ? לרב התפוצה נמדדת לפי מספר הגיליונות הנמכרים והמופצים. בשל החטא הקדמון של העיתונים המסרבים לחשוף את תפוצתם, מסתפקים בנתוני חשיפה/קריאה של עיתונים כפי שנמדדים בסקרים. בהעדר נתוני תפוצה מבוקרים, כבכל מדינה מתוקנת, משמשים במשך השנים סקרי TGI מדריך לתעשיית הפרסום בארץ.

בשעתו הבעתי ספק לגבי אמינות הממצאים של TGI. סקרי TGI אמורים להנחות פרסומאים, אם בכלל, במבצעי שיווק ופרסום. אך הם אינם נועדו לבסס מדיניות תקשורת אחראית. איסוף הנתונים בסקרים אלה נעשה באמצעות חוברת עבה בת עשרות עמודים הנשלחת לאלפי אזרחים, והם מתבקשים לנהל מעין יומן ולרשום למה הם צפו, האזינו או קראו. לפני שנים זכיתי לקבל את החוברת ותהיתי מי מסוגלים לעמוד במשימת מילוי עשרות דפים? באתר החברה סינגל-סורס מצוי ההסבר הבא:

"סקר הבוגרים (גילאי 18+) הינו סקר הצרכנות הגדול ביותר הנערך בישראל ומקיף 10,000 נדגמים בשנה המשקפים אוכלוסייה של 3.7 מיליון איש. הסקר נערך במשך כל חודשי השנה ועוקב אחר המגמות המתרחשות בשוק.

"שיטת איסוף הנתונים היא באמצעות Self Administrated Questionnaire, כלומר שאלון למילוי עצמי, הסיבה לעריכת המחקר בשיטה זו ולא כסקר פנים אל פנים נעוצה בכמות המידע שנאסף. כמו כן בסקר מסוג פנים אל פנים יש חשש לתשובות שמשקפות רצייה חברתית (לדוג': נדגם יענה כי הוא נוהג להשתמש במותג פרמיום ולא במותג שהוא משתמש בו, בעוד שבשאלון למילוי עצמי האדם ממלא זאת בזמנו החופשי ואינו מושפע יחסית מרצייה חברתית).

"פרסום תוצאות המחקר מתרחש פעמיים בשנה על בסיס מדגם מצטבר (Rolling Sample) של 5,000 נשאלים חדשים כל שישה חודשים, כך שבכל רגע נתון קיימים במאגר 10,000 נדגמים 'טריים' המשקפים את השנה האחרונה. תהליך הדגימה מתבצע בקפדנות ומבוסס על מדגמים אקראיים בלתי תלויים על מנת להבטיח קבלת מדגם מייצג".

דבר ידוע שבשבועות עריכת הסקר, פעמיים בשנה, בעלי עיתונים מנהלים מבצעי הפצה אגרסיביים, ולו רק כדי להשפיע על תוצאות הסקר.

*

כל שלילת פרסומת, בייחוד בזמנים אלה, מקשה על עיתון ומזרזת צמצום עלויות ופיטורי ייעול. בדרך זו משפיעה הממשלה על אמצעי התקשורת. היא מענישה את השוררים והביקורתיים ולעומתם, מתגמלת את הכנועים והצייתנים. במקרה הנדון, מתערבת הממשלה ומעניקה עדיפות לעיתוני חינם, ולו רק כדי לערער את יציבותם הכלכלית של העיתונים בתשלום.

בדיעבד, מהדקת הממשלה את הפיקוח על אמצעי התקשורת ועל דעת הקהל בכלל ומחלישה אותם: ייאבקו הגלדיאטורים/המו"לים הגדולים לפנינו ויניחו לנו. במקום ליידע את הציבור ולבקר את השלטון, עסוקים העיתונים במאבקי הישרדות ומנהלים קרבות מילוליים בינם לבין עצמם.

"אימפרית ההימורים נגד "אימפרית הרשע"

אלא שהחלשתם של אמצעי התקשורת המרכזיים עלולה להתברר כבומרנג לממשלה וברכה לציבור. במלחמת עיתונים יש רק מפסידים, של קוראים. הם עלולים לאבד עניין ואמון במה שמפרסמים עיתונים ולהעדיף במקומם מקורות חלופיים. אם וכאשר קוראים יעברו בהמוניהם לרשת בהמוניהם, יקשה יותר על השלטון לפקח על מקורות המידע המקוונים והמגוונים.

פסוקו של פוסט

בתחילת החודש הלך לעולמו במאי הטלוויזיה, אנדריי קאלארשו ((1922-2014 Andrei Călărașu, לפי גרסה רומנית על שם רחוב היהודים בבוקרסט. כנראה, שצריך לדעת גם מתי למות. הודעה על פטירתו פורסמה רק שעה קלה לפני ההודעה על מותו של אסי דיין, נסיך האליטה הישנה. מודעת אבל צנועה מטעם רשות השידור נבלעה בין מודעות האבל על אסי דיין. להבדיל, אנדרי קאלארשו היה "רק" מהגר/עולה חדש, "לא משלנו", סתם ניצול פוגרום ביאסי, ודי לו בכבוד להדליק משואה.

לזכרו של אנדריי קאלארשו, ולעמיתי דוברי רומנית במיוחד, הנה סרט הקופה שלו, טעות במספר, 1958 !Alo! Ati Gresit Numarul. הקרדיט לבמאי מופיע בדקה 3.00.

להמשך הפוסט

ממאסטר שף לגרסת השף רפאל

דן כספי | 27.04.2014 | 12:32

הסיקור הנדיב של המעילה במסעדת המפורסמים והברנז'ה אינו חף מניחוחות יח"צנות ומשתלב להפליא בטרנד של אינפלציה בתכניות בישול. אם אין לכם מה לאכול, צפו לפחות בתבשילים גורפי ריר ורייטינג. 

הדרמה בשיחות ישראל עם פלסטינאים בטלה בשבעים לעומת הדרמה שהתרחשה בשבוע שעבר ברחוב הירקון 17, תל אביב – יפו. למי שאינו יודע, זוהי הכתובת של מסעדת רפאל המתוקשרת, ולא רק בימים אלה.

יש אלפי עסקים במדינת ישראל. לא נועז להניח שבעשרות ובמאות מהם מתגלים חיכוכים בין בעל הבית לבין השכירים לרבות חשדות להונאה ולמעילה. אם כן במה זכתה מסעדת רפאל יותר מכל עסק אחר הנקלע למשבר דומה? עיתונים וערוצי שידור הקדישו מקום וזמן נדיבים לסיפורו של המסעדן רפי כהן. אפילו הערוץ הציבורי נסחף ושידר כתבה על מסעדת רפאל. ככה זה בתקשורת: קשה להתעלם מסיפור המופיע אצל מתחרים, וגם להיפך. כלומר, קשה גם להתייחס לנושא כאשר אמצעי התקשורת המתחרים מתעלמים ממנו. משאבים יקרים, כתבים וצוותי צילום, הועסקו כדי להכין כתבות ארוכות עליו ועל המסעדה שלו, כל זאת על חשבון נושאים שאינם מסוקרים. זול, קל ורייטינגי יותר לשלוח כתב וצוות צילום ל"מסעדה שלנו" מאשר לאתר עסקים קטנים הנקלעים במשבר בקריית שמונה או בדימונה. סיקור המעילה כמעט טוטלי איננו חף מניחוחות יח"צנות. כך מנצלים משבר לקידום עסק.

*

לכאורה שוב תסמין של נרקיסיזם. התקשורת המאוהבת בעצמה מדווחת על עצמה ומסתגרת במעין בועה/ביצה של הברנז'ה. שוב הביצה התל אביבית השבעה והדשנה מתעסקת בעצמה ומתנכרת לרב הציבור. מדוע צעירים המתקשים ברכישת דירה או שכירים המשתכרים שכר מינימום חייבים לצפות בכתבה של ארבעה עד שבע דקות על מסעדה שנקלעה למשבר? ככל ציבור אחר גם הקהילה התקשורתית זקוקה לאתרי פולחן, סביבם מתכנסים החברים ומתחלקים בשמחות ובעצב. ומסעדת רפאל הינה אחד מאתרי הפולחן של הבועה התל אביבית.

 

כך מטפחים פולחן ומיתוסים בברנז'ה

*

במידה רבה מאד, סיפור המסעדה רפאל משתלב בטרנד הכללי שכבש את המסך הקטן ואת עמודי העיתונים המתדלדלים. במקביל למדורי אוכל ובישול מנופחים השתלטו על המסך הקטן תכניות השף למיניהן. אלה וגם אלה מתכתבים היטב עם נתונים סטטיסטיים קשים על מימדי העוני בחברה. אם אין לכם מה לאכול, לפחות צפו במטבחים מאובזרים ומבריקים בהם מתבשלים מאכלים גורפי ריר ורייטינג.

תכניות הבישול למיניהן אף שדרגו את מעמדו החברתי של הטבח אך לא שינו את המצב המגדרי: רב השפים, ואני מתבטא בזהירות כי איני מרבה לצפות, הם גברים מדושני עונג ושביעות עצמית. מי שהייה נושא ללעג בצה"ל הייה לסלב בטלוויזיה. הטבח פינה מקומו לשף. כל טבח הוא כיום שף סלב ומכובד אשר בוחן ומעריך את הבשלנים באולפן. לעיתים נדמה שהביקוש המקומי לתכניות בישול ולשפים עולה על ההיצע ואז מייבאים גם מחו"ל.

לא אופתע אם סיפור המעילה במסעדת רפאל, אם הייתה או לא הייתה, איננו אלא פרק ראשון בסדרת ריאליטי חדשה. אחרי מאסטר שף, משחקי שף או השף הערום אולי הפעם משיקים סדרה בשם השף המרומה. בניגוד לתכניות הריאליטי, הפעם המצלמות מתמקדות במה קורה ומה מתרחש בין הסירים. הנה השף השבור נפשית לעומת העובדים כפויי טובה שמתלוננים על יחסו הנוקשה אליו. כבר כעת מובטח פרק המשך לראשית החודש ואולי הפרק השני יעסוק בדחיית הפתיחה של המסעדה. ייתכן גם פרק על הפרלמנט של יום ששי במסעדת רפאל אשר יצא לפגרה עקב הנסיבות הבלתי צפויות. אוי, כמה זה עצוב ומותח, כמה טוב לרייטינג.

*

נדמה שנוח מכל הבחינות להאכיל את הציבור בתכניות בישול. לא רק שהן זולות להפקה אלא גם משתלם מבחינה פוליטית. במקום לדווח על מטבחים פוליטיים מסממים את הציבור במטבחים וירטואליים. נדמה שהריאליטי מסייע כרגיל וכמצופה להסיח את הדעת מן המציאות הקשה. גוד טיים הוא האינטרס המשותף של השלטון ושל השולטים באמצעי התקשורת. צפו בטלוויזיה ואל תפריעו לנו לקבל החלטות שגויות וחובבניות. צפו בטלוויזיה וקנו מה שמוכרים לכם בהפסקות פרסומת.

פסוקו של פוסט

ישראל מחבקת יותר את זכר השואה מאשר את ניצולי השואה.

די לרטוריקה הנבובה והזולה ולרתימת קרבנות השואה/מלחמות ישראל לקידום מטרות פוליטיות!

*

לרגל יציאה לחופשה קצרה לא יתפרסם פוסט בשבוע הבא.

חג עצמאות ושחרור התקשורת הישראלית מקשרי הון-שלטון.

להמשך הפוסט

Maxwell buy me – out: Edelson buy me – in

דן כספי | 20.04.2014 | 11:20

עיתונים כיתר אמצעי תקשורת חשובים מדי כדי להפקיד(ר)ם בידי טייקונים חפים מחובות לדמוקרטיה הישראלית.

רוברט מקסוול – 1923-1991

הפוסט מלפני שבועיים עורר שאלות ותהיות רבות, אחדות מהן פורסמו כתגובות ואחרות הגיעו אלי במייל האישי ובעל פה. כזכור, הבעתי בפוסט התנגדות נחרצת למכירתם של מעריב לשלדון אדלסון ושל מעריב ו-NRG לאלי עזור. גם הפצרתי בממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דוד גילה, שלא לאשר את שתי העסקאות. מאחר והסוגיה חשובה החלטתי להידרש לשאלות אחדות.

המגיב # 4 לפוסט שאל: האם יש קונים פוטנציאליים מלבד אלה שבית המשפט אישרו את מכירתם של העיתונים?

שאלה מוכרת ולא פחות מארבע פעמים חזרה ונשאלה בארבע השנים האחרונות. פעם ראשונה, כאשר עופר נמרודי מכר את מעריב לאיש העסקים זכי רכיב בחודש מאי 2010; פעם שנייה, כעבור כמה חודשים כאשר רכיב קבל רגליים קרות ומכר את העיתון לנוחי דנקנר ותאגיד אי די בי בחודש יוני 2011 כנראה בהשקעה של 147 מיליון ש"ח; פעם שלישית, כאשר העיתון נמכר לשלמה בן צבי בחודש ספטמבר 2012 תמורת 70 מיליון ש"ח; וכעת נשמעת אותה שאלה כאשר אלי עזור מוכן לשלם עבור מעריב רק 4 מיליון ופחות ממה שהציע בסיבוב הקודם.

כך זה קורה, כאשר מוכרים וקונים עיתונים כמו עוד נדלן או מפעל שימורים לכל המרבה במחיר מבלי לבדוק בציציות הקונה, כאשר עיתונים נמכרים לדלטנטים שאינם מבינים בתקשורת וללא כל רגישות ומחויבות חברתית. בכל פעם היו מספר הצעות, והמפסידים זכו בסיבוב הבא ובמחיר נמוך יותר. כנראה שגם הפעם היו הצעות אחרות, לפחות לגבי מקור ראשון ו-NRG, קבוצת משקיעים בראשותו של אודי רגונס, מנכ"ל מקור ראשון. הנאמן של מעריב שקל במונחים כלכליים והעדיף את האינטרס הכלכלי של המוכר.

וממשיך מגיב # 4: האם עדיף שהעיתונים ייסגרו ולא יימכרו למר אדלסון ולאלי עזור?

"מקסוול קנה אותי"- Maxwell buy me מלפני למעלה משני עשורים – out, "אדלסון קנה אותי" – in. הקוראים הותיקים ודאי זוכרים את המיליארדר הבריטי, רוברט מקסוול, שהיה מחוזר ומבוקש בתחילת שנות ה-90'. כל פעם יש טייקון שמצית את דמיונם של תושבי השטייטל/העיירה – פעם פלאטו שרון, פעם ארקדי גאידמק וכעת תורו של איל ההימורים, שלדון אדלסון. אף לקח לא נלמד. הפקדת עיתון בידי טייקון זר, אף אם הוא יהודי חם, אינה מבטיחה תוחלת חיים. מי האוקיינוס היו ונותרו עמוקים.

יש חלופות למכירת העיתונים לשני האדונים בעלי רקורד לא מחמיא בתקשורת הישראלית, נושא לפוסט נפרד. לפחות לגבי מעריב, כל טרנזקציה רק החלישה את העיתון. עצוב לראות כיצד בעלי העיתון לדורותיהם רוקנו את מעריב מנכסיו האנושיים והפיזיים ללא כל סנטימנט ורגישות. למעשה מעריב שעומד למכירה כיום הוא שלד של עיתון ללא כוח האדם האיכותי, הבניין ובית הדפוס.

מגיב # 2 מקשה: מקור ראשון הוא שופרו של בנט. בזה אינך רואה פסול?

בהנחה שאכן המגיב צודק, ולמען הפלורליזם וריבוי דעות, עדיפים שני ביטאונים המבטאים עמדות שונות, במחנה ימין, על פני שני ביטאונים שמשרתים רק קו אחד באותו מחנה.

שתי העסקאות מונעות אבטלה של מאות עובדים ועיתונאים.

גם הטענה הזו שכיחה ומוכרת. הדאגה לעובדים תמיד יעילה בהפעלת לחצים לאישור עסקה, גם הפעם. אלא שהניסיון מוכיח שלא הייתה טרנזקציה בתקשורת ללא "פיטורי ייעול" והפרת הבטחות להמשך העסקתם של רב השכירים לתקופה משמעותית. אדרבא, הניסיון אף שב ומוכיח שכל רוכש עיתון מעדיף להסתייע באנשי אמון שהם חסרי הבנה בטיפוח משאבי אנוש וניהול ארגון יוצר. הללו מעדיפים כוח אדם זול, כתבים צעירים בתנאי שכר ירודים, על פני עיתונאים מיומנים ומנוסים. בתנאי העסקה בלתי ודאים גם קל ונח יותר להכתיב לכתבים צעירים את קו העיתון ולהשיג ציות כמעט מוחלט. מדיניות זו מתורגמת לאלתר ברמת הסיקור והמידע המתפרסם.

בעצם מדוע אני שב לסוגיה שכבר נדרשתי אליה לא מכבר?

שתי העסקאות העומדות על שולחנו של הממונה על הגבלים עסקיים עתידות להטביע חותם על מפת התקשורת בישראל. אמצעי התקשורת חשובים מדי כדי להפקידם בידי טייקונים ללא פיקוח הולם עליהם. שליטה בהם מעניקה עוצמה. ריכוזיות בתקשורת עלולה לטפח מוקדי עוצמה מפלצתיים ודי במצב הקיים. המסקנה מרקורד העבר היא חד משמעית: חייבים להגביל את כוחם של אילי הון ושליטתם באמצעי תקשורת לתפארת הדמוקרטיה הישראלית.

פסוקו של פוסט

במהלך החג הראשון נהרגו בתאונות דרכים חמישה בני אדם, ד"ר ראובן פדהצור, קברניט, עיתונאי, שדרן, מרצה, חוקר, ועוד ארבעה אנשים עלומי שם. ייחוס נדבק לאדם בחייו ובמותו. יהיה זכרם של כל הקרבנות ברוך.

 

 

 

להמשך הפוסט

מיהם המזהמים את ההליך המשפטי?

דן כספי | 13.04.2014 | 09:14

המזהמים את ההליך המשפטי משליכים את חטאם על התקשורת כמו גם על הפרקליטות. למען הניקיון יש להגביל את מעורבותם של יחצנים בהליך המשפטי.

מיד אחרי הרשעתו של אהוד אולמרט, הופיע אחד מפרקליטיו, עו"ד אלי זהר, בפני סטודנטים ושוב תקף כדרכו בקודש את… התקשורת, אלא מה? התקשורת מזהמת את ההליך המשפטי, טען פרקליט הצמרת. הוא גם הציע להחמיר עם העיתונאים אשר מפרים את הסוב-יודיצה. האשמה דומה של זיהום ההליך המשפטי הוטחה גם על הפרקליטות כאשר שקלה על הסדר טיעון עם שולה זקן עוד לפני שהשופט דוד רוזן אמר את דברו. כנראה שיש מקור השראה אחד לשתי ההאשמות.

בפרפראזה על מאמר ידוע, התקשורת היא מפלטו של כל כושל. תקוף את התקשורת וזכית בכותרות. והתקשורת מתמסרת בקלות ובהנאה לכל מבקריה. מדוע? כי הביקורת מחמיאה לתקשורת ומעצימה את כוחה מעבר לכל פרופורציה. גם זו טקטיקת הגנה מוכרת – להשליך על הקטגור את חטאי הנאשם. כנראה, שאין גבול לציניות ולמניפולציה.

בסבב המשפטים הנוכחי הצטייד אהוד אולמרט כהרגלו בפרקליטי צמרת וביחצן, אשר היה מעין שומר ראש שלו.  גם בשנת 1997 הסתייע אולמרט במשפט החשבוניות הפיקטיביות בשירותיו של יחצן תמורת עשרות אלפי דולרים. זקני הפרשנים הפוליטיים טוענים אף שאולמרט הייה חלוץ המשתמשים ביחצן בהליך משפטי. הדבר לא הפריע לאותו יחצן להופיע ב"תיק תקשורת" כמליץ יושרו של הלקוח לשעבר ולתקוף את התקשורת.

שיתוף יחצן נועד כדי לנהל את המערכה בזירה התקשורתית וכן, לזהם את ההליך המשפטי. הרי יחצן עובד מול כתבים ומנסה להשפיע על הסיקור ועל האקלים הכללי. בכלל, עורכי דין מרבים להזין את התקשורת במידע חסוי, אם במישרין ואם באמצעות יחצנים, גם בשלבי החקירה. וכאשר משהו משתבש והפרסום מזיק ללקוחותיהם, הם אינם מהססים להתנכר למי שהדליפו ולתקוף אותם.

לא עם עיתונאים יש להחמיר בעניין סוב יודיצה, אלא עם יחצנים ודומיהם. הם המזהמים את ההליך המשפטי כאשר מחצינים אותו לזירה הציבורית. התוצאה אינה מובטחת מראש. כך במקרה של קצב וכנראה גם הפעם. מי שיש לו חמאה על הראש, שלא ייצא לשמש.  

*

כמי שלימד ופרסם שנים רבות על יחסי חליפין בין פוליטיקאים לבין אנשי תקשורת, פרשת הולילנד מספקת דוגמאות מרתקות ומדאיגות כאחד;

  • יחסים דואליים עם התקשורת משתלמים: לא במקרה צוות ההגנה השתלח על התקשורת כמזהמת את ההליך המשפטי. הנהג לנהל יחסים כפולים עם תקשורת צרוב בקריירה הפוליטית של אהוד אולמרט. בצד פרלמנט העיתונאים הבכירים שכרכרו ועדיין מכרכרים סביבו, הנאשם # 8 ניהל יחסי עימות נמרצים עם התקשורת המקומית, וכנראה גם במידה רבה יעילים. ראש עיריית ירושלים וצוות עוזריו לא חסכו שבטם מהעיתונים המקומיים, בעיקר כל העיר, אולי כמגן להתנהלות העבריינית. 

  • אמצעי התקשורת כמתווכים. לפני למעלה מעשרים שנה פרסמתי עם חיליק לימור ספר בו המשלנו את אמצעי התקשורת למתווכים בין הציבור לבין נציגיו. עורך עיתון גדול אכן תווך, ותמורת שכר חודשי של 1,500-2,000$. אך הפעם תיווך בין עד המדינה לבין הרשויות.

  • השפעת התקשורת: מו"ל העיתון של המדינה מחובר לאחת הדמויות בפרשת הולילנד כאשר העיתון על העורכים והעיתונאים הבכירים מאתרגים לאורך כל המשפט את הנאשם המרכזי.

  • שמירת מרחק בין עיתונאים לבין פוליטיקאים: מרחק מה ממקורות המידע דרוש וחיוני לעיתונאים על מנת להיטיב לסקר, כך מלמדים. אלא שבחברה קטנה כמו בישראל כנראה קשה לעמוד בתנאי זה. הנה עיתונאים בכירים מתגאים בקשרי חברות עם אהוד אולמרט לאורך שנים. אחדים אף הרחיקו לכת, למשל יו"ר רשות השידור לשעבר, יצחק לבני, ודקלמו מול המצלמות את דף המסרים היחצני וביקרו את פסק הדין, המבוסס על תחושות. דף מסרים הוא רשימה מוכנה מראש עם הנחיות כיצד להתייחס לסוגיה מסוימת, למשל דף המסרים המזויף בפרשת הרפז.

  • פוליטיזציה ברשות השידור: רק אחרי שקראתי את הכרעת הדין, ובאיחור של למעלה מעשור, הבנתי מדוע לשכתו של אריק שרון העדיפה בחודש אוקטובר 2002 למנות את אברהם נתן כיו"ר רשות השידור. והנה מה שכתב השופט על מי שהיה נציב שרות המדינה ומילא שורה של תפקידים ציבוריים ומכובדים, "אברהם נתן התייצב בבית-המשפט כמי שגמר אומר שלא להאיר התמונה העובדתית שנתרחשה לנגד עיניו, גם במחיר אי אמירת אמת בעדות בבית-משפט".

  • התקשורת אינה יודעת או אינה מספרת הכל: עיתונאים אינם יודעים הכל או אינם מספרים את כל מה שיודעים. קוראים ותיקים ודאי ייזכרו שד"ר יוסי אולמרט היה לפני שהסתבך בשוק האפור כוכב תקשורת. הוא היה פרשן מבוקש, לענייני סוריה ולכדורגל. מסתבר שאפשר לנהל חיים כפולים גם תחת זרקורי התקשורת.

 

פסוקו של פוסט

לנוכח משבר הפרינט מעודד לגלות מגזין חדש לילדים בשם מכתבים מג'ולי. ג'ולי היא ילדה מטיילת ברחבי העולם ושולחת גלויות בכל גיליון מארץ אחרת. בגיליון הראשון מתפרסמות מעין גלויות דמויות חידות, תשבצים ומשחקי חשיבה של ג'ולי מאיטליה, ובהמשך גם מצרפת ומברזיל. רעיון מקורי למתנה לחג.

לרכישה ברשת סטימצקי ובאתר של כתב העת http://www.lettersfromjulie.com/.

הזמנות בטלפון 058-5454448.

חג אביב נעים לכל קוראי הבלוג והמגיבים!

 

להמשך הפוסט

אין לאשר את מכירתם של מקור ראשון לשלדון אדלסון ומעריב לאלי עזור

דן כספי | 07.04.2014 | 08:50

 העסקה בין שלדון אדלסון לבין שלמה בן צבי, שכבר נפגשו בעבר בעסקים ובבית משפט, ומכירת מעריב לאלי עזור מעצימות את הבעלות הצולבת על אמצעי התקשורת ומנוגדות לאינטרס הציבור.

לפני שבוע אישר בית המשפט המחוזי בירושלים לשלדון אדלסון לרכוש את העיתון מקור ראשון ואתר החדשות NRG. בראשית השבוע אישר בית המשפט המחוזי בירושלים את מכירת מעריבלאלי עזור.

הכדור עבר כרגע לממונה על ההגבלים העסקיים וממתינים להחלטתו של פרופ' דוד גילה. לכאורה, חייבים לברך על המהלכים. אישור העסקאות עשוי להציל את העיתונים, ובייחוד להבטיח כביכול פרנסה לעיתונאים ולעובדים. כביכול, משום שבכל פעם שעיתונים מחליפים בעלים, מאות ואלפי עובדים מאבדים את פרנסתם. בנוסף, שוב אושרה מה שטענתי בפוסט קודם, שחרף הביקורת הקולנית על התקשורת השמאלנית, הימין על פלגיו השונים אינו מסוגל לקיים תקשורת חלופית כראות עיניו.

אלא שהתועלת באישור שתי העסקאות מחווירה לעומת המחירים הגבוהים של החברה הישראלית כולה. אישור רכישת העיתון מקור ראשון עם NRG ומכירת מעריב יעצים את הבעלות הצולבת הקיימת כבר כיום על אמצעי התקשורת. הכוונה לשליטה על מספר אמצעי תקשורת, אם מאותו סוג, למשל בעלות על עיתונים אחדים, או מסוגים שונים, למשל בעלות על עיתון, אתר אינטרנט וזיכיון שידור.

מה רע בבעלות צולבת? כבר לפני למעלה משני עשורים השתתפתי בקבוצת אישים שהתריעה נגד בעלות צולבת בתקשורת. היו אלה ימים ערב השקתו של ערוץ 2 ותאגידי תקשורת שחרו לפתחם של חברי הכנסת ושרים כדי לזכות בזיכיון שידור באחת הקבוצות המתמודדות. ואכן הבעלות הצולבת לא היטיבה לא עם התקשורת הישראלית ולא עם השיח הדמוקרטי. בעטי הבעלות הצולבת הקיימת התהדק הקשר המשולש הון-שלטון-עיתון ותאגידי תקשורת אחדים היו למוקדי עוצמה מפלצתיים. מטעם זה ודווקא בימי ההתפכחות מריכוזיות במשק, חייבים לטפל גם בריכוזיות בתקשורת ולעשות כל מה שאפשר כדי לבלום את הבעלות הצולבת על אמצעי תקשורת.

אמנם אלי עזור פחות בולט ומוכר לציבור משלדון אדלסון אך בדרכו השקטה הצליח להקים תאגיד תקשורת מרשים אשר בבעלותו היומון באנגלית  ג'רוזלם פוסט, השבועון סוף השבוע, החינמון בעברית פוסט, עיתונות מקומית ומגזרית בשפה הרוסית, ערוצי הטלוויזיה של צ'רלטון ספורט 1 וספורט 2, רדיו ללא הפסקה, רדיו אקו 99, וחברות בתחום הפרסום 

 מדוע לא תפורק למשל, הבעלות הצולבת של תאגיד ידיעות תקשורת החולש על עיתון המדינה, שלל מגאזינים, אתר האינטרנט ווינט והוצאת ספרים? לא מדובר במו"לים לשעבר אשר שילבו שליחות חברתית-עיתונאית עם שיקולים כלכליים. ברוני התקשורת החדשים אינם מהססים לנצל לרעה את העוצמה שבידיהם כדי לקדם אינטרסים פרטיים וגם מנוגדים לטובת כלל הציבור. כך, חברת צ'רלטון חוללה מהפך בשידורי הספורט אשר התייקרו ומכבידים על כיס הצופים.  

הטענה כאילו תאגיד תקשורת מבטיח גב כלכלי איתן לעיתונים אינה משכנעת. כל משברון כלכלי בתאגיד התקשורת טלטל את העיתון שבבעלותו. כך הייה במקרה של נוחי דנקנר וכך כיום עם שלמה בן צבי. ומי מבטיח שבנסיבות מסוימות וצפויות למדי, צינור החמצן של איל ההימורים לא ייחסם? עיתון או תחנת שידור אינם מיזם נדלני או רשת מזון. כל אמצעי תקשורת הינו חלק ממרחב הציבורי והשיח הציבורי. אמצעי התקשורת חשובים מדי כדי להפקירם לחסדיהם החולפים של אילי הון.

*

יש טעם פוליטי נוסף לא לאשר את שתי העסקאות. אמנם הן ישראל היום והן מקור ראשון הינם ביטאונים פוליטיים, אבל אלה הם שני קולות דווקא זהים במחנה הימין. כפיפותם לבעל אחד עלולה לצמצם את הפלורליזם הפוליטי, כאשר שני היומונים יתנבאו באותו קול – לטובת ראש הממשלה ומן הסתם נגד הבית היהודי, ובמיוחד נגד נפתלי בנט. מי ערב כי עם התיאבון לא יבוא עם האוכל, ושלדון אדלסון ירכוש תמורת יום-יומיים רווחים בהימורים גם את ערוץ 10?

אם לא מאוחר מדי, אני פונה לפרופ' דוד גילה: אנא, עצור את שתי העסקאות. חרף ההבדלים בין שני המקרים, בכל אחד מהם טמון גרעין לבעלות צולבת וכוחנית של אילי הון על התקשורת הישראלית. כבר עשית זאת בעבר לא פחות מ-34 פעם. יש דרכים חלופיות להבטיח הישרדותם של מעריב ומקור ראשון. תוכיח שאתה מתעלה מעל לקשר הון-שלטון-עיתון ויכול לו. 

פסוקו של פוסט

מי צריך תקשורת ימנית כאשר יש אולפן ששי של ערוץ 2 ושדרנים מודעים לקונצנזוס ולרייטינג? אהוד יערי במיטבו "מתקיל" את ג'בריל רג'וב בשאלה על בית המקדש, בדקה 3:06, ודני קושמרו כעזר נגדו מבקש ממנו כרטיס למשחק כדורגל עם איראן בתום הראיון.


 

 

 

להמשך הפוסט

האם כמו בית הקלפים נהיינו?

דן כספי | 31.03.2014 | 10:53

כל השוואה בין "בית הקלפים" לבין הזירה הפוליטית בישראל עלולה להכשיר את השחיתות הפוליטית כאורח משילות תקין בישראל.

הכרעת הדין המהדדת בפרשת הולילנד והרשעתו של אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, מאפילות על פרשת סילבן שלום ועל פרשת הסדר הטיעון של הפרקליטות עם שולה זקן. כל אחת מהפרשות הרבו להשוות ל"בית הקלפים" הישראלי. אפשר ולא כל הקוראים צפו בסדרת הטלוויזיה האמריקנית "בית הקלפים". כדי לא לקלקל לצופים בעתיד, רק אגלה שבמרכז הסדרה ניצבים פוליטיקאי שאפתן ותככן, פרנק (פרנסיס) אנדרווד (קווין ספייסי), שהיה כבר שם ומושג, ואשתו קלייר (רובין רייט). במשך שתי עונות ועשרים וששה פרקים המרוץ לצמרת של הזוג אנדרווד רצוף תחבולות, קומבינות וגופות.

 

ואמנם פשוט ופשטני יותר להציג את סילבן שלום בתור קרבן לתככנות בסגנון "בית הקלפים", מעין קרבן של תככנים, אנדרדוג, ממש כמו בסדרת טלוויזיה. כך בתרגיל יחצ"ני פשוט מסיחים את הדעת מליבת הפרשה, הטרדה מינית, לתחבולות שהביאו אולי להתפרצותה. בדומה וברוח "בית הקלפים", ניסו לשווק את שולה זקן כמי שחוזרת בתשובה כדי לבער את אורוות השחיתות. אפשר ועם הקשיים במו"מ עם הפלסטינאים, גם בנימין נתניהו יוצג כמעין פרנק אנדרווד, כמי ששוב הצליח לתמרן ולתחמן כדי לא "להיכנע ללחצים".

*

ההשוואה של הפוליטיקה הישראלית לסדרת טלוויזיה אינה חדשה. הצופים הוותיקים ודאי זוכרים את ג'י אר הרשע והנבל מסדרת הטלוויזיה דאלאס אשר אפיין טיפוסים שליליים בפוליטיקה הישראלית. באביב 2009 הגיח למסך הקטן רובי פולישוק, חבר כנסת מטעם סיעת מל"ל ושר חברתי, כדגם של פוליטיקאי אשר שבוי בידי עוזריו ויועציו התחמנים.

ההשוואה התכופה בין המציאות הריאלית לבין המציאות הבדיונית אפשרית באקלים נגוע ברעלת טלוויזיה. כאשר הציבור מפוטם באופרות סבון ובריאליטי, הגבול בין מציאות לבין דמיון הולך ומטשטש ועמו הולך ודועך חוש השיפוט שלו. פרשת אב הבית במעון ראש הממשלה איננה אלא עוד פרק כבסדרת הדרמה הבית הלבן. כבר היו דברים בעבר כמו בפרק קודם. כך נוצרת תחושת עמימות של deja vu. אין טעם להתרגש ולהסיק מסקנות לגבי תפקודו של ראש הממשלה, וגם לא לחשוש שחסר לו שקט נפשי להחלטות שקולות. כנראה, שזוהי גם הסיבה מדוע "פניית הפרסה" של אלדד יניב, בה מתפרסמים גילויים מסמרי שיער על אנשי שררה, מתקבלת באדישות גמורה. מה חדש במדור זה, הרי כבר ראינו דברים דומים ב"בית הקלפים"? מאחר וקיים חשש שהלחצים להורדת הרשימות הללו מהרשת יצלחו, מומלץ לקרוא בהקדם.

דרמות טלוויזיה מסוג "בית הקלפים" עשויות לטפח יחס סלחני לתככנים ולהכשיר את השחיתות הפוליטית בישראל כאורח משילות תקין.

הנה שוב מסכת התחבולות של פרנק אנדרווד, הלא הוא אהוד אולמרט. האם פרנסיס ייחלץ מהרשעתו בעזרת עורכי דין מתוקשרים? ומה יעלה בגורל הסדר הטיעון של הפרקליטות עם שולה זקן? האם יד נעלמה תשתיק איכשהו את המזכירה כפוית הטובה?

שוב פרנק אנדרווד, הפעם בנימין נתניהו, מצליח למרוח את כולם ולשמור על ארץ ישראל השלמה. האם ברק אובמה יכעס מאד או ייאלץ להתפנות לולדימיר פוטין כאשר אביגדור ליברמן, הוא ולא אחר, מנסה לתווך ביניהם?

ומה אם העקבות לתלונות על הטרדה מינית של סילבן שלום יובילו לישראל היום, המתחרה של תאגיד הגיס הכל-יכול, נוני מוזס, וכל זאת כדי לרצות את לשכת ראש הממשלה?

ואולי "פונה הפרסה" הבלתי נלאה, אלדד יניב, יתמנה לעורך "מקור ראשון" בגלגולו החדש או לראש המטה לשחרור פולארד במשרד ראש הממשלה?

מבולבלים? המתינו לפרקים הבאים.

פסוקו של פוסט

שיעור בתקשורת פוליטית ושליטה בהמונים: הופעה משעשעת ומוצלחת ב"מצב האומה" במקום דו"ח מקיף ויסודי על מצב האומה. 

להמשך הפוסט

5 סיבות מדוע חייבים לפסול כל חקיקה המגבילה את "ישראל היום"

דן כספי | 24.03.2014 | 09:53

ישראל היום מגלם כשלון מתמשך לקיים עיתון ימני בתשלום. כל חקיקה בענייני תקשורת הינה תקדימית ובתור שכזו מסוכנת. אין הבדל גדול בין ביביטון לבין לפידטון, בין ישראל היום לבין  ידיעות אחרונות, בין שלדון אדלסון לבין נוני מוזס, שניהם יצירי הקשר הון-שלטון-עיתון. ראיון חגיגי עם בעל הבלוג לרגל שנה להשקתו. 

בסוף שבוע הגיע אלי שמח וצוהל מוסקה (Musca) בן כותל, זבוב על הקיר, שותפי לבלוג, והתיישב לי על המצח. מה אתה רוצה, נודניק? ניסיתי לגרש אותו ללא הצלחה, כמובן.

יום הולדת, השבוע מלאה שנה לבלוג שלנו. הנה גם באתר האישי שלך רשום שהפוסט הראשון התפרסם בדיוק לפני שנה, 27/3/2014. אל תקל ראש, 50 פוסטים עם למעלה משש מאות תגובות, כל שבוע פוסט, ועוד מסוגנן ועטור לינקים, איורים וסרטונים. חייבים לחגוג.

ומה אתה מציע מוסקה? התעלמתי מן המחמאות המחניפות.

ראיון חגיגי, כמקובל בתקשורת.

עוד איחשד בחוסר צניעות.

מה יש לך כבר להפסיד? מגיבים רבים לפוסטים שלך כבר סימנו אותך כשמאלן.

בכל האתרים רוב המגיבים, טוקבקיסטים, הם מהימין.

כיצד תסביר זאת, פרופסור?

התעלמתי מן התוסף העוקצני באזכור התואר האקדמי. הרי הוא מוכר לי משלל התגובות. הם מרגישים מאוימים יותר, המגיבים בימין.

מי ועל מה מאיימים על הקוראים בימין?

המציאות, המציאות מאיימת על הקוראים מהימין. המציאות היא שמאלנית. והם מרבים להתווכח עם המציאות באמצעות יריביהם משמאל.

אבל זה בדיוק מה שבימין טוענים נגדך ונגד שכמוך, שאתם מנותקים מהמציאות.

אולי גם השמאל אינו רואה את המציאות בדיוק נמרץ. אך ראה נא, לפני ארבעה עשורים ראש ממשלת ישראל משמאל, גולדה מאיר, התקשתה להודות שיש עם פלסטינאי ואילו כיום ממשלת ימין מנהלת משא ומתן על תנאי החלוקה בין שני העמים. כל פעם שהמציאות טופחת על הפנים, מאשימים את השמאל.

וזוהי הסיבה לתגובות החריפות לדעות שמאל, כאן ובכל מקום?

לא רק. כנראה שגם אופי השיח הציבורי האלים תורם את חלקו, ולא רק בעימות בין שמאל לבין ימין. אלימות מילולית חריפה מאפיינת גם את השיח הציבורי בכלל, למשל חרדים לעומת חילונים או מזרחים לעומת לא-מזרחים או אפילו על עתידה של רשות השידור. האלימות המילולית אינה מקרית. כנראה שהיא נגזרת מאלימות פיזית והיא מחלחלת גם לטוקבקים, ובכללם גם לבלוג שלי.  

*

גם כל ניסיון להשתיק כביכול דעות הימין עלול לתרום למתח בין שני המחנות, שמאל וימין. אגב כך, מה דעתך על יוזמת החקיקה להגביל את הפצתו של ישראל היום?

בדיוק משום כך חייבים להצטער על המהלך השקוף, ואולי גם ייכשל, לפחות מחמישה טעמים עיקריים;

  1. כל חקיקה בענייני תקשורת הינה תקדימית ומסוכנת. היום מגבילים עיתון חינם ומתנים את הפצתו במספר עמודים או במחיר, מחר יקבעו בחקיקה את נפח הסיקור הפוליטי או את אופי התמונות המודפסות.

  2. ישראל היום טלטל את העיתונות הישראלית, טלטלת בומרנג. העיתון ניקז אליו את הקוראים מתוך המחנה ובכך הוא זירז קניבליזציה של עיתונות הימין החלשה, בעיקר שני יומונים, מעריב ומקור ראשון.

  3. ניסיונות נמרצים לקיים תקשורת ימנית שבים ונכשלים פעם אחרי פעם. פעם תחנת רדיו, פעם עיתון, פעם ערוץ טלוויזיה. מבחינה זאת, ישראל היום מנציח את מחדל הימין לקיים תקשורת חלופית כנגד תקשורת שמאלנית כביכול, ושנואה עליו. למעשה, רק בכוח של כספי הימורים נדיבים ובחינם, אפשר להבטיח קיומו של עיתון ימני רב תפוצה.

  4. גם קשה להתעלם מעוצמת הלחץ של המתחרים והשפעתו המאגית והמפחידה של תאגיד ידיעות אחרונות על פוליטיקה בישראל. מבחינה זאת, אין הבדל גדול בין ביביטון לבין לפידטון, בין ישראל היום לבין  ידיעות אחרונות, בין שלדון אדלסון לבין נוני מוזס. שניהם יצירי הקשר הון-שלטון-עיתון, דורסניים וכוחניים.

  5. הצעת החוק המגבילה את ישראל היום מספקת תחמושת להתקרבן שוב: הנה סותמים לנו את הפה ולא נותנים לנו להתבטא.

     

סרט תדמית של ישראל היום צבר רק כחמשת אלפים צפיות במשל ארבע שנים.

האם המספרים אומרים משהו על הביקוש הריאלי לעיתון?

אם אמנם ה"תקשורת שמאלנית", הכיצד תסביר את הכישלון העקבי לקיים אמצעי תקשורת ימניים?

ראשית, אפשר והביקוש לתקשורת ימנית קטן מהביקורת הקולנית על שמאלנות התקשורת. אם תעקוב, תגלה אותם כותבים עם אותם כינויים מפרסמים במספר אתרים ברשת וכך נוצר הרושם שרווחת ביקורת כללית על ההטיות השמאלניות בתקשורת. שנית ובניגוד לטענות הקולניות, כנראה שהתקשורת הישראלית ברובה אינה כל כך שמאלנית. אמנם ישנם מספר בעלי טור שמאלנים אך למעט הארץ, רב אמצעי התקשורת תומכים במדיניות הממשלה לדורותיה. ספק אם מדיניות כיבוש מתמשכת, או שחרור השטחים, הייתה אפשרית ללא תמיכת התקשורת. הקולות השמאלניים נותרים חריגים במקהלה האחידה של רב אמצעי התקשורת, טיפה בגל התמיכה התקשורתית במדיניות הממשלה, ולכן הם בולטים ומושכים ביקורת.

*

יהיו שינויים בבלוג בשנה הקרובה?

מדוע אתה שואל? זה נשמע כמי שיש לו הצעות.

אולי כדאי לקצר את אורך הפוסטים, לוותר על סרטונים ולנהל יותר דו שיח עם הקוראים.

תודה לך, מוסקה. אחשוב על זה.

פסוקו של בלוג

כהרגלי להמליץ על ספרים בתקשורת, ושוב מבלי לחטוא לצניעות, הנה ספר על מיעוטים אתניים ותקשורת בישראל, אותו ערכתי עם פרופ' נלי אליאס. בספר 12 מאמרים ממיטב המחקר הישראלי עם מבוא תיאורטי, בינתיים באנגלית.

להמשך הפוסט

היש חופש לעיתונאים בישראל

דן כספי | 17.03.2014 | 09:16

ללא חופש לעיתונאים אין חופש עיתונות ואין גם דמוקרטיה. בתקשורת הפרטית כמו בשידור הציבורי, מו"לים ומנהלים אכלו בוסר ושיני שכירים תקהינה.

רצה הגורל הציני ששיקולים מסחריים של מו"ל הולידו את מעריב ושיקולים דומים מובילים כעבור 66 שנה לסגירת העיתון. מעריב התחיל להופיע בשנת 1948 כאשר עיתונאים בהנהגתו של עזריאל קרליבך פרשו מידיעות אחרונות כמחאה על השיקולים העסקים של מו"ל העיתון, יהודה מוזס.

פרפורי העיתון המתמשכים והכואבים רק מחדדים לפחות שתי שאלות עקרוניות;

1. האם תקשורת פרטית מסוגלת לשמש תחלופה לתקשורת ציבורית?

2. האם תקשורת פרטית מסוגלות להבטיח חופש לעיתונאים?

*

כזכור, דוח ועדת לנדס שב והעלה שתי  ביקורות עיקריות נגד רשות השידור; ארגון לקוי ופוליטיזציה. מחברי הדוח ומאמציו דבקים במתווה לארגון חדש שכדברי שר האוצר, יאיר לפיד, "חומה סינית" תחצוץ בין השדרים לבין לחצים פוליטיים. במשך שנים התקשורת הפרטית שימשה דגם חלופי לתקשורת ציבורית. להבדיל, ארגוני תקשורת פרטיים מנוהלים כביכול ביעילות ועיתונאים נהנים בהם מעצמאות מערכתית. מה שמתאים בכל ענפי המשק, מתאים גם בתקשורת.

והנה המשבר במעריב, ולפניו גם בערוץ 10, ועוד היד נטויה, חושפים מציאות שונה. גם בתקשורת פרטית יש ניהול לקוי ומנהלים כושלים. אדרבא, הניהול יכול להיות הרסני כאשר מקריבים סטנדרטים עיתונאים על מזבח של שיקולים עסקיים. אגב, הדבר נכון גם בתחומים מקצועיים נוספים – בריאות, חינוך או רווחה.

בלמעלה משני עשורים החליף מעריב לא פחות מחמישה מולים – רוברט מקסוול, עופר נמרודי, זקי רכיב, נוחי דנקנר ושלמה בן צבי. כל אחד מהם התייחס לעיתון במידה זו או אחרת כעוד מיזם כלכלי ולעיתונאים כמשרתי אינטרסים של הבעלים. אלא שעיתון אינו עוד רשת מרכולים או מפעל שימורים ועורך עיתון אינו עוד מנהל מפעל. להבדיל, עיתון הוא ארגון יוצר של מכלול תפקידים ואנשים רוויי רעיונות ויצרים אשר זקוקים לסביבת עבודה מתאימה, להביטוס הנכון. מי שאינם בקיאים ברזי הארגון היוצר ולא הפנים את הנהלים הנסתרים והבלתי כתובים שבו, לא יצליחו לנצח על המלאכה המורכבת של עיתונות.

לכן, ספק אם אין טעם במערכת בוררת יזמים השולחים ידם בארגוני תקשורת. כישלון המו"לים האחרונים של מעריב איננו מפתיע. כל מי שעקבו אחרי מניעי הרכישה של העיתון ובקיא בביצועם העסקיים, יכלו לחזות מה צפוי גם למעריב.

*

הדיון הציבורי והאקדמי מרבה לעסוק בחופש העיתונות. אלא שעדויות אחרונות ומתרבות, אם ברשות השידור ואם במעריב, מחייבות להסב את תשומת הלב לחופש העיתונאים. ללא עיתונאים חופשים אין חופש עיתונות. הדיון המסורתי בלחצים פוליטיים או פוליטיזציה משכיח שהלחצים הכלכליים עלולים להיות יעילים והרסנים יותר לחופש העיתונאים. ככל שמחריף המשבר במעריב עיתונאים מעזים לחשוף מציאות קשה של הפעלת לחצים כלכליים וסירוס השיקולים העיתונאים לטובת קידום האינטרסים העסקיים והפוליטיים  של המו"ל. הנה לדוגמא עדותה מני רבות של רות סיני, לשעבר כתבת הרווחה של מעריב, אשר פוטרה בדצמבר 2011:

"יצאתי משם ברגליים רועדות… בסופו של דבר, כל הניסיונות המקצועיים של עורכים בעיתון נרמסו על-ידי התערבות שעמדו מאחוריה שיקולים לא מקצועיים. זה היה עיתון בלי קו ברור, מבולבל, שהסתיר מהקוראים שלו ידיעות ודעות שתאמו את מה שהעורך חשב שבעל הבית לא רוצה. זו אידיאולוגיה שמכפיפה את האינטרס הציבורי בפני אינטרס של קבוצה קטנה של בעלי הון, כמו דנקנר, שבצורה מטופשת חשבו שאם ימנעו מידע מהקוראים, הם יקדמו בכך את האינטרס שלהם".

מעריב הוא רק משל. האם ערוץ 2 ישדר תחקיר חושפני על המחיר המופרז של קוקה קולה? כמה מאמרי ביקורת על בנימין נתניהו מתפרסמים בישראל היום? היש עורכים בידיעות אחרונות שיעיזו לפרסם מאמר ביקורת על אתרוגי העיתון, יאיר לפיד או אהוד אולמרט? ואם מתפרסם מאמר בודד זה כדי לשמש כיסוי ציני להטיה המתמשכת. רק עצוב לעקוב כיצד הולכת ומסתרסת תכנית התחקירים המקור בערוץ 10, אשר לגביו הישרדות אינה רק תכנית ריאליטי אלא מציאות יומיומית. גם מקבילתה בערוץ 2, עובדה, מרבה כיום בסיפורים אנושיים וראיונות עם מפורסמים במקום תחקירים חושפנים ונשכנים. כל כתב מנוסה מבין בעצמו מהם הגבולות של החופש העיתונאי בארגון תקשורת הנזקק לחסדי פוליטיקאים.

*

למעריב כמו גם לרשות השידור מקום מובטח בפנתיאון התקשורת הישראלית. חרף ההבדלים הרבים בין שני הארגונים, בכל אחד מהם מנהלים ומול"ים אכלו בוסר, ושיני השכירים תקהינה, ולו רק בשל ניהול חובבני, כוחני וכושל. מתברר שלחצים כלכלים יותר  מאשר לחצים כלכלים עלולים לסכן יותר את חופש העיתונאים. כאשר עיתונאים מפוחדים, מושפלים, חלשלושים ונרמסים בגלגלי הון-שלטון, ספק אם הם חופשיים ומסוגלים לסקר, לכתוב ולדווח. כי באין חופש לעיתונאים אין חופש עיתונות ואין גם דמוקרטיה.

 

פסוקו של פוסט

ההתנצלות הכפויה של ערוץ 10 בעקבות כתבת תחקיר על שלדון אדלסון הייתה ונותרה צלקת בחופש העיתונאים בטלוויזיה המסחרית.

להמשך הפוסט