איך התחפש צה"ל לצבא ההסברה/התעמולה לישראל

דן כספי | 10.03.2014 | 09:20

בנשף מסכות פורימי, יותר ממה שתפיסת הספינה KLOS C הסירה את המסכה מאיראן, היא הסירה מסכה מתורת הלוחמה התקשורתית של צה"ל – להפוך מבצע מוצלח לאירוע תקשורתי.

ביקורו האחרון של ראש הממשלה בארה"ב הניב מספר לקחים הסברתיים / תעמולתיים וראויים לתשומת לב.

צבא ההסברה/התעמולה לישראל: מבצעים צבאים רגישים הרחק מגבולות המדינה נעשו ונעשים בהסתר ובצנעה. דבר קיומם מתפרסם, אם בכלל, כעבור זמן באמצעי תקשורת זרים כאשר ישראל אינה מאשרת ואינה מכחישה. צנזורה על פרסום מידע ממקורות זרים הוטלה על פרסום בארץ עד שאחרון החיילים לא היה שב לבסיסו. אם כן, מה נשתנה הפעם?

הלב עם לוחמים שחייבים להתחשב כיום גם בצרכי הסברה/ תעמולה של הממשלה. הם מצטיידים במצלמות וציוד מתעד כדי לספק מאוחר יותר חומרי כסת"ח למסבירים/תעמלנים, לעורכי וידיאו, ולעורכי דין. כנראה שכללי המלחמה השתנו. ניצחת ולא פרסמת = לא ניצחת. לא ניצחת ופרסמת = ניצחת. כדי לנצח חשוב להקדים את האויב ולפרסם את הגרסא שלך.

גם מי שלא שירת בצה"ל ואינו בקיא בעגת הדיבור בעת מבצע צבאי עשוי להבחין שבסרטון למטה בדומה לאחרים, דבריו של מפקד חיל הים לא הוקלטו בזמן אמת אלא בוימו, שוחזרו והותאמו לקהל הרחב.

גם מכונת הסברה/תעמולה משומנת, ככל שתהיה, תלויה בשיקולי דעת של מפעיליה. אפשר ועיתוי הפרסום של המבצע והפירוש הנלווה לו מטעם ראש הממשלה פעלו כבומרנג הסברתי/תעמולתי, מבחינת תפסת מרובה לא תפסת. מאידך גיסא, ככל שמרבים לשנן אותו מסר, גם אם הוא שקרי, רב הסיכוי שרבים יותר יאמינו בו. ספק אם המבצע הסיר את המסכה מעל מתקפת החיוכים של איראן, אך הוא חשף את תורת הלוחמה התקשורתית של צה"ל – להסב פעולה צבאית מוצלחת לאירוע תקשורתי.

לכל ראיון עיתונאי יש מסר גלוי ומסר סמוי: מה הניע את ראש הממשלה לקנח את הביקור בארה"ב בסדרת ראיונות עם עיתונאים ישראלים? מדוע דווקא בארה"ב ולא בישראל מעדיף בנימין נתניהו לשבור את שתיקתו במשך 14 חודשים ולפנות לציבור באמצעות ראיונות לתקשורת?

אפשר והתפאורה האמריקנית נעימה יותר. אפשר והעיתונאים הישראלים המסקרים את הביקור נוחים יותר בארה"ב ונרתעים משאלות קשות מדי. ואפשר שראש הממשלה התבקש לעבור לשיח של פיוס והחליט שהגיע זמן להכשיר את הציבור לקראת החלטות קשות ולגייס את תמיכתו לפני שהמתנגדים בבית יבקרו אותו, לאמור: עמדתי ככל שיכולתי בלחצים, אך כעת אין בררה ועלי לקבל כביכול החלטות קשות. סמכו עלי גם בהמשך. כי רק אני, ולא אחרים, הדנונים בליכוד ו/או  הבנטים במפלגות הימין, רק אני, בנימין נתניהו, יודע לשמור על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל, קרי; לסובב את כולם ולשמור על המצב הנוכחי.   

קל ונעים לשכנע את המשוכנעים. גם הפעם ההופעה בפני אייפאק הייתה אחד משיאי הביקור. לא מקרה הוא שראשי הממשלה ושרים מרבים להשתתף בועידות השדולה הישראלית החזקה בארה"ב. שני הצדדים, המשכנעים והמשוכנעים, זקוקים אלה לאלה. באי הועידה המשוכנעים בצדקתה של מדיניות ממשלת ישראל זקוקים לחיזוקים לעמדות קיימות. הסברה/תעמולה חיונית גם למשוכנעים כדי להתחזק פעם נוספת עמדות קיימות. אך לא פחות גם הדוברים הישראליים זקוקים לתגובות הנלהבות של באי ועידת אייפאק. הסטנדינג אובשיון, מחיאות הכפיים הסוערות, מאשרות מחדש את יעילות ההסברה/התעמולה הישראלית ואת מכלול הנרטיבים המסורתיים; ישראל שוחרת שלום, אין כיום פרטנר לשלום, הצדק הוא לצדנו ולא לצד אויבינו, ישראל לא תיכנע ללחצים, הממשלה והעומד בראשה חייבים לשמור על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל  ועוד.

ככל שהמצב הפוליטי קשה יותר, ככל שגוברים האיומים לחרמות על ישראל, ככל שהטיעונים ההסברתיים/התעמולתיים של ישראל נדחים בזירה הבינלאומית, כך זקוקים יותר למעמדים כמו אייפאק או לערבי פרגון עם סלבים בבתים פרטיים. גם מסבירים/תעמלנים זקוקים לחיזוקים שמאמציהם צלחו ויש הישגים לעמלם. מבחינה זאת, ביטויים מתוזמרים היטב של הסכמה עם ישראל הינם חלק ממערכת הסברה/תעמולה. הללו חשובים יותר מכל לציבור המשוכנעים בישראל, לאמור: לא כל העולם נגדנו, יש גם מי שמבינים אותנו ואף תומכים בנו.  

אמינות היא נכס להסברה/תעמולה:  המלאכה קשה יותר עם הלא משוכנעים. עקרונית, יש לראש הממשלה נתונים מצוינים כמסביר/תעמלן ויש שמייחסים זאת לניסיונו השיווקי בעבר: אנגלית משובחת, הופעה נאה, מיומנות תקשורתית ועוד. ובכל זאת מדוע לרב הטיעונים שלו אינם משכנעים ואף נדחים עד כדי אנטגוניזם גלוי וחריף כלפיו. אמינות הינה אחד מנכסי ההסברה/תעמולה במיוחד כאשר היא מכוונת ל"בלתי משוכנעים" או/ו בעלי דעות נוגדות.

עדות צד שלישי ובעלת סמכא עלולה לפגום באמינות הדובר. למשל, לקנצלר גרמניה, אנג'לה מרקל, יוחסה לפני שנתיים וחצי האמירה  ש"איננה מאמינה לאף מילה של נתניהו". כזכור, משבר האמון פרץ בשעתו, וכנראה שהוא ממשיך לפגוע באמינותו של ראש הממשלה, בשל הפער השקוף מדי בין הכרזה על שתי מדינות לשני עמים לבין המעשים/מדיניות של בנייה בשטחים. גם דחיית הביקורת על מדיניות ישראל כביטוי לאנטישמיות קבילה אולי באוזני המשוכנעים אך היא צורמת מאד לאוזני זרים. אם כל מי שמבקרים את המדיניות של ממשלת ישראל הם אנטישמים כי אז אולי גם אין אנטישמיות, לפחות במימדים המדווחים?

 פסוקו של פוסט

בנשף המסכות הבינלאומי, כאשר ולדימיר (זאב) פוטין מתחפש למשחרר העמים, הנה גרסא אוקראינית(של כוכב נולד) לפנטום האופרה.

 

להמשך הפוסט

כיצד תסוכל הרפורמה ברשות השידור

דן כספי | 03.03.2014 | 09:20

עוד בטרם פורסמו המסקנות הסופיות של ועדת לנדס על עתיד רשות השידור, הוכנה תכנית לסיכול יישומן.

השבוע הגיע מתנשף כתבנו החרוץ מוסקה בן כותל (זבוב על הקיר) ובכנפיו השבריריות קלטת ובה ההתייעצות של מנכ"ל רשות השידור, מר יוני בן מנחם (יב"מ) עם עוזרו לענייני הרפורמה ברשות השידור, מר זליג רבינוביץ (ז"ר).

        

מנכ"ל רשות השידור, מר יוני בן מנחם ועוזרו לענייני רפורמה, מר זליג רבינוביץ

יב"מ: הם פרסמו טיוטא של המלצות ועדת לנדס על הרפורמה ברשות השידור. עוד בלון ניסוי לבדוק את התגובות.

ז"ר: מצחיקים!

יב"מ: רוצים לפטר אלף עובדים, להשאיר לנו רק אקטואליה וספורט ואילו היתר במיקור חוץ.

ז"ר: הם חושבים שזהו לגו. כך מפטרים אלף עובדים. ומי ישלם מיליארד וחצי ש"ח על הרפורמה החדשה? לפיד לא היה מוכן לשלם אפילו חצי מזה על הרפורמה הקודמת.

יב"מ: נראה אותם מזיזים אדם אחד. כל הוועדים יעלו על בריקדות. כל המדינה תסער. אלף עובדים על המשפחות שלהם זה כוח פוליטי. מה שאלון חסן עושה באשדוד יכולים גם הוועדים שלנו, להתפקד לליכוד.

ז"ר: אבל בעניין הטלוויזיה בערבית הם אכלו אותה.

יב"מ: השב"כ והמוסד עדיין לצדנו. בזכותם הם משאירים את הטלוויזיה הערבית על כנה.

ז"ר: אף שפחות ופחות צופים בה.

יב"מ: אבל הם צריכים אותה. הטלוויזיה בערבית נותנת עבודה לגמלאי השב"כ והמוסד.

ז"ר: גם לפני הפנסיה הם מחלטרים בטלוויזיה בערבית.

יב"מ: וגם המליצו להנמיך את שיעור האגרה.

ז"ר: מתאים לשר התקשורת. נותן לו כותרות טובות לכמה ימים.

יב"מ: מה שחסר לו כשר להגנת העורף, הוא עושה עלינו קופה וכותרות.

ז"ר: שר מצחיק. ארדן טרם השתחרר מתסביך כחלון. פעם הוא מודיע על ערוצי חדשות בכבלים ובלווין ומתקפל כשמתברר לו שאינו אפשרי, פעם הוא ממנה ועדה לבחינת שידורים באינטרנט, פעם הוא מאיים להתפטר אם לא יקבל סמכויות על הגנת העורף, פעם הוא משתלח על קרי. 

יב"מ: שר מסכן. השר הקטן, פתח בפטפטת, הסתבך המסכן וקיבל ספינלת.

ז"ר: והכתבים לענייני תקשורת אוכלים כל ספין ולוקשים שהשר מאכיל אותם.

יב"מ: הם לא שונים מעמיתיהם, כתבים לענייני כלכלה, חינוך או תחבורה. מה רוצים הכתבים, לא פחות מסיפור טוב.

ז"ר: ולסגור את רשות השידור זה סיפור טוב. התקשורת המסחרית תרוויח אם הרשות תיסגר או תיחלש.  

יב"מ: אנחנו נלמד אותו לקח.

ז"ר: קטן עלינו.

*

וכאן נשמע רשרוש, כנראה של ניירות שנשלפו וזליג רבינוביץ המשיך.

ז"ר: הכנתי תכנית שלמה לסיכול ההמלצות של לנדס. שם התכנית – רוממו רוה"מ.

יב"מ: רק את רוה"מ?

ז"ר: לא רק. נתחיל עם שרה. נכין תכנית פרופיל על שרה נתניהו.

יב"מ: כמו שעשה מורנו ורבנו, יוסף בראל, כאשר הכין תכנית שלמה על אופירה נבון, אז אשת הנשיא.

ז"ר: ויצחק נבון גמל לו בפרס ישראל.

יב"מ: למען הדיוק, הפרס ניתן לטלוויזיה בערבית.

ז"ר: שוחד מסך תמיד עובד. נשדר את התכנית על שרה בכל השפות בטלוויזיה, עברית, ערבית ואנגלית.

יב"מ: גם ברדיו, בעיקר ברק"ע ברוסית ואמהרית.

ז"ר: נשתלב במסע החדש של שינוי התדמית לשרה נתניהו.

יב"מ: תבליט מייד את חלקה של שרה בביקור בארה"ב ובכלל כמי שמעורבת בתהליך המדיני.

ז"ר: בהמשך נשלח את יעקב אחימאיר לראיין את שלדון אדלסון על איראן.

יב"מ: וגם נהדק את הקשר של איילה חסון עם לשכת רוה"מ.

ז"ר: נשדר את התכנית על בנציון נתניהו פעמיים בשנה, ביום מותו וביום הולדתו.

יב"מ: עם דיון בהשתתפות ביבי על מורשתו הפוליטית של אביו.

ז"ר: נוריד את תכנית הרדיו של ג'ודי שלום-ניר-מוזס ביום ששי.

יב"מ: גאוני, שרה תברך אותנו. אך עדיף להציג כרענון לוח המשדרים.

ז"ר: ובמקומה ניתן תכנית שבועית לדרור אידר.

יב"מ: אולי גם לחנוך דאום?

ז"ר: אחרי שיתפנה מהסדרה שלו בערוץ 10 "המתנחל".

יב"מ: וכל זאת לפני שטיפלנו בוועדה.

ז"ר: אתה מתכוון ליו"ר שלה, רם לנדס?

יב"מ: יש לו ייחוס. הוא החתן של אהרון ברק.

ז"ר: רעיון אדיר, נוכל להציג את כל הרפורמה כמלחמה של אליטה ישנה באליטה החדשה. אתה ואני מייצגים אליטה חדשה, של מקופחים ודפוקים וללא דם כחול כמוהם.

*

וכאן שוב נשמע רשרוש.

יב"מ: הנה התיק של יוסי בר מוחא. נעשה ללנדס אותו דבר.

ז"ר: כתבה בערב שבת על הישגיו הדלים בטלוויזיה, עם דגש על חדשות מקומיות.

יב"מ: נראיין כתבים מובטלים המאשימים את לנדס שגזר קופון והחברה שלו קודה תקשורת הרוויחה מיליונים על חדשות מקומיות.

ז"ר: נעשה גם כתבה על חברי הועדה שהם פקידים מטעם.

יב"מ: ונציג אותם כמי שמעוניינים לפקח על השידור הציבורי.

ז"ר: ואילו אנחנו לוחמי העצמאות של השידור הציבורי.

יב"מ: ומה נעשה עם השר, גלעד ארדן?

ז"ר: פשוט נוסיף במהדורות החדשות מספר ציטוטים מפי בוגי יעלון על הצורך להשיב את הגנת העורף למשרד הביטחון.

יב"מ: ונתעלם מפעילותו המפלגתית.

ז"ר: הוא לא קיים עבורנו. נבליט את יריביו במפלגה, במיוחד גדעון סער שלנו.

*

יב"מ: יש לנו גם ג'וקר, שלא נצטרך אותו.

ז"ר: אתה מתכוון לג'ון קרי?

יב"מ: הוא יציל אותנו.

ז"ר: אם יש תהליך מדיני, ביבי צריך אותנו כדי לשכנע את הציבור לתמוך בו.

יב"מ: גם אם יהיה משבר בתהליך המדיני, ביבי צריך אותנו. הרי אנחנו קול ישראל.

ז"ר: קול ישראל היום.

כאן נשמע צחוק אדיר אשר הבהיל את מוסקה בן כותל שברח עם הקלטת בין כנפיו.

 

פסוקו של פוסט

לרגל חודש אדר בו מרבין בשמחה, הנה הגרסה מציריך לאופרה בופה (opera buffa), אופרה משעשעת וללא מתים, דון פסקואלה מאת גטאנו דוניצטי בבימויו של הבמאי הגרמני הנודע, גרישה אסאגארוף. אותו בימוי, אותן תלבושות ותפאורה כמו בתל אביב אבל עם קולות משודרגים ותרגום לאנגלית. 

להמשך הפוסט

מדוע לא חתמתי על עצומה נגד אוניברסיטת בר-אילן?

דן כספי | 24.02.2014 | 08:56

אין דמוקרטיה ללא חברה אזרחית, ואין חברה אזרחית ללא עמותות וארגוני זכויות האדם. ללא ארגוני זכויות האדם ישראל עלולה לאבד את הלגיטימציה כדמוקרטיה היחידה באזור.

לא נעים לפתוח את השבוע עם אגרוף בפנים.

כך הרגשתי לפני כשבוע עת שחררתי את גיליון "הארץ" מאריזת הניילון. בתחתית העמוד הראשון התפרסמה מודעה גדולה של אוניברסיטת בר-אילן על כנס עם העיתונאי אדווין בלאק. עיינתי במודעה והתקשיתי להאמין למקרא המודעה:

ספרו של אדווין בלק, "לממן את הלהבות", מוכיח כיצד ארגוני זכויות אדם בישראל, הממומנים ע"י גורמים זרים, מתדלקים תרבות של עימות וטרור בישראל, ובכך הופכים את השלום לבלתי אפשרי להשגה.

 

סוף סוף נחשפים מיהם הגורמים מונעי השלום במזרח התיכון. לא אחרת מארגוני זכויות האדם. וכל זאת תחת אכסניה אקדמית ומכובדת. לפני כן, במוצ"ש, שודר ראיון עם אותו סופר-חוקר בערוץ 1 בפתח התכנית השבועית "רואים עולם". היש כאן שלב נוסף בקמפיין הסתה המאורגנת והמתמשכת נגד ארגוני זכויות האדם בישראל? התשובה מצויה מן הסתם בראיון עצמו ועצם הכללתו בתכנית על נושאים בינלאומיים.

*

כנראה שלא רק אני חשתי פגוע. כעבור יום הגיעה לתיבת המייל שלי הזמנה לחתום על עצומה נגד אוניברסיטת בר-אילן. ובכל זאת, למרות שכעסתי מאוד על המודעה של אוניברסיטת בר-אילן, סירבתי לחתום על עצומת המחאה, לפחות מארבעה טעמים עיקריים;

ראשית, לא חתמתי על העצומה משום שאיני מאמין ביעילותן של עצומות מחאה. לכל עצומה אפשר לארגן עצומה נגדית, לעיתים מצליחה ורבת חותמים יותר. במהלך השנים גם התגבשו רשימות חותמים קבועים/מקצועיים על העצומות המזוהות עם צד זה או אחר בקשת הפוליטית. גם לא תמיד נוסח העצומה מקובל עלי.

שנית, לא חתמתי על העצומה משום שכיום, בעידן האינטרנט, יש דרכים חלופיות למחאה. עצומה שנראתה בעבר כביטוי להשתתפות אזרחים איבדה ממשקלה סגולי בעידן האינטרנט. מייד עם קבלת הבקשה, הורדתי את המודעה המקורית של אוניברסיטת בר-אילן ושרשרתי אותה ברשת. גם אחרים שרשרו את המודעה אשר הגיעה אלי שוב ושוב.  

שלישית, לא חתמתי על העצומה משום שלא רציתי לחטוא לאתיקה ממש כמוה כאוניברסיטת בר-אילן ולמחות נגד מוסד אקדמי אחר. גם כך האקדמיה הישראלית אינה משופעת באהדה ציבורית. גם לא ייתכן שמוסד אקדמי מכובד אינו מבין את עקרונותיה הבסיסיים של דמוקרטיה. עמותות וארגוני זכויות אזרח, מכל צבעי הקשת הפוליטית, הם לב לבה של דמוקרטיה, במיוחד בישראל.

אלה וגם אלה, עמותות וארגונים משמאל ומימין, הם רכיבים חיוניים של החברה האזרחית. האמנם קברניטי המוסד האקדמי אינם מבינים שחברה אזרחית הינה נשמת אפה של דמוקרטיה? ללא חברה אזרחית אין דמוקרטיה חסינה. די לבחון את המשטרים באזור כדי להיווכח שחברה אזרחית איתנה הינה תנאי לדמוקרטיה, ולהיפך: בהעדר ארגונים ועמותות קשה לקיים שיח דמוקרטי.

מעניין שאותם גורמים המגלים רגישות להסתה פלסטינאית נגד ישראל, מנהלים בעצמם הסתה שיטתית נגד עמותות וארגונים אשר מתנגדים למדיניות הממשלה. הסתה דומה מתנהלת נגד עמותות וארגונים ספורים ושברירים בחברה הפלסטינאית בישראל. לעומת זאת, אותם גורמים מחבקים עמותות, אשר גם הן ממומנות ע"י גורמים זרים, שמפמפמות לציבור מידע סלקטיבי ומגמתי על הנעשה ברשות הפלסטינית ובאמצעי תקשורת שבשטחה. די להסתה הפרועה והמתוזמרת היטב נגב הקרן החדשה לישראל וראשיה. קל מאד, ואף נבזי, לשכנע המונים שהקרן החדשה אחראית על הביקורת הבינלאומית כלפי מדיניותה של הממשלה. הסבלנות במערב כלפי מדיניות ישראל בשטחים הולכת ואוזלת, לא בגלל ארגוני זכויות האדם ולא בגלל אנטישמיות. מבחינה זו, תרומתה של הקרן לדמוקרטיה הישראלית לא תסולא בפז לשימור התדמית של ישראל כדמוקרטיה.  

דווקא אוניברסיטה בר-אילן מצופה להתגייס להפצתן של הלכות הדמוקרטיה, או מה שמכונה אוריינות פוליטית, בקרב הקהלים המתקשים עדיין להפנים את עקרונות הדמוקרטיה, לרבות הצורך בקיומם של ארגונים ביקורתיים לשלטון.   

רביעית ולבסוף, לא חתמתי על העצומה משום ששני גופים בקהילת תקשורת, בית הספר לתקשורת והמרכז לתקשורת בינלאומית, מעורבים במתן חסות לאירוע המביך. כיצד אחתום עצומה נגד עמיתים בקהילתי? ואולי האירוע נכפה עליהם מלמעלה והם נאלצו להיכנע ללחצים של נשיא האוניברסיטה ולתת חסות לאירוע המביך?  שהרי מי כעמיתי בבית ספר לתקשורת ובמרכז לתקשורת בינלאומית רגישים לאיזון בתקשורת? לולא הלחצים מלמעלה ודאי היו עמיתי נותנים פתחון פה גם לנציגי הארגונים שאדווין בלאק שב ומתקיף אותם.

*

התלבטתי לא מעט בהכנת הפוסט הנוכחי. אולי אני חוטא לאחד הכללים בתקשורת ובדיעבד אני מוסיף תהודה לאירוע המביך? ואולי המדובר בקשיים של נשיא אוניברסיטה, פרופ' דניאל הרשקוביץ, לשעבר שר המדע ויו"ר מפלגת "הבית היהודי", אשר מזפזפ בין פוליטיקה לבין אקדמיה ומתקשה כנראה להפריד ביניהן?

לפחות אוכל לטעון במצפון נקי שלא החרשתי אם וכאשר יתגלו חו"ח עשבים שוטים נוספים בערוגותיה של אוניברסיטת בר-אילן.

 פסוקו של פוסט

בשבוע שעבר נודע כי תחנת הרדיו הצבאית, גלי צה"ל, נוטשת את משכנה ביפו לטובת לוד. היו ימים שמקום התחנה נשמר כסוד צבאי והם מתועדים בספרו החדש והמרתק של מרדכי (מוטקה) נאור, מפקד התחנה לשעבר בין 1974-1978.

רדיו חזק: הסוד הקסום של גלי צה"ל. רעננה. אבן חושן. 2014.

להמשך הפוסט

איך ניצלתי ממרוץ לנשיאות?

דן כספי | 17.02.2014 | 09:34

עם הצטננות מתמשכת, קדחת חום וריבוי המועמדים לנשיאות מטעם עצמם, קשה להימלט מלחצים להצטרף למרוץ לנשיאות.

אפתח בוידוי אישי.

חרף פניות חוזרות ונמרצות מחברים והבטחה לגייס את מספר החתימות הדרוש, 10 במספר, החלטתי לא להעמיד את עצמי כמועמד לנשיאות. אמנם יש לי מספר תכונות ייחודיות על פני המועמדים האחרים. גם הגיע זמן שיהיה למדינת ישראל נשיא עם צרכים מיוחדים, אפילו באיחור של עשרות שנים לעומת ארה"ב. כבר כתבתי על כך. מה יש, אם כבר אמריקניזציה של הפוליטיקה הישראלית, אז ללכת עד הסוף. משכן נשיאי ישראל יהיה נגיש למתקשים בהליכה ומתרגם בשפת סימנים ינגיש את דברי לכבדי שמיעה.

החמיאו לי פניות של יועצים, אסטרטגיים ויח"צנים. אחדים מהם אף הגיעו אלי מצוידים בתוצאות סקרים כדי להוכיח שאחוזים מרשימים מן הציבור תומכים במועמדות שלי לנשיאות. תראה, למעלה משליש בסקר השיבו שהם מעוניינים במועמדותך לנשיאות. וכל זאת, לפני שפתחנו בקמפיין.

גם העובדה שמזה שנים כף רגלי לא דרכה בפרוזדור הכנסת ואף לקיתי באלרגיה לכל מה שמריח כוחנות ומניפולציה משחקת לטובתי, כך הם טוענים. העם רוצה נשיא מזן אחר – התריס כנגדי קמפיינר מנוסה וכסוף שיער, ואתה מתאים למלא את ציפיותיו. ההיסטוריה לא תסלח – ניסה עמיתו את הטקטיקה הידועה של סחיטה רגשית. לאחר יומיים התנתקתי מכל קווי הטלפון וצללתי לדלת אמות שלי. חרף הכותרות המחמיאות בעיתונים, ואולי תודות להן, נאחזתי בעמדתי השלילית. ומי יערוב כי אכשל ואולי בטעות אבחר לנשיא? – הרהרתי ביני לבין עצמי. הרי זה מחייב. אני הולך לאבד את פרטיותי. חיי ישתנו ויתנהלו תחת זכוכית מגדלת ומצלמות. לא, לא רוצה, איני מעוניין. הניחו לי. – זעקתי וכף יד לפתה בעדינות במצחי שטוף זיעה.

*

ואז הדלקתי את מקלט הרדיו, ולו רק כדי לוודא שהסיוט מאחורי. והחדשות לא הסירו את הספק. נשיאת מועצת העיתונות והשופטת בדימוס דליה דורנר הכריזה על מועמדותה לנשיאות.

איזה יופי, וצבטתי את עצמי כדי לוודא שהפעם איני הוזה. לא צריכים אותי. הנה מועמדת ראויה. גם המעבר שלה מכס נשיאת מועצת העיתונות למשכן נשיאי ישראל יהיה קל עבורה. הרי גם מועצת העיתונות הינה גוף ייצוגי, חסר סמכויות ושיניים, כמעט פיקטיבי, אפילו יותר ממוסד הנשיאות. זהו גוף וולונטרי המורכב מנציגי ציבור, עיתונאים, עורכים ומוציאים לאור ואמור לשמור על חופש העיתונות ועל האתיקה העיתונאית.

די לעיין באתר המועצה כדי להתרשם עד כמה הגוף הזה מנומנם. מדי פעם נזקקים לו כדי לקבל תגובה פורמאלית כל פעם שהשמיים מתקדרים ומאיימים לפגוע בחופש העיתונות. ודליה דורנר סיפקה ומספקת כל פעם את התגובה המצופה. לא כל גופי התקשורת המרכזיים חברים במועצה; למשל, תאגיד ידיעות אחרונות, זכייניות הטלוויזיה ורוב תחנות הרדיו האזוריות אינם חברים במועצת העיתונות. מדי פעם שומעים על תלונה שהוגשה לוועדת האתיקה של המועצה. לזכות הנשיאה הנוכחית ייאמר שהיא מנתבת בזהירות את המועצה במים הסוערים של משבר מתמשך בתקשורת הישראלית. אמנם שיעור קומתה של דליה דורנר נמוך מזה של קודמיה – יהושע רוטנשטרייך, זאב שרף, חיים צדוק, יצחק זמיר ומוטה קרמניצר. אך בדרך כלל דורנר מיטיבה למלא את התפקיד הייצוגי כנשיאת מועצת העיתונות ולהנפיק בעיתוי הנכון הודעות כלליות בזכות חופש העיתונות ופחות של העיתונאים. מאבקים יוניוניסטיים קשים מנהלים עיתונאים מתחת לרדאר של מועצת העיתונות וכמעט ללא גיבויה. כך שלא בטוח אם הכלל הפיטרי פסח על דליה דורנר, דהיינו; מילוי סביר של תפקיד מסוים אינו ערובה בהכרח להצלחה בתפקיד בכיר יותר.

*

שוב העפעפיים כבדו והקמפיינר הנחוש חידש את הפצרותיו. אתה רואה, התקשורת היא מקפצה לפוליטיקה. אפילו עבור שופטים בדימוס וחתני פרס נובל. הרי אם כבר מעוניינים בנשיאה, יכלו לבחור בשופטת בדימוס דורית בייניש, לשעבר נשיאת בית המשפט העליון, שהיא אף מוערכת יותר בקהילת המשפטנים. אלא שחסר לבייניש הרקורד התקשורתי שיש לדורנר. מי זוכר כיום את בייניש? אולי בכל זאת דליה איציק? לפחות יש לה ניסיון פוליטי, הייתה כבר ממלאת מקום של נשיא מדינה ואינה עב"ם בשמי הפוליטיקה, חיפשתי דרך נוספת להתחמק אך בני שיחי עמדו על שלהם. אתה הוא האיש שלנו. אל תתחמק ואל תתחכם אתנו.

אבל מה מריץ אותם? מה מריץ את פרופ' דניאל שכטמן, חתן פרס נובל, להיות נשיא המדינה? משעמם להם, פשוט משעמם להם, הסבירו לי היועצים הפוליטיים. מי כמוך יודע, קריירה אקדמית ממושכת משעממת. עוד מאמר בכתב עת ועוד כנס מדעי. בערוב ימיך, אתה מחפש טעם נוסף לחיים. מעט אקשן, ריגושים. אם כך, למה אתה מחכה? חוקר תקשורת ובלוגר יכול להיות מועמד ראוי לנשיאות.

ושוב כף היד לפתה בי והצילה אותי מן הלחץ האטומי להצטרף למרוץ לנשיאות.

פסוקו של פוסט

קולו של נשיא המדינה נדם בשבוע שעבר.

במהלך התקרית המביכה בכנסת בשבוע שעבר בעת נאומו של מרטין שולץ, נשיא הפרלמנט האירופאי, ח"כ ואל"מ במיל מטעם הבית היהודי, מרדכי יוגב, התריס ביהירות אדונית ש"הקב"ה נתן לנו את הארץ וזו ארצנו".

בסגנונו המיוחד היה צפוי ששמעון פרס יגיב בערך כך: איזו חוכמה לפתוח חזית נוספת, תיאולוגית, בקונפליקט בלאו הכי סבוך עם הפלסטינאים. הרי כל אל נתן משהו למאמינים שלו.

להמשך הפוסט

מהן מלים שמנסות לגעת וכיצד להיזהר מסקרים?

דן כספי | 10.02.2014 | 09:44

מי, איך ומדוע משתמשים במלים שמנסות לגעת. פינה חדשה של ניתוח סקרים, כדי שלא יעבדו עליכם.

מה המשותף לכל המלים; פאשיסט, אנרכיסט, אנטישמי, ימני, שמאלני, טרנספר, עקירה, גירוש, ועוד? אכן אילו מלים שכיחות בשיח הציבורי התנהל בחברה הישראלית. אך יש עוד משהו משותף.

אלו מלים שמנסות לגעת. כל מלה נגזרת מהקשרים היסטוריים ושליליים, ובדרך כלל של הפזורה האשכנזית. השם נשאר כשם שהיה אך הפירוש מחודש ומותאם לפי צרכי המתדיינים. נדמה שכאשר אזלו כל הנימוקים שולפים מלה שמנסה לגעת, לגעת ביצרים ולהוריד את הדיון מפסים רציונאליים ולהעלות את חום הויכוח.

השבוע נערך כנס ראש הממשלה לשפה העברית. מדוע כנס לשפה עברית בחסות ראש הממשלה? אולי כדי להבליט את הקשר בין שפה לבין פוליטיקה. כל שלטון מטביע חותמו על השיח הציבורי באמצעות שפה. לכל שלטון שפה וביטויים משלו. תם שלטון של שבת אחים גם יחד. במקומו בא שלטון של אחים וכל אחד לחוד. לו הוקדש בכנס מושב לשפה ופוליטיקה ודאי היה עוסק מן הסתם במלים שמנסות לגעת, לעורר, לרגש, לתייג ולפשט את המציאות. כל מלה כזו הינה רב תכליתית ותלוי בצורכי המשתמש ובנסיבות.

משטרה שמתקשה להתמודד עם מפגינים או שמעוניינת, מטעמים שלה או של אחרים, לדכא ניצנים של מחאה חברתית, יכולה למצוא תועלת רבה בתיוג המפגינים כאנרכיסטים. כי נגד אנרכיסטים, אויבי הסדר החברתי, מותר מה שאסור נגד מפגינים נורמטיביים. כך הפכו דפני ליף ועמיתיה כאנרכיסטים מסוכנים לסדר הציבורי. לעזאזל העובדות, העיקר שמחאת 2012 דוכאה באיבה. גם המפגינים נגד גדר ההפרדה מוצגים כבר כאנרכיסטים בינלאומיים שבאו לשבש את שלוות הכיבוש ועל כן ראויים הם למנות גז גדושות ואפילו לניסוי בסוגים של כדורי גומי.

נפוץ יותר וכנראה גם יעיל מאד, הוא השימוש באנטישמי. גם הפעם מרעננים את המשמעות המקורית. לא מי ששונא אזרחים שמים, אלא מי שחולק על מדיניות ממשלת ישראל ומעז לבקר אותה. מבחינה זאת, אנטישמי יכול להיות כל אחד ללא הבדל דת. קרי הוא אנטישמי אך גם אבו מאזן השמי הוכרז בשבוע האחרון כאנטישמי הגדול מכולם. גם יהודים זוכים לתואר מפוקפק זה, לעיתים ולמען הדיוק עם תוספת – שנאה עצמית. המטיח את הכינוי נוטל על עצמו ייצוג כלל העם השמי, הלא הוא ישראל, וכל מי שמתנגד לדעותי/מדיניותי חוטא באנטישמיות.

המונח טרנספר שמור לאירועים דרמטיים. מתלווים אליו גירוש, עקירה, שלושתם עם אסוציאציה טעונה מן העבר. אלא שגם הפעם מרועננים המונחים לפי צרכי המתדיינים. לכאורה, טרנספר ייחודי רק להחזרת היהודים לתוך הקו הירוק. גם מדיניות מתמשכת לאורך שנים של ניוד יהודים מעבר לקו הירוק היא טרנספר. ישראל לא המציאה טרנספר של אזרחים לשטחים כבושים ומתן תמריצים נדיבים למתיישבים בהם. אך היו אלה זמנים אחרים – של ימי הזהר בקולוניאליזם. אז מדוע רק טרנספר המוני של אזרחים מעבר לקו הירוק לגיטימי ובכיוון השני לתוך הקו הירוק הוא פסול. הרי במשך שנים, ממשלות ישראל ביצע טרנספר ציני של עשרות אלפי יהודים על משפחותיהם וילדיהם אשר תומרצו כדי להתיישב בשטחים הכבושים.

אלא שהשימוש האינפלציוני במילים שמנסות לגעת מרוקנות אותן מן המשמעות המקורית. אם כל מי שמבקר את מדיניות הממשלה הוא אנטישמי, אולי זעקות השבר על עליית האנטישמיות בעולם מוגזמות? ואם קהלים כה רבים הם אנרכיסטים – מפגינים נגד יוקר מחייה, בדואים בנגב, מפגינים נגד הגדר, אולי האנרכיה שולטת במדינה, שעה שצמרת המשטרה שואבת רוחניות בחצרות רבנים.

פינת הס(ש)קר

ככל שמתקרב רגע האמת בתהליך המדיני, מוצפים אמצעי התקשורת בסקרים. זוהי שעתם הטובה של מכוני הסקרים. כשירות לקוראים אני חונך פינה לקריאה ביקורתית של סקרים. אשמח לקבל דוגמאות והצעות.

ביום ששי, 7/2/2014, התפרסם בישראל היום שאלה מתוך סקר שערך "הגל  החדש".

האם לדעתך התבטאויותיו האחרונות של מזכיר המדינה ג'ון קרי נובעות מתוך:

61.0% כוונה לאיים על ישראל

20.9% דאגה לישראל

18.1% לא יודעים

מה ביקשו להסיק מתוצאת? כמובן, הציבור מתייצב מאחורי הממשלה במסע נגד שר החוץ האמריקני. ואולי מדויק יותר, דוברי הממשלה הצליחו להנחיל דעותיהם הביקורתיות על קרי בקרב הציבור?

בטוחני שלולא הצורך לספק את משאלות הלב של מזמיני הסקר, עורכי הסקרים היו מפצלים את השאלה לשתים עם טווח תשובות לכל אחת מהן, למשל;

האם לדעתך –

1. התבטאויותיו האחרונות של מזכיר המדינה ג'ון קרי נועדו לאיים על ישראל?        

לא מסכים 1     2     3     4    5   6   7    8   9   10 מסכים

2. התבטאויותיו האחרונות של מזכיר המדינה ג'ון קרי נבעו מתוך דאגה לישראל?      

לא מסכים 1     2     3     4    5 6   7    8   9   10מסכים

והעיקר, יש משמעות וחייבים לדווח כמה סירבו להשיב לכל שאלה.

למי שמעוניין בשאלה מוטה טובה יותר עם תוצאות צפויות מראש, אפשר גם לשאול:

עד כמה אתה חושב שג'ון קרי האנטישמי והאובססיבי מועיל לישראל?

עמיתי הסוקרים, אנא גלו מעט יותר מחויבות לאתיקה, במיוחד בימים רגישים שכאלה. 

פסוקו של פוסט

כעת כשיש הסכמה רחבה שיש להפריד בין דעות היוצר לבין יצירתו, ניתן לתזמורת הפילהרמונית של ברלין עם דניאל ברנבוים להשמיע מספר צלילים מוכרים.

 

להמשך הפוסט

עומריקי, ילד חמוד שלי

דן כספי | 03.02.2014 | 11:38

סדרת הטלוויזיה "פלפלים צהובים", המשודרת בימי חמישי בערוץ 2 מול כדורסל בערוץ 10, מפריכה את הטענה השחוקה שאין ביקוש ורייטינג לתכניות איכות.

עומרי אוחיון, או עומריקי בפי הוריו, הוא הילד בסדרת הטלוויזיה "פלפלים צהובים". הפוסט מוקדש הפעם לעומריקי ושכמותו.

עומריקי החמוד,

הצלחת! הצלחת מעל למשוער. מה שהשגת ומה שתשיג לא משתווה לכל אלה השונים ממך. הצלחת לשבור מספר מוסכמות חברתיות נטועות יותר בפולקלור מאשר בעובדות;

נכות אינה פוטוגנית, לכן אינה מצטלמת יפה: בשל תפיסה מוטעית זו, מתמידים להדיר נכים מן המסך, בייחוד בעלי נכות פיזית בולטת. לרב, המסך נועד לשמח ולהבריח צופים מן המציאות למחוזות אחרים, בעיקר לריאליטי כיום. לכן, צופים אינם מעוניינים לראות נכים.

אין כמו ניסיון אישי. לפני למעלה מעשור, כאשר כיהנתי כחבר בוועד המנהל של רשות השידור, הצעתי מגזין לאנשים כמונו, בעלי צרכים מיוחדים, ולקרוביהם. מגזין כזה יכול לכלול פרופיל/ ראיון/ שיחה עם איש ציבור בעל מוגבלות, כתבות על מערך סיוע לסטודנטים עם לקויי למידה, אוטובוס נגיש לכסא גלגלים, תחקיר על חנייה לנכים, פרופיל של ארגון – שקל, שתיל, יתד, בזכות ועוד. לתומי סברתי שזוהי אוכלוסייה שעל השידור הציבורי להתייחס לצרכיה. קברניטי הטלוויזיה הציבורית פסלו את הרעיון על הסף בנימוק שחשיפתם של אנשים עם צרכים מיוחדים על המסך עלולה להביך אותם. והנה אתה עומריקי ילד חמוד מאד ועובר את המסך להפליא. הדמות שלך אף הייתה לאייקון הסדרה.

נכות אינה מניבה רייטינג. לכאורה, נכות אינה מעניינת ציבור רחב. טלוויזיה הוא מדיום בידורי ונכות היא נושא רציני מדי. אלא שאתה עומריקי שוב הפרכת את התפיסה המסורתית. כבר בעונה הראשונה הסיפור שלך צבר רייטינג מכובד מן הפרק הראשון ועד לפרק האחרון. בזכות הרייטינג הנאה הוחלט להמשיך ולהפיק עונה שנייה של הסדרה. וגם הפעם נשמר הישג הרייטינג. הפרק הראשון בסדרה צבר כ-20% ואילו הפרק הרביעי אשר שודר ב-30 בינואר זכה בלמעלה מ-17% מכלל משקי הבית שהם למעלה מ-600 אלף צופים, ותפס מקום שלישי בטבלת הרייטינג באותו ערב. החשש כעת שמרבה רייטינג – מרבה פרקים ורוטיניזציה, ואילו עומריקי והוריו ייהפכו לגיבורים של עוד סדרת טלוויזיה מלודרמטית.

תכניות איכות אינן משתלמות. מוסכמה נוספת הרווחת בקרב קברניטי הטלוויזיה המסחרית היא שתכניות איכות אינן משתלמות משום שאינן צוברות רייטינג. עומריקי החמוד, שוב הוכחת שההפך הוא הנכון. במקביל לפרק רביעי ביום חמישי, שודר בערוץ 10 משחק כדורסל בין ריאל מדריד לבין מכבי תל אביב. בניגוד לכל הציפיות והאגדות המטופחות, השידור צבר 12.6% ממשקי בית, כלומר פחות מ-200 אלף צופים לעומת מספר הצופים ב"פלפלים צהובים" באותה עת.

למרות כל מה שטוענים קברניטי הטלוויזיה המסחרית, דרמות ותכניות תעודה משתלמות יותר. תכנים של משדרי הריאליטי, הבידור והספורט מתכלים מיד בתום השידור. כמה פעמים אפשר לשדר פרק הדחה בתכנית ריאליטי? לעומת זאת, תוחלת החיים של תכנית דרמה, תעודה או קומדיית מצבים ארוכה יותר. סדרות טלוויזיה כמו עמוד האש, תקומה, קרובים קרובים, מעורב ירושלמי או מישל עזרא ספרא ובניו היו לנכסי תרבות אשר שבים ומשדרים אותן אין ספור פעמים.

כך גם לגבי הסדרה פלפלים צהובים. היא מסוגלת לחולל מהפך תודעתי בציבור ולהמחיש את הצרכים המיוחדים של הלוקים באוטיזם ובני משפחותיהם.

*

שאפו לאמא איילת, לאבא יניב ולסבא מאיר שלך וכן גם לבמאית וליוצרת הסדרה קרן מרגלית, עמריקי החמוד. הם מסורים ואוהבים אותך. גם אנחנו התחלנו לחבב אותך. ובכל זאת, חרף כל ההישגים שלך עד כה, אתגרים נוספים לפניך ובדרכך. החיים אינם סדרת טלוויזיה.

כאשר תגדל ותצטרך סיוע ושירותים נוספים, תגלה שיש סדר עדיפויות בחברה. הכל זה עניין של פוליטיקה וכח מיקוח. מאחר ואתה עומריקי ושכמוך חסרים משקל אלקטוראלי, אתם נדחקים לתחתית סולם העדיפויות. לפניכם יש קבוצות מועדפות. כסף לא חסר. הוא מחולק לפי שיקולי כדאיות פוליטית. אתה עומריקי ועמיתיך תהיו ראשונים לקיצוצים. פוליטיקאים ציניים ינצלו אותך כדי להמחיש את חומרת המצב הכלכלי.

פסוקו של פוסט

כישורית הוא כפר בגליל לאנשים עם צרכים מיוחדים. דיירי הכפר עושים טלוויזיה ומפיקים מגזין בהנחייתו של יוחנן בייט.

להמשך הפוסט

הקרב על גבולות הקונצנזוס

דן כספי | 27.01.2014 | 08:48

 לזכרה של שולמית אלוני ומורשתה: באקלים לאומני ספוג דעות נציות, כל מי שמשמיע דעות אחרות נידון לפיטורים אחרי שימוע מקארטיסטי משפיל. ומדוע אין חינוך ללא פוליטיקה. 

 

צירוף מקרים סמלי. שולמית אלוני הלכה לעולמה בעיצומה של מיני סערה על חופש הדיבור ותחומי הקונצנזוס בחברה הישראלית. הרושם הוא שלא רבים מודעים לסערה ומעדיפים להתעלם ממנה כמו לא נוגעת בהם.

המדובר במורה לאזרחות ולמחשבה מדינית בשם אדם ורטה בבית ספר תיכון ברשת אורט בטבעון. שמו התגלגל ברבים לאחר שתלמידה שלו, ספיר סבח, שלחה מכתב לשר החינוך והתלוננה על שהמורה השמיעה דעות שמאלניות. לדברי המתלוננת, המורה אמר בשיעור שצה"ל אינו מוסרי ובכך פגע במוטיבציה להתגייס. במהלך השימוע לפני פיטורים, טען המורה שהדיון בכתה נערך סביב המשפט צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, העיר על אופייה המוחלט של ההכללה וטען לחריגים ושצה"ל מעורב גם במעשים לא מוסריים. הרי כל הכללה במדעי החברה איננה מוחלטת.

האזנתי לשימוע בן 65 דקות ונותרתי עצוב. השימוע דמה כמעין משפט שדה של שלושה פקידים אחוזי היסטריה מן המהומה הציבורית, אשר מבקשים להעניש לאלתר את המורה הסורר בעיניהם. 

*

אחת הטענות המרכזיות בשימוע, שאדם ורטה השמיע דעות פוליטיות בכיתה בניגוד לנהלים של משרד החינוך, שגם הם אינם לגמרי ברורים. זוהי כמובן טענה מתחסדת ונגועה בצביעות. למעשה מאז ומתמיד, ובכל מקום, ולא רק בישראל, בחינוך יש יסודות פוליטיים.

כל שר/ת חינוך מטריח/ה להותיר טביעות האצבעות הפוליטיות בתכניות הלימודים. כך, הנהיג שר החינוך לשעבר, גדעון סער, סיורי תלמידים בחברון. נסיעות התלמידים השנויות במחלוקת למחנות ריכוז בפולין נועדו בין היתר לחזק כביכול את החוסן הלאומי של הצעירים ברוח "בכל דור ודור קם היטלר להשמידנו". בחורי ישיבות מגויסים לעיתים קרובות להפגנות פוליטיות שונות. הטרור היהודי נגד פלסטינאים, הלא הוא "תג מחיר", מיוחס לתלמידי ישיבות והזרם הדתי-ממלכתי בחינוך. גם לא במקרה טיפחו במשך שני עשורים את רשת החינוך "מן המעיין" כמכשיר להכנת קהל הבוחרים העתידים של ש"ס. גם כאשר מונעים דיון על המעשים הלא-מוסריים של צה"ל זוהי אינדוקטרינציה/שטיפת מח פוליטית.

*   

לא במקרה עיתון "הארץ" התגייס וסיקר בהרחבה את הפרשה. עורכי העיתון מיטיבים להבין מה שמצופה מגורמים אחרים, בכללם אקדמיה, להבין ולהגיב. היום מטילים הגבלה על מורים, מחר על עיתונאים. לא מדובר במקרה נקודתי בפריפריה על מה שמותר או אסור למורה לומר. זהו מקרה נוסף במאבק על גבולות הקונצנזוס הלאומי. בשנים האחרונות תחום הקונצנזוס הלאומי הולך ומצטמצם בדינאמיקה מרתקת.

התהליך מוכר למדי. הרי היו ניסיונות דומים באקדמיה כאשר נבדקו רשימות קריאה בקורסים ומרצים מסומנים הוקלטו בשיעורים. תחילה מתייגים לשלילה דעות מסוימות, כשמאלניות. בהמשך, יוצרים דה-לגיטימציה של הדעות המתויגות שלילית והן מוצגות כנחותות ובלתי קבילות בשיח הציבורי.

כך הולך ומתהווה אקלים משליט דעות מסוימות ומחניק ביטוי של דעות מנוגדות. בספרות המקצועית התופעה מוכרת בשם ספירלת השתיקה. ככל שדעות מסוימות נתפסות כמועדפות בחברה, כך נמנעים יותר אנשים מלהביע דעות הפוכות ומשתתקים. שכן, לרב אנשים נוטים להתיישר עם הדעות האופנתיות. מעטים יותר מעזים לאתגר את הדעות הנתפסות כדעות הרב. וככל שרבים יותר משתתקים או מושתקים, הדעות המושמעות צוברות תאוצה כשליטות בחברה.

לשלטון ולאמצעי התקשורת תפקיד מרכזי ביצירת האקלים המשתיק דעות חריגות. הדעות הכהניסטיות של מיכאל בן אר"י קבילות ואילו הדעות המחייבות הסדר עם פלסטינאים פסולות.

*

במשך שנים מתנהל מאבק בין שני המחנות. מי זוכרים שפעם היו יונים לעומת נצים? במיתוג מחדש של שמות המחנות, הפכו היונים לשמאלנים "עוכרי ישראל" ואילו הנצים לימנים וציונים. כעת, נוח יותר לפסול "שמאלנים". כל מי שאינו ימין הופך לשמאלן, וכדי להקניט "סמאלן", ואנטי ציוני. הטרור המילולי מניב פירות מפחידים. מחשש פן ייחשבו סוטים מן הנורמה הימנית, אפילו מתונים ומתנדדים בין שני המחנות מאמצים דעות ימניות.  

כך, באקלים הלאומני בארץ, וגם מבלי להעמיק מדי, דברי המורה בכיתה נשמעו לאוזני התלמידה המתלוננת ולעורכי השימוע כבלתי לגיטימיים. בראיון לעודד בן עמי, התלמידה מודה שלא הייתה לה כל בעיה לו המורה הביע משאלה להתנחלות ובנייה בשטחים.

מעניין שמי שהצליחו בדה-לגיטימציה של השמאל, לשעבר יונים, חרדים כעת מסכנת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל במשפחת העמים. הרי מי כמוהם מבינים בדה-לגיטימציה והשלכותיה הרות אסון.

*

במידה רבה, שולמית אלוני הייתה שוברת מוסכמות סדרתית. לראשונה נחשפתי אליה באמצעות ספר הלימוד החלוצי, אזרח ומדינתו – יסודות בתורת האזרחות. בהמשך נותרתי מאזין רתוק לשתי תכניות הרדיו, מחוץ לשעות הקבלה והנושא בטיפול. באווירה הקולקטיוויסטית של שנות הששים היא הקדימה להנחיל את התודעה לזכויות הפרט. גם בהמשך היא צלחה לאתגר את הקונצנזוס הלאומי, במידה רבה משום שבסגולותיה האישיות לא נפלה מיריביה, ולעיתים עלתה עליהם.

כילידת הארץ, היא הייתה משוחררת מתסביכי הגלות והשואה. העברית השגורה בפיה הייתה צברית, דוגרית, ולא נרכשת בחבלי קליטה. בזכות עברה בפלמ"ח, שולה אלוני יכלה להביע דעות יוניות ללא רגשי נחיתות ולדבר נגד הרוח המיליטריסטית הפושה בממסד הביטחוני. גם יריביה בממסד הדתי התקשו לעמוד בפני בקיאותה המופלגת בספרי הקודש.

חרף חסרונותיה ומזגה היצרי, קומתה של שולמית אלוני גבהה עם הזמן, גם משום שיורשיה במחנה השמאל, היוני, לא התעלו מעל עצמם כדי לשמר את מורשתה בהגנה על תחום הקונצנזוס הלאומי.    

פסוקו של בלוג

אחד הראיונות האחרונים עם שולמית אלוני בערוב ימיה.

 

 

Top of Form

להמשך הפוסט

רני הגדול

דן כספי | 20.01.2014 | 09:25

"תוקפים אותי, כי אני המראה שלכם. הביטו בי וראו את עצמכם: צבועים, שטחיים, רדודים, חלולים ומכורים לכסף."

הם באו אליו מכל שדרות האליטה הישראלית.

"כרבים אחרים, נדהמתי להיווכח בגודל הצמא לבית ועד כזה, ומשנפתח הוזמנו, אישרו ונהרו אליו ראשי המשק, האקדמיה, הפוליטיקה, יוצאי מערכות הצבא והמשפט – כל אלה שעד אז החליפו מלים בחתונות ובריתות מילה – מצאו עצמם ישובים בסלון מול מארח מרעיף, תחילה בדירתו הצנועה ברמת-גן ובהמשך בבית-המידות שרכש בסביון. נטוורקינג בהתגלמותו.

"…אבל אחרי כמה מפגשים, שבהם ישבתי על נתח קצבים מול רקטור אוניברסיטה או שרה בכירה, שופט עליון או אמנית חשובה, וכמובן עם אנשים נעימים ותרבותיים שבהונם היה אפשר לרכוש כמה וכמה איים יווניים ואולי את בריטניה כולה – מפגשים שמהם יצאתי מתנודד משיחה טובה, ארוחה מענגת ואלכוהול משובח – הסרתי מעל פני את הבעת האורח המזדמן והתייצבתי בהם מרצון וללא תירוצים.

"בלא פחות משישה ולא יותר משמונת האירועים שבהם השתתפתי הורחבה משמעותית היכרותי עם המושכים בחוטים. אחרי הרבה שנות בונקר, זו הייתה לי חוויה מרעננת ומרחיבת אופקים. רני והילה אשתו הם מארחים מושלמים, ודווקא בכך נטמן הקושי. הקושי של היום שאחרי, עם החזרה לשגרת העימות בין עיתונות ליחצ"נות, בין רהב לביני, כאשר בשיא קרב החפירות מזדמזם האינטרקום בביתי ובעקבותיו שליח פורק עציץ ענק עם כרטיס ברכה מרני והילה לחג או ליום-ההולדת."

מתוך חנוך מרמרי, קאטפיש,  העין השביעית, 12/1/2014 

*

מבעד לאדי האלכוהול המשובח  ראיתי אותו לפתע מחויך, לבוש חולצת גופיה שחורה, בעיניים עייפות וזיפי זקן בן שלושה ימים. הוא נשען על מעקה המרפסת ממנה הביט בסלון רחב הידיים והומה באורחיו צפופים אלה בתוך אלה. דבריו הצטלצלו באוזני כך; 

"נעים לי לראותכם שוב אצלי. תודה שבאתם במיוחד בימים אלה שאני מותקף. ומה לא אומרים עלי? שאני רדוד, וולגרי, מושחת, עילג. היש עוד שם תואר ששכחתי? ואף אחת ואף אחד לא סרו להגן עלי. אף אחת ואף אחד לא השמיעו מילה להגנתי. נותרתי בודד מול חציהם המורעלים של מקטרגי, של המקנאים בי ובהצלחתי.

"לא רק זאת, היו גם כאלה, ואני רואה אותם בין הנוכחים, שהחליטו לנתק קשרים אתי, להביא לסיום את החוזה, או לאי-חידוש החוזה, מפחד שיינזקו בעסקיהם. ממש כפיות טובה. הרי אני גוננתי עליכם לאורך שנים וישבתי על גדר בכל פעם שנשקפה לכם סכנה מפרחח עיתונות זה או אחר. הרי אני הדפתי כל פרסום שלילי עליכם. עמלתי עבורכם יומם ולילה גם כאשר הייתי משוכנע שאתם טועים. אני הייתי המגן שלכם. וכעת אתם יראים כביכול, מתדמיתכם ומושכים תקציבים ממשרדי. השארתם אותי בודד במערכה על שמי הטוב. ואותם עורכי עיתונים שפרסמו רשימות רעל נגדי נמצאים כאן הערב ונהנו שנים מהאירוח כיד המלך במעוני. 

"אם כך, אומר לכם כאן מה שאיני יכול להגיד בחוץ. מדוע? כי לי יש אתיקה. כן, כל אלה שמפקפקים באתיקה שלי יכולים ללמוד ממני. אם כך, מדוע תוקפים אותי בזעם רב? מדוע העליהום האטומי עלי?

"לא, לא משום שהצלחתי מעל ומעבר ואני מצליח. לא משום שבניתי אימפריה במו ידי. לא משום שיצאתי מאחורי הקלעים לקדמת הבמה והזרקורים. לא בגלל הפה שלי ולא בגלל המראה שלי.

"תוקפים אותי, כי אני המראה שלכם. הביטו בי וראו את עצמכם: צבועים, שטחיים, רדודים, חלולים ומכורים לכסף. לא אני רועה בשדות זרים ומחפש השראה באלילים במזרח הרחוק להחלטות עסקיות הרות גורל; לא אני מתייעץ עם רוחות וסיאנסים לפני השקעת הון תועפות; לא אני מחפש שלום פנימי עם עצמי ומסתנוור מגברים חסונים וחלקלקים; לא אני מחפש רוחניות אצל רבנים ובבות, פינטו, איפרגן, רנטגן, סיטי, אולטראסאונד או MRI. זהו המיליה הרוחני שלכם. להבדיל, אני יודע במה להשקיע את הוני, בנכסי אמנות אשר במוקדם או מאחר יהיו נחלת הציבור. אתם לוקחים ואני נותן לציבור.

"תוקפים אותי משום שנוח יותר להשליך עלי מה שחושבים עליכם. אני חוטף את מה שלא נעים להגיד לכם ועליכם. חבורה של עשירים חדשים, מדושני שביעות עצמית וחשיבות תהומית. כל אחת ואחד מכם איננו אלא גרגיר חול כעלה נידף ברוח."

ואז נשמעו שתי יריות, הדובר צנח והקהל פרץ בשאגה אדירה – the show off must go on. ואז התעוררתי להשלים את הפוסט.

פסוקו של פוסט

להרחבת היריעה וההקשר של "רני הגדול", מומלץ לעיין בספרם החלוצי של מרגלית טולדנו ודייויד מקקי, בינתיים באנגלית, על התפתחותם של יחסי הציבור בארץ.   

 

 

 

ואם זה השתמע אחרת, הרשימה היא מעין פאראפרזה על גטסבי הגדול.

להמשך הפוסט

ליברמן איננו שרון

דן כספי | 13.01.2014 | 09:44

… אבל ביכולתו למלא את הכמיהה למנהיג חזק ופרגמטי.

הם לא למדו דבר. הם העורכים והעיתונאים.

שמונה שנים חלפו ודבר לא השתנה. כאז לפני שמונה שנים גלי השידור נפתחו לברברת אין קץ ועיתונים גדשו עמודים בהספדים, לרוב דביקים, על אריאל שרון. עורכי חדשות כופים על כלל הציבור את האג'נדה האישית שלהם בטענה כי הציבור מתעניין. אלא שגודש הסיקור עלול לפעול כבומרנג ולהעמיק את הניכור בין הציבור לבין אמצעי התקשורת.

במיוחד הגדיל לעשות תאגיד ידיעות תקשורת, ידיעות אחרונות ו-Ynet, אשר סקרו בהבלטה ניכרת את ימיו האחרונים של אריאל שרון. הכל מותר במסע המתמשך נגד בנימין נתניהו והביטאון שלו ישראל היום. הם מרוממים את קודמיו בתפקיד, פעם את אהוד אולמרט וכעת את אריאל שרון, ולו רק להבליט את נחיתותו היחסית של ביבי.    

גם הפעם צבאו עיתונאים על ניידות שידור לפתחי ביה"ח "שיבא". זאב רוטשטיין, מנהל בית החולים "שיבא", לא היסס לנצל את ההזדמנות היח"צנית כדי להיכנס לנעליו של שלמה מור יוסף, מנהל "הדסה" דאז, ולהתייצב מול עשרות העיתונאים מרוטי עצבים וממתינים רק להודעה אחת מפיו.

בגסיסתו המתמשכת, אריאל שרון כמו ניסה ללמד אותנו פעם נוספת פרק בתקשורת: תהליכים ביולוגיים אינם מתנהלים בקצב תקשורתי. האם לא הגזמתם? היה מחייך המנוח לעיתונאים ומניף יד אליהם. אתם יכולים להשפיע על תהליכים פוליטיים, להכתיב זמנים למסיבות עיתונאים ולאירועים בשידור חי, אתם יכולים להכתיב נושאים לסדר היום, לרומם ולאתרג את מי שאתם אוהבים או להשפיל ולרדת על שנואים נפשכם, אך הטבע חזק מכם. אני ורק אני בחרתי מתי להחזיר ציוד ולהיפרד מהעולם הזה.

והוא הלך כאשר רצה ללכת. 

*

בטרם הלך אריאל שרון לעולמו, וכבר מנסים להמליך את היורש. "שרוניזציה של ליברמן", זועקת הכותרת. הצורך במנהיג חזק לא נופל מן הצורך לאתרג מי שמסוגל להבטיח אופק מדיני. לא חשוב מה ואיך עשה, העיקר שהיה לאריאל שרון כוח להוביל ולקבל הכרעות קשות, ללא סקרים וללא דאווינים שקופים. כנראה שהמצב קשה מאד אם היה פובליציסט מוערך שהגדיר את אריאל שרון כ"דה גול הישראלי".

במידה רבה, אביגדור ליברמן שב בעיתוי מושלם למרכז הזירה הפוליטית כמועמד המסוגל למלא את החלל שהותיר אריק שרון. הנה גם ליברמן שנוי במחלוקת, מהלך אימים ומעורר אנטגוניזם. גם שרון וגם ליברמן נמלטו בשלום ממלתעות המערכת המשפטית. כך אנחנו אוהבים את המנהיגים שלנו, לא שומרי חוק אלא מסתדרים עם החוק ומסדרים עניינים; כאלה שאינם עוצרים באדום, חזקים אך פרגמאטיים, חורשי תחבולות, כאלה ש"דברים ש(הם) רואים מפה לא ראו משם".  

שרון חתום על כמאה התנחלויות אשר וכעבור שנים הוא גם פירק אחדות מהן. "לכו להתנחל על כל גבעה" – קרא בשעתו להתנחל ברחבי השטחים והיה בין החישוקאים של יצחק שמיר. גם ליברמן הציע בשעתו להפציץ את סכר אסואן ולהציף את מצרים וכעת הוא מאגף משמאל את ראש הממשלה. כמוהו כשרון, גם ליברמן לא מחויב ל"שתי גדות לירדן". אפשר שגם ליברמן איננו אלא מעין בטחוניסט נוסח מפא"י ההיסטורית, המחופש לנץ מטעמי נוחיות אלקטוראלית. הרי קל יותר לגייס קולות בליבוי יצרים ושנאה לאומנית.

*

ליברמן איננו שרון אך בנסיבות מסוימות הוא עשוי למלא את הצורך במנהיג בעל חוט שדרה, אם לא להשתמש באיבר גוף אחר. כפי שטשרניחובסקי כתב, "אדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" ומה שספג בילדותו. אריאל שרון נולד בכפר מל"ל והיה בן לאצולה יישובית ומעורה מגיל רך בסבך היחסים עם השכנים הערביים.  

איווט ליברמן נולד במולדובה, בהיותה חבל ארץ בברה"מ ואשר עבר בין רומניה לבין ברה"מ בין שתי מלחמות עולם. הוא ועמיתיו בסיעה ובכנסת ספגו כבר מגיל רך ערכים של דיכוי לאומים אכזרי. בבואם ארצה, ליברמן ועמיתיו הביאו עמם אותה רוח קולוניאליסטית מארצות מוצאם. מי שחזק או נראה חזק גם מנצח. האזרחים הם בעיה משנית. אם נמנעים חילופי שטחים, כי אז אפשר לייהד את הגליל ממש כמו שביצעו רוסיפיקציה במולדובה, כאשר העבירו אליה המוני רוסים והמירו את השפה הרומנית בכתב לטיני לאותיות קיריליות.

מדוע מה שעבד שם אינו ישים גם כאן? מולדובה יכולה להיות כאן, גם במשולש, עם שינויים קלים.

*

גם אם ליברמן איננו שרון, הוא מסוגל למלא צרכים מיידים, בעיקר הצורך במנהיג חזק. לשם כך אפשר להתפשר. ליברמן איננו ישראלי כמו שרון אבל לומד מהר. אין לו קבלות משדה הקרב, לא מחובר לאליטות הישנות וחסר שלוחות בתקשורת העברית. אבל הכל אפשרי. זה עניין של זמן ותדמית. ועם תדמיתנים יעילים אפשר לשפר לליברמן את הפרופיל הישראלי ולמצב אותו מחדש, למשל כדוד חביב. לא צריך חווה ולא צריך צילומים בשטח.

למעשה, הישראליזציה של ליברמן כבר בעיצומה. בניגוד למקובל בקהילת המוצא שלו, ליברמן עברת את שמו, אביגדור ולא איווט. כבר לפני שתי מערכות הוא טשטש את אופייה המגזרי של "ישראל ביתנו". לא עוד רשימת עולים אלא גם ישראלים שורשיים, למשל אחד מנסיכי הליכוד, הלא הוא עוזי לנדאו. הרשימה המשותפת "ליכוד ביתנו" היה מהלך מתבקש במיתוג מחדש של ליברמן.

מותו של אריאל שרון מעצים את הכמיהה למנהיג חזק המסוגל לקבל החלטות נועזות. עם קצת עזרה מתדמיתנים ותקשורת, גם אביגדור (איווט) ליברמן יכול להיות "מלך ישראל".

פסוקו של פוסט

מדימוי לדימוי ובאותו נושא. בשבוע שעבר התפרסמה תכנית הרפורמה במשרד החינוך. במידה רבה, מימושה המוצלח מותנה במורים ובמעמדם החברתי. בהקשר זה ספרה החדש של ד"ר ארנת טורי, ייצוגי מורים בתקשורת הישראלית. מכון מופת, 2014, מטיל זרקור על הקשר בין מעמד חברתי לבין דימוי בתקשורת.

להמשך הפוסט

מי צריך משאל עם?

דן כספי | 06.01.2014 | 10:31

דרושה הנהגה בעלת חזון שמסוגלת להוביל את העם בלי משאל עם ובלי תירוצים לקראת הסדר.

 1. האם את/ה בעד או נגד ההסכם של ישראל עם הרשות הפלסטינית?

1. בעד

2. נגד

2. האם את/ה בעד או נגד ויתור על שליטה ישראלית בבקעת הירדן?

1. נגד

2. בעד

3. איפה נמצאת בקעת הירדן?

1. בגבול עם סוריה

2. בגבול עם לבנון

3. בגבול עם מצריים

4. בגבול עם ירדן

 שתי השאלות הראשונות עתידות להיכלל במשאל עם, אם וכאשר ייערך. השאלה השלישית, אם תיבדק בסקר דעת קהל, התוצאות עלולות לחשוף את ממדי הבערות בציבור.

*

בכל פעם שיש הבזק של תקווה בקצה המנהרה, שולפים מייד את המנטרה של משאל עם. אלא שהפעם נוספה המנטרה של הסתה. לא, אי אפשר להגיע להסדר עם הפלסטינאים כל עוד נמשכת ההסתה נגד ישראל. וחוץ מזה, יהיה משאל עם לאישור ההסכם. ואתם אזרחים יקרים, תוכלו לזקוף את קומתנו הלאומית ולהראות לג'וני קרי מה שאיני מסוגל להגיד; לא נוותר על השטחים, כי הזמן עובד לטובתנו, וכאשר המאזן הדמוגרפי יכביד עלינו, נמצא כבר פתרון אלגנטי. אולי חילופי שטחים ואולי גירוש.

שני התירוצים – משאל עם והסתה, החליפו את המנטרה השחוקה – דמוקרטיזציה של מדינות ערב. זוכרים? עד שלא תהיה דמוקרטיה במדינות ערב, אין מה לדבר על הסכם שלום. המצב השתנה בינתיים. דמוקרטיה כבר אינה דגל מוערך בישראל שאפשר להניף אותו. כך או אחרת, תהליך ההתשה של המתווך האמריקני נמשך והתקשורת תורמת את חלקה ההסברתי/התעמולתי.

*

מי זקוק למנטרות? כללית, יש לפחות שלושה סוגים של מנהיגות; מנהיגות של עימות, מנהיגות של סטטוס קוו ומנהיגות של שלום. כנראה, שקשה מכל היא האחרונה – מנהיגות של שלום. קל ויעיל יותר לגייס תמיכה ציבורית וגם לתחזק אותה בעימות ובשנאה. כידוע, כל איום מלכד את הציבור סביב ההנהגה הקיימת. אחת הדרכים היא דמוניזציה של האויב, ריאלי או מדומה. בעבר הרחוק היה זה נאצר, זוכרים. כיום, אם לא עראפת אז אבו מאזן. כן, אבו מצלצל יותר ערבי, אבו מאזן ולא מחמוד עבאס. ובאמצע היו מועמדים נוספים, אחמדינג'אד התחרה בארדואן, ושניהם השכיחו את נסראללה. כל אחד בתורו וכולם ביחד היו יורשיו של היטלר.

מנהיגות שלום מאתגרת יותר, למשל מנחם בגין, ואף מסוכנת יותר, ע"ע יצחק רבין. אשר על כן, מנהיגות של סטטוס קוו משתלמת ומבטיחה תוחלת שלטון, ע"ע יצחק שמיר ולפי שעה, גם בנימין נתניהו, וזוהי המנהיגות שגם זקוקה למנטרה של משאל עם או כל תירוץ אחר.

*

אולי משאל עם אינו אלא ספין שנועד להפיס את דעת המתנגדים, (גם אריק שרון הבטיח בזמנו משאל עם ערב ההתנתקות!), ואולי זה תרגיל להכשיל כל סיכוי להסדר.

לכאורה, מה יותר דמוקרטי מאשר להעמיד את ההסכם עם הפלסטינאים במבחן של משאל העם. חסידי המשאל אף מצביעים על תקדימים במקומות אחרים – שוויץ, בריטניה ובמדינות אחדות בארה"ב. אלא שישראל מתגאה בדמוקרטיה ייצוגית, בה הציבור מאציל את הסמכות בידי נציגיו בכללם ראש הממשלה, לאמור; לכם יש מידע רב יותר ותמונה מלאה על המצב, אתה ביבי ישבת קרי ושמעת מה יש לאמריקאים להציע, אתה מוסמך יותר מכל הבוחרים לקבל החלטות.

הכרעות גורליות נפלו בעבר ללא משאל עם. מעולם לא הבנתי מדוע צריך משאל עם לעשיית שלום ולא על יציאה למלחמה? גם נסיגות מסיני, מגוש קטיף ומדרום לבנון נערכו ללא משאל עם.

ראש ממשלה נבחר כדי להכריע במקום כלל הציבור ולהנהיג אותו. מי שנזקק למשאל עם כמוהו כמודה שאינו כשיר למלא את תפקידו ולקבל החלטה, לאמור; אזרחים יקרים, תודה על האימון שנתתם בי אך אני מחזיר לכה את ההכרעה לידיכם, ואתם תחליטו במקומי.

אזרחים ספורים מסוגלים להביע דעה מוסמכת על אחת משתי השאלות למעלה. אם תועמד בסקר השאלה השלישית היא עלולה לחשוף ממדי בערות של המונים.

*

אף תירוץ ההסתה מוכר מכבר. הוא מעין וריאציה של "אין פרטנר לשלום" ו"אין עם מי לדבר". כך דבקים בתפיסה מקוטבת של הסכסוך, הם ואנחנו; הם מחרחרי מלחמה ואנחנו רודפי שלום, הם מסיתים ואילו אנחנו מחנכים את הציבור לשלום.

האמנם?

במחקר השוואתי שנערך ביוזמתו של פרופ' ברוס וקסלר מאוניברסיטת ייל עם  פרופ' דניאל בר טל מאוניברסיטת תל אביב ופרופ' סמי עדואן מאוניברסיטת בית לחם נמצא כי גם ספרי לימוד ישראלים מפיצים דימויים וסטריאוטיפים על ערבים והמפות בהם מתעלמות מהקו הירוק. תוצאות החינוך הלאומני בישראל נראות בשטח. רב הטרוריסטים היהודים, המכונים תג מחיר, הם קטינים וצעירים. מעט מאד נעשה כדי לאתר את הפורעים היהודים והם חוסים בצל מדיניות מתמשכת של קריצת עין וסלחנות.

*

יש גבול לשימוש הסיטוני במנטרות הנראות כתירוץ שקוף לסרבנות לפשרות טריטוריאליות. כך, בפתח הביקור האחרון של ג'ון קרי בישראל, ראש הממשלה מצא לנכון להטיח בגלוי צרור האשמות בראש הרשות הפלסטינאית, מחמוד עבאס, על חלקו בהסתה נגד ישראל.

 

יובל שטייניץ, השר לעניינים אסטרטגיים, אשר מיטיב לייצג את עמדותיו של ראש הממשלה, אף הרחיק לכת והאשים בראיון עם אריה גולן וטען כי "מערכת החינוך ברשות מחנכת דרך קבע לשני מסרים עיקריים — להשמיד את ישראל ולהפטר מן היהודים, נוסף על הערצה להיטלר."
הבו לנו הנהגה בעלת חזון אשר מסוגלת להוביל ללא משאל עם או מנטרה אחרת לקראת קצה המנהרה של הסכסוך.

 

פסוקו של פוסט

כל צד וסגנון ההסתה שלו וזכות לשכתב היסטוריה… שימו לב לגרפיקה היצירתית והמוזיקה בפתיח ובסיום הסרטון המזכירים סרטים מצוירים Thats all falks. מעניין מי מממן את המערכה נגד נשיא ארה"ב ושר החוץ שלו?

 

להמשך הפוסט