הילד החורג של הטלוויזיה

דן כספי | 30.12.2013 | 09:46

חדשות מקומיות חשובות לשיח הציבורי. לא רק שחייבים להבטיח את המשך הפקתן, אלא חייבים להקים חברת חדשות מקומיות עצמאית וחסינה מפני אילוצים כלכליים ופוליטיים.  

בעת הכנת הפוסט מתנהל מאבק דרמטי על הצלתן של החדשות המקומיות בטלוויזיה. גם אם לא רבים צופים בחדשות המקומיות, תוצאות המאבק נותרות רלוונטיות לכלל הציבור לפחות משני טעמים; הראשון, משום שחדשות מקומיות הן מרכיב חיוני בתרבות הפוליטית המקומית. השני, משום שהמדובר במקרה בוחן נוסף של הקשר המתהדק שלטון-הון-עיתון/תקשורת.

*

באקלים הניאו ליברלי כאשר לכל דבר מתייחסים דרך חור הגרוש, המאבק סביב הצלתן של החדשות המקומיות ממותג כעוד מאבק יוניוניסטי של עובדים הנלחמים על פרנסתם. שוב חברה, הפעם מפיקת החדשות קודה תקשורת, מעדיפה לשמור על פרופיל נמוך ולשלוח את המועסקים בה לחזית. העובדים יביאו את הכסף כדי להציל את החדשות המקומיות. נחמד גם להצביע על החדשות המקומיות כחממה של כוכבי הטלוויזיה הארצית.

אלא שזוהי רדוקציה, ראיה פשטנית מאד של החדשות המקומיות כעוד מקום תעסוקה העומד בפני סגירה. זוהי התפיסה הכלכלית הרווחת לגבי מרבית התחומים, מחינוך ובריאות עד לתקשורת. בכל העולם וגם בישראל, מהדורת חדשות מקומיות היא רכיב בדמוקרטיה המקומית. בלעדיהן הציבור אינו מיודע ואינו מסוגל לעקוב אחרי נבחריו. בלעדי תקשורת מקומית מפותחת אין מי שיפקח על פרנסי הציבור. אכן, התקשורת המקומית היא כלב השמירה של ראשי הערים וחברים במועצות המקומיות. אפשר ולא במקרה התעמת בשעתו אהוד אולמרט עם כתביו של כל העיר. כתבי המקומון לא פסקו לחטט, וכנראה לא מספיק מדי, במעשיו ושל כל מי שסובבו אותו.

דעיכת העיתונות המקומית בשנים האחרונות, נושא לפוסט נפרד, מחייבת ביתר שאת לקיים חדשות מקומיות בטלוויזיה. ככל שהמדיה החדשים – האינטרנט והרשתות החברתיות, מיטיבים אומנם לידע, הם אינם מסוגלים לנבור ולפשפש בנעשה בחדרי החדרים של השלטון המקומי. אפשר להעריך בזהירות שתקשורת מקומית מפותחת ועצמאית יכלה להרתיע בזמן אמת ולמנוע שחיתויות אחדות.    

*

ברחבי העולם החדשות המקומיות צוברות רייטינג גבוה יותר לעומת החדשות הארציות. מדוע התמונה בישראל שונה? לשם הסבר כדאי לשוב בפלשבק כשלושה עשורים אחורה ולו רק כדי להתרשם כיצד ההון משתלט על התקשורת בסיועם הנדיב של רגולטורים מטעם ומחוקקים.

השידורים בכבלים החלו במחצית שנות השמונים כאשר הניפו את הדגל "עם הפנים לקהילה". מספר פעילים מקומיים, ומאיר שטרית המוביל ביניהם, טענו שהכבלים חיוניים לשלטון המקומי ואמורים לפצותם על הסיקור המועט הניתן להם בתקשורת הארצית. מייד עם הנפקת הזיכיונות לחמש החברות, שעם הזמן הלכו והתמזגו לתאגיד אחד, החל תהליך הכרסום במנדט המקורי.

כבר בשלבים הראשונים, למדו הזכיינים שכדאי לקיים שלום בית עם הרשויות המקומיות ולא כדאי לשדר חדשות מקומיות נשכניות פן להרגיז מי שמאשרים עבודות החפירה להנחת תשתיות הכבלים.

עם הזמן השידורים בכבלים, וכמוהם גם שידורים בלווין, היו לתחנות ממסר של לוויינים, לעסק כלכלי ובוננזה. בדומה לפיראטיים לפניהם, זכייני הכבלים, ובעקבותיהם גם מפעילי לווין, קבעו תעריפי מינוי גבוהים וקשוחים. במקום פנים לקהילה, היזמים החרוצים הפנו פנים לחשבון הבנק שלהם. החדשות המקומיות היו לנטל כלכלי על הזכיינים, הוותיקים והחדשים, מעין ילד חורג ובלתי רצוי. שני התאגידים, HOT ו-YES, המשיכו בעקביות להנמיך את בולטותן של החדשות המקומיות בלוח השידורים ולהתנער מן האחריות על המנדט המקורי – לשרת את הקהילה. בשלב הבא הם העבירו את החדשות מקומיות למיקור חוץ, תחילה להפקה ברשות השידור וכעת לחברה פרטית, קודה תקשורת. זכייני השידורים הן בכבלים והן בלוויין עושים הכל, ובהצלחה בלתי מבוטלת, כדי להצניע את החדשות המקומיות מלוח המשדרים ולהוכיח שאין להן ביקוש ורייטינג.   

כל תהליך הסירוס של החדשות המקומיות התאפשר לאורך שנים בזכות התמיכה השקטה של הרגולטור, הלא היא המועצה לשידורים בכבלים ובלווין, ושל המחוקק אשר נעתר למאווי הזכיינים. מאיר שטרית וחבריו כבר לא צריכים כבלים כדי לזכות בחשיפה תקשורתית ואילו הפעילים המקומיים החדשים למדו שתקשורת מקומית עלולה להסב צרות וכאבי ראש מיותרים. שני תאגידי הטלוויזיה הרב-ערוצית, HOT ו-YES, עתירי עוצמה כלכלית ופוליטית, הפעילו מכבש לחצים על הרגולטור כדי להשיג הנחות מתמידות בתנאי הזיכיון ולשפר את המאזנים הכלכלים.

*

מטרידה במיוחד גישתם קצרת הראות של המחוקקים. במקום לשרת את אינטרס הציבור שהם מיצגים, נכנעים המחוקקים לאורך השנים ללחציהם של בעלי ההון. הזיכיון לשידור בכבלים, ומאוחר יותר גם בלוויין, הותנה במקורו בשירות לקהילה. למה הדבר דומה? לאורח שמגרש את המארח מביתו.

מעבר לשדולה המשומנת של שני תאגידי התקשורת, YES ו-HOT, נגד המשך שידור החדשות המקומיות, ניצבת סוגית התרבות הפוליטית המקומית בישראל. מי שמחשיבים את טוהר השלטון המקומי, חייב לא רק להבטיח חדשות מקומיות  בטלוויזיה אלא גם לשקם את מעמדן. דמוקרטיה מקומית חשובה מדי כדי להותיר בידי בעלי הון חסרי מנוח. על כן, יש לחייב את זכייני הכבלים והלוויין להקים חברת חדשות מקומיות חסינה מפני אילוצים כלכליים ופוליטיים.

*

בינתיים ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה את הצעת החוק לפיה שני תאגידי התקשורת, HOT ו-YES, ימשיכו לממן את החדשות המקומיות בשנתיים הקרובות. ככל שזוהי התפתחות חיובית הרי שאיננה מספקת וחייבים להשלים את המלאכה. ההחלטה משאירה את החדשות המקומיות תלויות בחסדיהם המשולבים של בעלי הון ושל פוליטיקאים. חוששני, שבתנאים כאלה לא ניתן להפיק חדשות בסטנדרטים עיתונאים ראויים. רק חברת חדשות, אשר תובטח בחקיקה, כמוה יש בשני הערוצים המסחריים, 2 ו-10, תוכל להפיק מהדורת חדשות איכותית ולמלא תפקיד משמעותי בתרבות הפוליטית המקומית.

פסוקו של פוסט

מבט לחדשות מקומיות, בבאר שבע.

 

להמשך הפוסט

השנה של יחסי ציבור

דן כספי | 23.12.2013 | 23:20

האם יש קשר בין המשבר בתקשורת לבין שגשוגם של יחסי הציבור בישראל? על העיתונאים להקפיד ולצטט את היחצנים כפי שהם נוהגים כלפי דוברים ומקורות גלויים אחרים.

 

בימים אלה נוהגים אמצעי התקשורת לפרסם סיכומים על השנה שחלפה ותחזיות לשנה האזרחית הבאה. כל סיכום הוא שרירותי, במיוחד כאשר בישראל מסכמים פעמים את השנה – בראש השנה ובראש השנה האזרחית.

כנראה שגם השנה אין סיבה למסיבה ולסיכומים בתקשורת. משבר כלל עולמי פוקד את אמצעי התקשורת הוותיקים, והוא הגיע גם ארצה. למעשה כמעט ואין אמצעי תקשורת – עיתון מודפס או תחנת שידור, שאינו מדווח על הפסדים, או במקרה הטוב על ירידה בהכנסות. ההשקעה באמצעי תקשורת כבר לא משתלמת מבחינה כלכלית אך היא נושאת עדיין רווחים פוליטיים.

*

כל המו"לים של העיתונים המודפסים, וכל אחד לחוד, ראויים לתואר איש השנה ולו רק בזכות מלחמת ההישרדות העיקשת. גם כל אחד מן התהליכים המדוברים למשל, פריחתם של אמצעי תקשורת חדשים בפלטפורמות טכנולוגיות חדשות – אינטרנט, סלולרי, רשתות חברתיות ועוד; דעיכת העיתונות המודפסת; המעבר מהמסך הגדול של הטלוויזיה לצגים קטנים יותר של מחשבים וטלפונים, ועוד, ראוי לאפיין את השנה החולפת.

אלא שבחרתי בתופעה שטרם זכתה לתשומת לב ראויה. הכוונה  לתהליך איטי אך עקבי, אף הוא כנראה גלובלי, של שגשוג ביחסי ציבור והעושים במלאכה זו, הלא הם היחצנים. אתר יאהו מדרג את יחסי הציבור במקום הראשון בין שבע העבודות המבטיחות בארה"ב בשנה הקרובה. גם בישראל יחסי הציבור צברו תאוצה והיו לתעשייה פורחת. לפי הערכות בלתי פורמאליות, אלפים עוסקים ביחסי ציבור בישראל. מלבד יחצנים עצמם, דוברים, יועצים, עוזרים ואחרים כולם עוסקים ביחסי ציבור ובספינים. כיום, כמעט כל איש ציבור ולהבדיל, כל חשוד, מצטייד ביחצן בנוסף לעורך דין. יחצנים היו לסלבים, כוכבי תקשורת, אורחים מכובדים בדיונים ציבוריים וגיבורי תרבות במדורים חברתיים.

על כן, אפשר בהחלט להכתיר את השנה החולפת בתקשורת הישראלית כשנת יחסי ציבור.

*

יחסי הציבור הם ענף אלגנטי של מה שנהוג לכנות כתקשורת שכנועית. בדומה לתעמולה, הסברה, פרסום או שיווק, גם יחסי הציבור מכוונים כדי להשפיע על המונים. אלא שיחסי ציבור מעוררים פחות התנגדות. המסרים של יחצנים הינם בדרך כלל סמויים ואינם תובעים היענות לאלתר. גם התגובה ליחצנות אינה מתגוננת כמו ביחס לפרסום או לתעמולה, ואולי לא במקרה. היחצנים טורחים ליחצן את עצמם לדעת ומרבים להציג את מלאכתם כמועילה לציבור ומוסיפה למידע חיוני של אזרחים בדמוקרטיה. אלא שהמידע התמים עלול להתברר כמגמתי וחלקי ולו רק משום שהוא נועד בעיקר כדי לשרת את לקוחות היחצנים.

התהליך הגלובלי של פריחתם של יחסי ציבור לא היה נוחת עלינו לולא רוח המפקד המקומית מלמעלה. באקלים של שיווק וספינים פורחת ומשגשגת תעשיית היחצנות כחול-לבן. לעיתים נדמה שיחסי ציבור הינם תחליף למדיניות. אם אין אופק מדיני יש אופק יחצני.  

רבים מן היחצנים הם עיתונאים לשעבר, אשר בוחרים ביחסי ציבור בתור קריירה שנייה ומשופרת יותר. הללו יודעים את רזי הסיקור התקשורתי ומסוגלים להכין חומרים מוכנים לפרסום, אף טוב יותר מהכתבים עצמם. במפגש בין הכתב לבין היחצן, ידו של האחרון על העליונה מכל הבחינות – גיל, ניסיון ומיומנות תקשורתית. מנקודת ראות הכתב, נוח מאד לקבל חומרים אפויים היטב, יהיו אלה מידעים בעל פה או קומוניקטים בכתב. ככל שהעיתונאים כורעים בעומסי הסיקור ומטילים עליהם משימות רבות יותר בשל ייעול, כך הם נזקקים לסיועם של היחצנים.

*

במידה רבה, יחסי הציבור משגשגים לא מעט בצל המשבר הפוקד את אמצעי התקשורת, ואולי אף מוסיפים לו בדיעבד. במקרים רבים יחסי ציבור נכונים עשויים להשיג מה שפרסום משיג בכסף. כתבה טובה ותדמית חיובית של פירמה או מוסד שוות הרבה כסף, ע"ע רמי לוי. מבחינה זאת מיטיבים יחסי הציבור להתחרות בפרסום כאשר הדבר בא לעיתים על חשבון ההכנסות של אמצעי תקשורת ממודעות. כך עלול להיווצר מעגל קסמים קטלני לאמצעי התקשורת.

ככל שעיתונאים נסמכים על יחצנים ומשרתים בדיעבד את אינטרס לקוחותיהם, כך מתייתר הצורך בפרסום, פחות פרסום – פחות הכנסות, פחות הכנסות – פחות עיתונאים ועומס נוסף על עיתונאים, וככל שגובר העומס בסיקור תקשורתי, הולכת ומעמיקה תלות העיתונאים ביחצנים כמקור מידע.   

*

אם לא די בנזק הכלכלי הפוטנציאלי, אפשר וליחסי הציבור השלכות על איכות המידע של האזרחים בדמוקרטיה. כיצד יבחינו קוראים וצופים בין מידע אמין על טייקון לבין יחסי ציבור עליו? מדוע יאמינו אזרחים לפרסומים בתקשורת אשר מקומם במשרדים ליחסי ציבור? האם מקרה הוא שאחרי עשור של טיוח מוצלח באמצעות יחסי ציבור משומנים קורסת אחת הפירמידות הגדולות במשק הישראלי?

לטובת הציבור ולמען אמצעי התקשורת עצמם חייבים לרענן את נוהלי הסיקור. דרך אחת היא להקפיד ולייחס בכל פעם דיווח זה או אחר ליחצנים בנוסח הנהוג מכבר לגבי דוברים ומקורבים אחרים. למשל, לפי מידע שנמסר מהמשרד ליחסי ציבור של נוחי דנקנר, המכונית של מוטי בן משה היא מעוקלת. לחילופין, היחצן של מוטי בן משה המציא לנו מסמך המאשר שמכוניתו אינה מעוקלת. אף אם ממבט ראשון נוהל כזה אינו מעשי, (מיהו העיתונאי שירצה להודות שהוא כלי בידי יחצן?), הרי שהוא חיוני לשיקום אמינותם של אמצעי התקשורת כמו גם למען איכות המידע המתפרסם בהם.

פסוקו של פוסט

אפשר לקרוא יותר על יחסי ציבור בספרם החדש והמקיף של יחיאל לימור, ברוך לשם ולאה מנדלזיס, יחסי ציבור: אסטרטגיה וטקטיקה, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה. 2013.       

 

 

להמשך הפוסט

פטפוטי שלג

דן כספי | 16.12.2013 | 09:30

סופת השלג סיפקה הזדמנות כדי לשווק את ראש הממשלה כמפקד-על אשר מנצח על פעולות ההצלה. ובפסוקו, החמישייה הקאמרית מתייחסת למזג אוויר.

לא פשוט לפליט ירושלים בשרון כמוני לכתוב על סופת השלגים האחרונה. אם ביום הראשון חברים שלחו תמונות בצירוף עקיצה, כדאי להישאר בירושלים, הרי שבימים הבאים השתררה דממה, כנראה בשל הפסקת חשמל. רק בשבת כבר הגיעו מחברי הנצורים בעיה"ק וסביבתה קיטורים ראשונים ומעוררי נקיפות מצפון – אתם במרכז לא תבינו אותנו, את אלה השרויים בעלטה וללא חימום.

******

עוד בטרם נמס השלג והוסר המצור על עיר הבירה, נפתח המאבק על צריבת התודעה הציבורית.

  • האם יש/הייה לנו אירוע חריג או מגה-מחדל לאומי?

  • האם הייתה או לא הייתה היערכות הולמות לקראת סופת השלגים?

  • האם הרשויות השונות התמודדות ביעילות והגישו סיוע לאזרחים?

באין מענה חד-משמעי לשאלות אילו ודומות, הכמיהה למינוי ועדת חקירה מובנת. זוהי שעתם של מהנדסי התודעה למיניהם. הם לא יחמיצו הזדמנות ולא יבזבזו אף פריים של מצלמה, אף אם הכוונה שקופה ואף מגוחכת. יש כבר ניסיון מוכח מעבר. הפעם אין צורך להעלות לאוויר הליקופטר ולהציב את ראש הממשלה מול מפות. די לביים ישיבה עם מספר ממלאי תפקידים במעין חמ"ל, להוריד את העניבה ולהציב את בנימין נתניהו בפוזיציה של מפקד-על בשדה המערכה בחולצה וסוודר אשר פולט הנחיות לפי דף המסרים המוכן בידי מהנדס התודעה; פתחו את הבתים, דאגו לחלשים, וכד'.

          ******

והקרב על התודעה הציבורית נמשך.

לא היה כאן מחדל – קובע שר הביטחון. ישראל הייתה ערוכה – מצהיר ראש הממשלה. די לקיטורים – מוכיח מפכ"ל המשטרה את הציבור. גם שרים וחברי כנסת שבים על אותם מסרים.

אם זוהי רמת האמינות של מנהיגינו, כיצד נוכל לסמוך ולהאמין למה שהם אומרים בתחומים ונושאים פחות מובנים לנו? האם באמת נשקפת סכנה קיומית לישראל מאיראן? האם ההסכם עם איראן אמנם גרוע? היש מקום להתנגד להצעות האמריקאניות להסדר שלום? ושמא הם עובדים עלינו כל הזמן?

 ******

וההסתערות על התודעה הציבורית נמשכת. הנה מספר טקטיקות מוכרות;

- הפרטת האחריות: אלמלא נהגים סקרנים שבאו לראות שלג ונתקעו, אפשר היה לפנות את הכבישים.

- השלכת האחריות על אחרים: משטרה, חברת החשמל וכן המטאורולוגים. הם פספסו בתחזית לכן לא נערכנו כראוי. חברת החשמל המונופוליסטית אינה יעילה. המשטרה לא חסמה כבישים במועד, גם משום שסמכו על תחזיות שגויות. הטקטיקה מסיחה את הדעת ואחריות מהשלטון. דני רופ ועמיתיו אחראים ולא השר להגנת העורף שנעלם משום מה או שר הרווחה שהיה עסוק בראיונות בימי חול ובשבת תרבות.

- השוואה למקרים דומים בחו"ל: לא רק כאן, גם בארצות הכפור המפותחות יש פאשלות דומות. אלא שהפאשלות בארצות המצוטטות הן חריג בשגרה מוצלחת של התמודדות. ומי יכולים להפיץ את המסר ההשוואתי אם לא עיתונאים בעצמם? ואמנם כבר בערב שבת פרשנים החלו לפמפם דוגמאות נבחרות של שיבושים בשגרה מיבשות שונות עקב פגעי מזג אוויר.   

 ******

טיפ למהנדסי התודעה הציבורית מטעם חברת החשמל. מספרים עגולים הם פחות אמינים ואף מעוררים חשד לגבי אמיתותם. כאשר מפריחים מספר – 2000 עובדים בשטח או 45,000 בתים מנותקים מזרם החשמל או 600 קוים קרסו, מתעורר חשש כפול: לא רק שהמספר אינו נכון אלא שחברת החשמל אינה יודעת מה המצב לאשורו. 

******

חרף כל המאמצים, סופת השלג הסבה מגה-פיגוע תדמיתי למדינת ישראל; שיירת הרכבים של שר החוץ האמריקני חרשה לבדה את כבישי ירושלים המכוסים מרבד לבן של שלג אשר הזכירו יותר עיר ספר נטושה במערבונים. מעניין מה חשב ג'ון קרי על איומיו המרומזים של בן שיחו. אם זוהי יכולת ההתמודדות של ממשלת ישראל עם מצבי חירום, הרי שיש לידידתנו מעבר לים סיבה לדאגה.

******

וההסתערות על התודעה הציבורית נמשכת. עם קרני השמש הראשונות, התפנו מהנדסי התודעה לעניינים שוטפים. בקומוניקטים ובמודעות גדולות בעיתונות בישר משרד התחבורה על פתיחתו של מחלף דרור. בינתיים טכס הפתיחה נדחה בשל מזג האוויר. וכדי שהאירוע יעוגן בהקשר האידיאולוגי הנכון הוסיפו מהנדסי התודעה את המשפט האל-מותי;

בניית מחלף דרור מהווה עוד נקודת ציון משמעותית בהגשמת חזון התחבורה הלאומי.

גם הפעם מתעלמים מן העיקר – המחלף החדש עשוי להקל (אולי?) על התשתיות המוזנחות לאורך שנים.

******

עם חתימת הפוסט, עלו ברשת דברי הסנגוריה של מהנדס/ת תודעה ציבורית, כמעין "ימותו הקנאים". לא נגענו.

"כל מי שמבקר ו"נותן בראש" על הופעתו של נתניהו אתמול בשידור חי, ביחד עם החמ"ל שטיפל בסופת השלג – לא מבין שום דבר. אלה האירועים שעושים את נתניהו למה שהוא – כוכב על תקשורתי-פוליטי. בסיטואציות האלה (כמה מהדוגמאות המיידיות שעולות בראש: נתניהו עם מסכת גז במלחמת המפרץ הראשונה מדגים לעולם את מה שעוברת ישראל, החמ"ל של אסון הכרמל, הקו האדום של האיום האיראני באו"ם וסופת השלגים, אתם מוזמנים להזכיר לי עוד); מתעצבים האירועים שנתניהו הוא הכי באלמנט שלו, וככל שהאופוזיציה, העיתונות הביקורתית והאליטות אנינות הטעם חובטים בו על המיצגים התקשורתיים האלה – כך הם רק מעצימים את כוחו. לשני חוקרי התקשורת – פרופ' אליהוא כץ ופרופ' דניאל דיין – יש מאמר מצוין מ-1992 שרלוונטי עד היום אשר מנתח את הדינמיקה של אירועי מדיה. כץ ודיין מתארים את חוויית הצפייה בבית בטלוויזיה באירועים גדולים (אלה אירועים צפויים אך עם התפתחויות מתגלגלות מבחינה חדשותית) דרך מאפיינים שונים וחלוקה לקטגוריות. כל מה שצריך מדינאי/פוליטיקאי/מנהיג הוא לתפוש את ההזדמנות של אירוע המדיה כדי להשתלב בצורה אפקטיווית ב"חוויית הלא להיות שם" (כותרת המאמר). נתניהו תמיד יודע ובצדק להפיק מהסיטואציות האלה את המקסימום והוא יכול לעשות בית ספר למתחריו במערכת הפוליטית. אל תתפלאו שבעוד אתם מבקרים אותו, או נועצים בו סיכות לעג בהנאה – הוא צובר על הופעותיו אלה נקודות פופולריות בציבור. ומה שהכי מכעיס את יריביו שהוא תמיד מפיק מכך רווח אלקטורלי."

פסוקו של פוסט

כל יצירה נמדדת לפי עמידותה במבחן הזמן. הנה החמישייה הקאמרית על מזג אוויר חורפי.

 

להמשך הפוסט

יום הולדת לערוץ 2 – פרק אחרון

דן כספי | 09.12.2013 | 22:13

כיצד ומדוע ערוץ 2 אינו מוסיף לריבוי הדעות, הפלורליזם? איך ערוץ 2 מבצר את הקונפורמיזם? מהפך פוליטי התרחש לפני ערוץ 2 ובזמן שהשידור הציבורי היה פלורליסטי. קדיש לחרצופים וגם לטלעד.

יזמיו של ערוץ 2 הצדיקו את הקמתו לפני שני עשורים בצורך לטפח פלורליזם. גם אחרי מספר שנים כאשר לחצו לכינונו של ערוץ 10 הניפו את דגל הפלורליזם. מאחר ופלורליזם נחשב לנשמת אפה של דמוקרטיה, קשה להתנגד לריבוי יזום של ערוצי שידור, ברדיו כבטלוויזיה. בשם הפלורליזם נפתחו השמיים ליזמים נוספים, בינוניים וקטנים, שחפצו בערוץ שידור משלהם. בעידוד השלטון הלך ופרח השידור המסחרי והוא היה לחלופה ודרך לייבש את השידור הציבורי.

האמנם מרבה ערוצים מרבה פלורליזם?

מספר ערוצים אינו תנאי מספיק לפלורליזם. תלוי גם מהו התוכן שלהם, מה משדרים ומה מפרסמים או מדויק יותר, מה לא מפרסמים ומה לא משדרים. אדרבא, היצע רב של ערוצים ועיתונים עלול ליצור אשליה של פלורליזם או פסיאודו-פלורליזם.

ריבוי ערוצים מחריף את התחרות ביניהם ואת מלחמת ההישרדות. בשל כך, כל ערוץ נוטה להיצמד לקונצנזוס, כי זוהי הדרך לקנות את לבם של מאזינים וצופים רבים, ולהפך. מתן ביטוי לדעות חריגות עלול לסכן את הרייטינג. מדיום המתפרנס מרייטינג אינו מסוגל לאתגר את הקונצנזוס. למשל, לא משתלם לסקר באופן שוטף מגזרים – לא חרדים, לא ערבים ולא עולים. אלא אם כן יש משהו, ובדרך כלל מאיים על שגרת החיים. גם זאת חייבים לציין, הדבקות בקונצנזוס אינה ערובה לתוחלת חיים אך היא עלולה להקל על מצוקות כלכליות.

עובדה היא שגם בעידן רב ערוצי, ספק אם אפשר להביע בקלות דעות ביקורתיות ומאתגרות את הקונצנזוס. המצב בכללותו נשאר כשהיה. למעט יומון אחד, הארץ, בו מתארח הבלוג, כמעט כל אמצעי התקשורת, עיתונים ותחנות שידור, על הכתבים והפרשנים בהם, מתנבאים בדרך כלל בקול אחד ברב התחומים. ממש מקהלה אחת בעלת אג'נדה אחת ושיקולי סלקציה עיתונאית זהים.  

כוחה של מקהלה עדיף על פני סולן. וככל שהמקהלה גדולה יותר, כך ייטב. אם ישנם הבדלים בין הזמרים במקהלת התקשורת הרי אלה הם במנעד הקולי ולא בפרטיטורה, תכליל. מי בסופרן ומי בבריטון פוצחים באותם שירים – הסכם עם אירן הוא רע למדינת ישראל, אין פרטנר פלסטיני לשלום, הסתה וטרור הם רק מנת חלקם של הפלסטינאים. טרור יהודי מכונה בנונשלנטיות, "תג מחיר". מבחינה זאת הטלוויזיה הרב ערוצית מיטיבה לשרת את צרכי ההסברה/ התעמולה של השלטון ולנהל שטיפת מוח המונית. נסתפק הפעם בשתי דרכים בהן נכתבת הפרטיטורה למקהלת התקשורת;

Much of the same יותר מאותו דבר. שלושת ערוצי הטלוויזיה הגדולים משדרים פורמטים זהים ובאותם זמנים, לפי אותו הגיון כלכלי, "חוק נווה שאנן"; כאשר חנות נעליים או רהיטים מצליחה ברחוב מסוים, מייד נפתחות חנויות נוספות לנעליים או רהיטים באותו מקום.

די במבט משווה בין שלושת הערוצים – ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10, כדי לגלות זהות בין לוחות המשדרים שלהם. בשעה 8 בימי חול משובצת מהדורת החדשות המרכזית. שלוש שעות לפני כן ביום חול משודרת אקטואליה בנימה קלילה, בשעה 6 בערב תכנית אולפן על אקטואליה, בין 7-8 בערב הפוגה קלילה המובילה לחדשות ולפריים טיים.

גם מהדורת החדשות בשני הערוצים המסחריים דומה להפליא. עיקר החדשות בראשית המהדורה, ומגזין בחלקה השני, שאורכו נמתח כמו מסטיק לפי צורכי התחרות בין הערוצים. לעיתים המהדורה מסתיימת דקות ספורות אחרי השעה 9:00 בערב ולו רק כדי להסיח דעת הצופים מלעבור לערוץ המתחרה. אפילו הפסקות הפרסומת מתואמות בין שני הערוצים. בשלושת הערוצים פאנל הפרשנים הוא עוגן המהדורה החגיגית בערב שבת ואליבי טוב לצמצום עלויות הפקה של כתבות שטח מחוץ לאולפן. הדמיון בין הערוצים מתקיים גם בזמנים נוספים במהלך היום.

מפרשים את עצמם לדעת. אגב פרשנים, בכל אמצעי התקשורת ממעטים להפריד בין ידיעות לבין דעות,  news vs. view. דעות של פוליטיקאים ואנשי ציבור מצוטטות כידיעות. אף אירוע או אמירה אינם נותרים ללא פרשנות נכונה פן יאמצו חו"ח דעות מסוכנות. אותם פרשנים נודדים מאולפן לאולפן, אותם פרצופים מופיעים פעם בערוץ 2 ופעם בערוץ 10 ואותם קולות נשמעים פעם בקול ישראל ופעם בגלי צה"ל. בפרשנות על הסכסוך נשמרת הגמוניה מלאה לאנשי ביטחון, בעבר ובהווה, אשר מסוגלים לאושש את עמדת הממסד. מי שחוטא בדעות אחרות, מתויג לאלתר כמתוסכל ולא מחובר למציאות. מה הפלא שרוב הציבור, 87%, איננו מאמין להסכם עם איראן? הרי זה מה שמפמפמים לו כל הזמן בכל אמצעי התקשורת.  

התוצאה יכולה להיות הרת אסון. למעשה, אין ולא היה דיון פתוח על סוגית הגרעין באזור, ובאיראן בפרט. מיליארדים של שקלים הוצאו על פרויקט מגלומני ללא בקרה נאותה. אף לא עיתונאי או פרשן התריע בזמן אמת על הבזבוז האדיר. כולם סמוכים על אותו שולחן ואינם מעזים למתוח את החבל עם מקורות המידע.

ערוץ 2  היה בזמנו סנונית של הטלוויזיה המסחרית ועורר תקוות רבות. בדיעבד, הערוץ מילא את הצפיות, בעיקר הציפיות הפוליטיות ולו רק משום שהיה למבצר של הקונצנזוס הלאומי. במידה רבה, חב השלטון הנוכחי לערוץ 2, ולטלוויזיה המסחרית בכלל, את תוחלת החיים הארוכה. אם היה אי פעם מהפך פוליטי בישראל, הוא התרחש בימי השידור המונופוליסטי שהיה גם פלורליסטי.

פסוקו של פוסט

מעבר לגדר בבית עלמין קולטורה, עליו סיפרתי בשני הפוסטים האחרונים, ישנה חלקה זעירה למי שלא שחה עם הזרם.

מצאתי בה מצבה לטלעד, הזכיין השלישי בערוץ 2 בין השנים 1993-2005. חרף תכניות איכות, שאחדות מהן משודרות עד היום אצל המתחרים דאז, למשל אילנה דיין ואמנון לוי, הזיכיון ניטל משום מה מטלעד. אולי הקטע שלא נס לחו מתכנית הסאטירה הנשכנית החרצופים עשוי להסביר מדוע.

   

    

להמשך הפוסט

יום הולדת לערוץ 2 – פרק שני

דן כספי | 02.12.2013 | 17:21

מותו של אריק איינשטיין שיבש בסמליות את חגיגת יום הולדת לערוץ 2. ערוץ 2, וכמוהו הטלוויזיה המסחרית, מטפחים התנהגות אוטומטית - שובו וצפו באותן תכניות ושובו ותמכו באותה מדיניות. פרודיה על טלוויזיה רב ערוצית בסרט כבלים.

אריקמניה

פטירתו של אריק איינשטיין שיבשה מעט את ביקורי בבית העלמין קולטורה, עליו דיווחתי בפוסט הקודם. קולטורה נחשב לאתר מיוחד בו שוכנות נשמות של מפורסמים לשעבר בצד ערכי תרבות. הלכתי לשם לרגל יום ההולדת של ערוץ 2 כדי לכבד זכרם של הנופלים על מזבח הטלוויזיה המסחרית ופטירתו של אריק איינשטיין שיבשה מעט את הביקור.

- אל תדאג, הוא לא יהיה הקליינט שלי. הם לא יגיעו לכאן, הרגיעני מפיסטו.

שאון המתאבלים המתמשך מבחוץ הציף את קולטורה ולראשונה הבחנתי באותות קנאה בפניו של בן שיחי. במהלך חמישה ימים נספרו כשבעת אלפים השמעות של שירי אריק איינשטיין בכל תחנות הרדיו. לנוכח האבל הספונטני והלאומי לא יכול מפיסטו להתאפק ו"ירה" את המונולוג הבא.

לא הפרעתי לו.

- כיצד תסביר את האריקמניה המתמשכת מסביב לשעון מהבוקר עד הערב יום אחרי יום? אם באמת אריק איינשטיין היה כה צנוע וסולד מכיבודים, מדוע הם אינם מכבדים את זכרו ומנהלים פסטיבל שכול? כיצד הפך אריק איינשטיין לאייקון של הישראליות היפה והנחשקת?

נזכרתי במה שלמדתי ממך פעם לפני שנים. במקום להשחית מלים על האבל עצמו עדיף לבדוק מי משתמש באבל ולשם מה? מה המתאבלים עושים עם זכרו של הנפטר? לפי מבחן זה יש לפחות שני הסברים לאריקמניה.

האליטה הישנה במגננה

אריק איינשטיין הוא רלוונטי לשבט הלבן, האשכנזים החילוניים במדינת תל אביב ובשרון, בייחוד לאליטה על שלוחותיה. האליטה השולטת בתקשורת המרכזית – ברדיו, בטלוויזיה ובעיתוני הנייר הגדולים, כפתה על כל הציבור אבל מעין לאומי.

בני השבט הלבן מרגישים שהשטיח נשמט מתחת רגליהם. הם מאבדים את מעמד הבכורה, הגמוניה בשפה שלכם, והופכים לעוד מיעוט בחברה. לכן, כל הזדמנות כשרה כדי להתבסס ולהתבצר במעוזים הנחלשים. אך למעשה טכס האשכבה של אריק איינשטיין היה גם טכס אשכבה לתרבות שלהם, לא של כל עם ישראל.

בני האליטה הישנה הם גם העורכים ברדיו, בטלוויזיה ובמערכות עיתונים. להגנתם הם טוענים, וכרגיל, שזה מה שמעניין את הציבור. לכן הם משמיעים את שיריו מבוקר עד ערב וממלאים עשרות עמודי עיתון בדברי הספד. מה שמעניין אותם אינו נוגע למחצית מן האוכלוסייה, שלושת המגזרים הגדולים – מהגרים, ערבים וחרדים. אריק איינשטיין אינו רלוונטי עבורם.

רק מעט מגוחך, אם לא עצוב, שמי שהשתייך פעם לחבורה שאתגרה את הנורמות בחברה ופרנסה מדורי רכילות, הפך לאייקון תרבותי סביבו מתלכדים בני השבט הלבן ומעריציו כיום. הרי במוסיקה כמו בקולנוע אריק איינשטיין קילף את הפאתוס הציוני. בשני סרטי הפולחן, חבורת "מציצים" ו"עיניים גדולות", הטיפה להדוניזם עכשווי ומנוכר לערכי החברה דאז. אריק איינשטיין ועמיתיו הציעו "ביחד" אזרחי אלטרנטיבי ל"ביחד" הרומנטי והמגויס של דור הפלמ"ח.

-  וההסבר השני לאריקמניה?

התרסה על עידן "האח הגדול"

- ההסבר השני קשור אלי ואולי התרסה כלפי, הקדים מפיסטו גילוי נאות. היו שניצלו את האבל כדי להתריס על מה שעוללתי כאשר הבאתי לכם את הטלוויזיה המסחרית. משערוץ 2 צלח, ואף יותר מן הצפוי, הוספתי לכם ערוץ 10 הנכה. כן, כדי להגביר את התחרות על חסדי.

הפקדתי את ערוצי השידור, גם ברדיו, בידי בעלי הון וסוחרים ברגשות הציבור. קומץ שכירים מטעמם מנהלים את הערוצים המסחריים כעסק כלכלי ללא כל רגישות להשלכות על המרקם התרבותי ועל השיח הציבורי בדמוקרטיה הישראלית.

עם טשטוש הגבול בין ריאליטי לבין מציאות, גם מתקשים להבחין בין "האח הגדול" לבין ראש הממשלה. אם אין כסף לקנות בדירה – תתנחמו בדירת הפאר של האח הגדול, דירה גדושה בפרחים ובנרות ריחניים. אם אין לחם – תלקקו גלידה.

העיקר, שובו וצפו באותן תכניות ותמכו באותה מדיניות.  

במידה רבה, אריקמניה היא מעין תפילת אשכבה לעידן שלפני הטלוויזיה המסחרית ופולחן הרייטינג. רבים ניצלו את מותו של אריק איינשטיין כדי לבכות מה שנראה בעיניהם כימי התום מלפני הטלוויזיה המסחרית.

אריק איינשטיין כמו מרד בכל מה שמסמלת הטלוויזיה המסחרית, באותה תרבות של סלבס, של תהילה בזכות יחצ"נות ולא בזכות כישרון והישגים. הוא לא היה מאסטרו או שופט בתכנית עתירת רייטינג. היה לו מסלול משלו לגלות כוכבים, מסלול שקט וסולידי. בחייו ובמותו הוכיח אריק איינשטיין שאפשר להיות מפורסם ומוערך גם מבלי להיחשף מדי שעה ומדי יום, גם מבלי לשגל את הצופים מדי הופעה. כי לחשיפה המופרזת יש מחיר ולעיתים נכווים ממנה.

אריק איינשטיין היה מודע לכך ולא היה מעוניין בכללי המשחק שהטלוויזיה המסחרית וערוץ 2 מכתיבים לאמנים. גם לא במקרה נמנע אריק איינשטיין מלהופיע על המסך הקטן. הוא חשש ובצדק מהטלוויזיה המסחרית ולו רק משום שבכוחה לגלות או לכבות כוכבים לאלתר.

******

במהלך הנסיעה הביתה, עדי שוט הוסיף לי תובנה על ערוץ 2 ועל הזמר שהיה לאגדה במותו.

"זה שמת ושר, הוא זה שלא יצא מהבית בגלל סמים, נכון? יש לו אפילו שיר על זה, אוהב להיות בבית עם הספרים הישנים. מה זה אם לא שיר על סמים? זה  מה שהלבן עושה לאנשים. אלא שהסמים עדיפים על פני ערוץ 2 וכפיליו."

פסוקו של פוסט

אריק איינשטיין הביע את דעתו על הטלוויזיה הרב-ערוצית בסרט כבלים (1992) יחד עם מוני מושונוב, צבי שיסל ועוד. הסרט מוגש למטה בשני חלקים. בחלק הראשון יש להזיז עם העכבר לדקה 5:37 לתחילת הסרט. אורך הסרט על שני חלקיו כשעה.

להמשך הפוסט

יום הולדת לערוץ 2 – פרק ראשון

דן כספי | 25.11.2013 | 22:35

ערוץ 2 בן עשרים. סיבה טובה ללכת למקום בו נקברים מדי יום נכסי התרבות הישראלית. הביקור החל בחלקת הפוליתונאים – עיתונאים שמכרו את נשמתם לפוליטיקה. פרידה מאריק איינשטיין.

החודש מציינים שני עשורים לערוץ 2. שידורי הערוץ החלו ב-4 בנובמבר 1993 והם בישרו תחילתה של הטלוויזיה המסחרית בישראל. במסגרת החגיגה משודרים מדי ערב סרטונים שופעי שביעות עצמית. צניעות וענווה חולקו במשורה לאנשי טלוויזיה.

אשר על כן, החלטתי לכבד את האירוע ולהיות דווקא עם מי שהיו ואינם בערוץ 2. לשם כך, הלכתי לבית העלמין קולטורה. שם נמצאים המפורסמים לשעבר בתקשורת ובטלוויזיה בפרט, אלה שהיו מפורסמים פעם. להבדיל מאחרים, קולטורה הוא בית עלמין פתוח ומיוחד לנשמות שנכנסות אליו, ולו לזמן מה, ויש שעוזבות אותו ושבות לבעליהם כעבור זמן ומפח נפש.

על שער בית העלמין התנוסס, איך לא, המאמר הידוע בלטינית ובאותיות לעז -

SIC TRANSIT GLORIA MUNDI

או בעברית, כך חולפת התהילה מן העולם.

ביקור בחלקת הפוליתונאים

מפיסטו השוער הקביל את פני בחיוך הממזרי שלו.

- את מי באת לבקר הפעם, פרופסור?

- אפתיע אותך. לא את דודו טופז, לא את שרון גל, לא את עמנואל רוזן ואפילו לא את הקבר המוכן של הזמר המפורסם.

- אם כן, את מי רצית לבקר הפעם?

- קח אותי לחלקת פוליתונאים, פוליטיקאים שהיו בעבר עיתונאים, כאלה שמכרו לך את נשמתם העיתונאית בנזיד טעימה מכוח פוליטי.

 חלקת הפוליתונאים נמצאת בסמיכות לחלקת העיתונאים שנטשו לטובת עיסוקים אחרים, למשל יחסי ציבור, דוברות, ייעוץ, שירות ציבורי, אקדמיה, עסקים וכד'.

- בטח אתה מחפש את שלי, שלי יחימוביץ'. נשמתה שוכנת ליד ח"כ לשעבר דניאל בן סימון, בני אותה מפלגה. הוא כבר איננו מפורסם, אך שמרנו לו מקום בקצה השדרה. אולי הוא עוד ישוב לעיתונות ונשמתו תצא מכאן, הביע מפיסטו משאלה והמשיך. לא היה קשה מדי לפתותם לעזוב את העיתונות, גם לא הייתי צריך להרבות בהבטחות. אחדים מהם עשו חשבון קר. הסוס שלהם בתקשורת נגמר והם החליטו להבטיח לעצמם פרנסה לעתיד. היו גם שחיפשו עוצמה נוספת על מה שכבר צברו באולפנים. כך שקניתי את נשמתם בזול וללא מאמצים רבים. וכאשר הם בזירה הפוליטית, הם נחשפים במערומיהם הרדודים. הם שטוחים כמוהו כעמוד עיתון. הפוליתונאים שלך, מאמינים שדי כדי להיות מפורסמים כדי להנהיג את הציבור.

- הגזמת ידידי. הכללה פראית. האם מהקצונה בצה"ל מגיעים אנשים טובים יותר? הרי היו לנו מנהיגים דגולים ששלחו ידיהם בכתיבה לפני כן. הם כאן בשדרת הרצל.

- אתה משווה את פליטי העיתונות במשבר של היום, ניצן הורוביץ, עופר שלח, מיקי רוזנטל או מרב מיכאלי להרצל, סוקולוב, כצנלסון או ז'בוטינסקי? כל אחד מבין האחרונים נשא מטען ערכי מוצק. היום הם מוכרים בעיקר כשמות רחובות. בזמנם הם היו מנהיגים, הוגי דעות ומובילי דרך. במה כוחם של הפוליתונאים שלך? האם יש איזה רעיון מקורי או יצירתי שהביאו הפוליתונאים הללו? אלה הם דברנים ולא מנהיגים.

- אבל תראה מה עוללת לנו? אולי הצלחת לפתותם לעזוב את העיתונות, אך רק חיזקת את הבינוניות של הכנסת ושל הממשלה בפרט.

- אשתדל להשתפר, חייך מפיסטו ושילח איום מרטנז. עוד תעריך אותי כשבפעם הבאה אכניס לכנסת סלבים ובוגרי תכניות טלוויזיה, האח הגדול, הכוכב הבא או Xפקטור. הפעם הסתפקתי בסנוניות נבחרות, ציפי חוטובלי וישראל אייכלר.

הציבור כמו פלסטלינה

- איך אתה מצליח לעשות זאת?

- פשוט. תחילה, אני מסמם את הציבור עם שלל תכניות, ובמיוחד מנטרל את כושר השיפוט שלו. אני מטמטם אותו במנות של ריאליטי וכאילו חדשות ואקטואליה באריזה בידורית, התגאה מפיסטו. ברגע שהציבור ברובו מסומם וחסר שיקול דעת, הוא הופך בידי כמו פלסטלינה ואני משחק חופשי ברגשות ובדעות שלו.

לפתע רוב הציבור שונא את אמריקה והופך לפרנקופוני. רק לא מזמן דיברתי נגד הסנקציות של המערב על איראן וטענתי שהן בלתי יעילות, ורוב הציבור האמין לי. התחננתי שלא יסירו את הסנקציות על איראן, כי הן כן היו יעילות , וידעתי על כך. אך רוב הציבור שכח מה שאמרתי לא מזמן ושוב מאמין לי ללא עוררין כי ההסכם עם איראן הוא אסון, bad deal. מבוקר עד ערב, אמצעי התקשורת מפמפמים לציבור את דף המסרים שלי.

גם העיתונאים משתפים פעולה בקלות. שיקול דעתם מסורס והם זוללים כל מה שאני מגיש להם. שבועיים האכלתי אותם, עם צו איסור פרסום ובלעדיו, בסיפורים עסיסיים על אייל גולן וחבורתו. יש לי סרט אין לי סרט על אייל גולן והילדות. יש עדות אין עדות על ניצול מיני והדחה לסמים.

- בעצם, גם אותך היו צריכים לחקור על הדחה לסמים של ציבור שלם, ניסיתי להקניט את מפיסטו.

- להיפך, רק מודים לי שבזכות הטיפול שלי סובלים פחות. כיצד לדעתך הייה הציבור מעכל את ההסכם עם איראן ואת האיום הגרעיני ללא פרשת גולן? אתה מבין, דעת קהל זה כמו שבשבת. כך שאני יכול לסובב אותו איך שאני רוצה ללא חשש. אפילו אם אחליט באמת ובתמים על שתי מדינות לשני עמים ואלך על חלוקת הארץ, רב הציבור יישאר מרותק למסכים הקטנים ולא יזוז ממנו.

הזמן דחק וביקשתי להגיע לקרבנות נוספים של ערוץ 2 ושל הטלוויזיה המסחרית. ועל כך בפוסט הבא.

פסוקו של פוסט

במהלך הביקור בקולטורה, נודע על פטירתו של אריק איינשטיין. גם אני נפרדתי ממנו באחד השירים הפחות מוכרים אך המשמעותיים במיוחד עבורי.

 

להמשך הפוסט

מה יפית ערוץ 10?

דן כספי | 19.11.2013 | 21:21

עם כניסתה של ג. יפית לערוץ 10, יש דרך להבריא את הערוץ – לפרוש מתחרות עם ערוץ 2 ולמתג אותו מחדש כערוץ איכותי למיעוטים תרבותיים.

לא מעטים הרימו גבות למקרא הידיעה לפיה ג(רינברג) יפית רוכשת את חלקו של רון לאודר בערוץ 10. ג. יפית ידועה לצופים ולקוראים כפרסומאית יצירתית ושאפתנית. כוונתה לרכוש חלק מערוץ טלוויזיה כבר מעוררת סוגיות משפטיות. הרי לשם כך נועדו משפטנים חסרי מנוח. הם כבר ימצאו פריצה ברגולציה המונעת כיום מפרסומאי להחזיק גם באמצעי תקשורת. אולי אין לג. יפית כיסים עמוקים כמו לשלושת הבעלים הנוכחים של ערוץ 10 – יוסי מימן (46%), רון לאודר (30%) וארנון מילצ'ן (24%), אבל יש לה נכס שווה ערך כספי: יחסי ידידות עם שרה נתניהו. בשעתו, סנגרה גרינברג על שרה נתניהו באמצע תחזית מזג האוויר בערוץ הציבורי. דוגמא ל"עצמאותה" המקצועית של רשות השידור ואולי גם למה שצפוי לערוץ 10 בעידן החדש.

נכס זה חשוב מכסף במעבר הערוץ מזיכיון לרישיון. כרגיל במצבים חגיגיים שכאלה, גם המשקיעה החדשה הבטיחה שינוים מרחיקי לכת בערוץ 10. אלא שמלבד לשינויים פרסונאליים, חייבים לשנות את הקונצפציה הבסיסית של הערוץ. רק שינוי כזה מסוגל להבריא את הערוץ למוד המשברים. קל יותר לגייס משקיעים מאשר למנוע אבדן השקעות. בעלות על אמצעי תקשורת, גם כאשר אינה משתלמת מבחינה כלכלית, משדרגת את מעמד המשקיעים הן בעיני עמיתיהם והן במו"מ מול פוליטיקאים. כנראה שמטעם זה, מעדיפים משקיעים מאכערים מרושתים לפרוזדור הממשל על פני מנהלים ודירקטורים מקצועיים.

ערוץ 4 הבריטי כמודל

חזרתי וטענתי בעבר שהמודל בבסיס הערוץ 10 שגוי ואף המלצתי אין ספור פעמים לשקול את המודל של ערוץ 4 באנגליה. גם ערוץ 4 האנגלי נשען על מימון מפרסומת. אך להבדיל מערוץ 10 הישראלי, הערוץ האנגלי לא התיימר להתחרות בערוץ המסחרי הראשי, הידוע כ-ITV, אלא להיות שונה ממנו. על כן, כבר מתחילתו הוא התמחה בתכנים הפונים לקהלים מוגדרים ולא לכלל הציבור. המנהלה המצומצמת והיעילה של הערוץ עסקה ברכישת תכניות ממפיקים פרטיים, לרבות מישראל. גם תכניות האקטואליה נועדו להעמיק בסיקור תחומים ובלוח זמנים שונה מאשר בערוץ המסחרי הוותיק. היו ויש סיבות רבות מדוע סברתי שמודל זה הולם לערוץ 10.

ראשית, בכוח האפיון השונה של ערוץ 10 להבטיח היצע מגוון יותר של תכניות לצופים, ובזמנים שונים. במקום להציע עוד חידון או עוד תכנית ריאליטי ולהתחרות על אותם צופים, עדיף לשדר משהו אחר, אשר גם יבטיח מבחר אמיתי.

שנית, עלויות ההפקה של תכניות אקטואליה ואירוח באולפן נמוכות יותר בהשוואה לפרויקטים ראוותנים יקרים ונמוכי רייטינג יחסית.

שלישית, ואולי לא פחות חשוב, זוהי הדרך להישרד בתחרות וגם להתאזן כלכלית – להיות שונה ואיכותי.

היתרון היחסי של ערוץ 10 – באקטואליה

גם הניסיון של ערוץ 10 עשוי לתמוך באימוץ המודל של ערוץ 4 הבריטי. כל מי שמעיין ועוקב אחרי נתוני הרייטינג, כשלעצמם שנויים במחלוקת, מגלה שחרף ההשקעות האדירות של מיליונים בתכניות ריאליטי, מהישרדות עד לכפר, ערוץ 10 אינו יכול לערוץ 2 בתחום זה. לעומת זאת, ערוץ 10 זוכה לנוכחות ברשימת 20 המשדרים הנצפים ביותר בזכות תכניות האקטואליה; בתקציב של כ-90 מיליון ש"ח לשנה מפיקה כיום מחלקת האקטואליה בערוץ תכניות ייחודיות וצוברות רייטינג נאה יחסית.

לפי נתוני הוועדה הישראלית למדרוג, ביום ראשון השבוע, 17/11, התכנית הנצפית ביותר בערוץ 10 הייתה ערב טוב עם גיא פינס ולה מעט יותר מ-10% או 206 אלף משקי הבית ונתח צפייה/שרינג של 17.7%. מהדורת החדשות בשעה 8 בערב נצפתה ב-9%, 177 אלף משקי בית ונתח צפייה של 13.6%. הפרק בסדרה בני ערובה צברה רק 7.5% ונתח צפייה של 11.5%, ואילו פנים אמיתיות עם אמנון לוי מעט פחות, 7.3% ונתח צפייה של 10.1. נתח צפייה הוא אחוז מכלל משקי הבית בהם צופים באותה עת בטלוויזיה בעוד שרייטינג זה אחוז מכלל משקי הבית. הפער בין השניים גדל לגבי תכניות האקטואליה; התכנית של לונדון וקירשנבאום אמנם צברה רק 6.4% אך נתח הצפייה שלה כפול – 12.4%. ככל שהפער בין הרייטינג והשרינג גדול יותר כך נחשבת התכנית כמצליחה יותר יחסית. מבחינה זאת, לילה כלכלי השיגה שרינג מעל לכפול לעומת רייטינג, 12.6% שרינג לעומת 5.5% רייטינג.

המסקנה, ערוץ 10 חזק יותר בשעות לפני ואחרי הפריים טיים, לא מעט בזכות תכניות האקטואליה. להבדיל מערוץ 2, הנימה בחדשות ערוץ 10 היא הרבה יותר ביקורתית ופחות צייתנית לשלטון, וכנראה גם משתלמת מבחינת הרייטינג. יש לקוות שג. יפית לא תקריב את הסטנדרטים העיתונאים הגבוהים של מחלקת החדשות על חשבון יחסיה הטובים עם הזוג נתניהו.

כבר כעת, ברב שעות אחה"צ והערב משדרים בערוץ 10 כמעין סנדוויץ, תכניות אקטואליה ובאמצע תכניות אחרות. בשינויים אחדים אפשר להסב את ערוץ 10 למעין CNN ישראלי, לדוגמא. לחילופין, אפשר גם למתג את ערוץ 10 גם כערוץ למיעוטים תרבותיים, ממש כמו ערוץ 4 הבריטי. סרטי הטבע של מוטי קירשנבאום הם סנונית טובה ומבטיחה לכך. המיתוג מחדש של ערוץ 10 הוא הכרח קיומי, גם אם יינתן לו רישיון. המשך תפעולו כ"אח החורג" של ערוץ 2 נכשל עד כה וספק רב אם יצליח בעתיד.

בפראפרזה על מאמר ידוע, משקיעים בעקות 10 אינם מתים. הם פשוט מתחלפים. רק עצוב לגלות כל פעם מחדש כמה מיליוני דולרים היו נחסכים לו שעו בשעתו לעצות מן האקדמיה.

פסוקו של פוסט

שוב משמיעים שאנסונים צרפתיים ומשכתבים את ההיסטוריה בהתרפקות נוסטלגית על יחסי הרעות בין שתי המדינות. לפתע הנשיא השמאלני של צרפת הוא ידיד הנפש שלנו. הו, הימים של "תחי צרפת וישראל. בינינו אין כבר שום הבדל".

להמשך הפוסט

מה נאמר בשיחות נתניהו-קרי?

דן כספי | 12.11.2013 | 18:31

"משחק האשמות" אשר קדם להתכתשות המילולית בין ישראל לבין ארה"ב על ההסכם אירן. מדוע האמריקנים, וגם האירופאים, הפסיקו לספור אותנו?

מוסקה (זבוב = Musca ) בת-כותל הינה עיתונאית חרוצה ואחד ממקורות המידע שלי. בשונה מעמיתותיה ועמיתיה אין לה "מקורות בכירים", "מקורות מהימנים" או "מקורות מקורבים אל…" מוסקה מדווחת מה שהיא רואה ו/או שומעת בשטח ללא תוספים משלה.

בשבוע שעבר הגיעה אלי מוסקה עם קלטות משיחות שניהלו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עם שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי. להלן קטעים אחדים;

שיחה ראשונה

ביבי: הם מרמים.

ג'ון קרי: מי?

ביבי: האיראנים.

ג'ון:  גם אתם.

ביבי: הם עובדים על כל העולם. אין להאמין להם.

ג'ון: כמוכם, גם לכם קשה להאמין.

ביבי: הם ידועים כסוחרים ממולחים בבזאר מזרחי.

ג'ון: להזכיר לך מה כתב שייקספיר על היהודים?

ביבי: הם מאחזי עיניים.

ג'ון: גם אתם.

ביבי: זוהי מתקפת חיוכים מסוכנת.

ג'ון: שלכם?

ביבי: לא של האיראנים.

ג'ון: למדו מן האחים שלכם.

ביבי: אם כך, כל האופציות על השולחן.

ג'ון: לא מפחדים.

ביבי: לא נמתין כצאן לטבח.

ג'ון: שמענו.

וכאן ביבי הרים יד כדי לדפוק בשולחן ומוסקה ברחה מייד מהחדר.

 

שיחה שנייה

ביבי: הם מרמים.

ג'ון קרי: מי הפעם?

ביבי: הפלסטינאים.

ג'ון: גם אתם.

ביבי: אי אפשר להאמין להם.

ג'ון: גם לכם אי אפשר להאמין.

ביבי: הם מסיתים נגדנו.

ג'ון: גם אתם יודעים להסית נגד כל מי שלא מסכים אתכם.

ביבי: אתם לא מבינים את האזור.

ג'ון: גם אתם לא מבינים את האויבים שלכם.

ביבי: אולי אתם חכמים אבל תמימים.

ג'ון:  ממכם למדתי שבחיים עדיף להיות חכם מאשר להיות צודק.

ביבי: הם מתגרים ומטילים טרור על אוכלוסייה אזרחית.

ג'ון: גם אתם.

ביבי: הם מחנכים לשנאת ישראל.

ג'ון: גם הם טוענים שאתם מחנכים לשנאת ישמעאל וכורתים להם עצי זיתים.

ביבי: חסר להם מנהיג בשיעור קומתו של דוד בן גוריון אשר יקבל החלטות קשות.

ג'ון: גם הם אומרים אותו דבר, שחסר לכם מנהיג עם ביצים.

ביבי: הם עוסקים בפרובוקציות.

ג'ון: גם אתם תוקעים כל פעם אצבע בעין, או שדעולים להר הבית או שמפרסמים מכרז לבנייה בשטחים.

ביבי: אנחנו בונים והם הורסים.

ג'ון: הם נוטעים ואתם כורתים, עצי זית שלהם.

בייבי: ברב המקרים הם כורתים את העצים ומאשימים אותנו.

ג'ון: זה בדיוק מה שהם אומרים. שכל פעם שיש פיגוע פלילי, ואינכם מפענחים אותו, הופך לפיגוע חבלני. אגב, מדוע אתם בונים מעבר לקו הירוק.

ביבי: להדביק את הריבוי הטבעי.

ג'ון: ואת הריבוי הטבעי בתוך הקו הירוק כבר הדבקתם?

ביבי: אין לנו פרטנר לשלום.

ג'ון: זה מה שגם הפלסטינאים אומרים.

ביבי: אין לנו ארץ אחרת.

ג'ון: זה בדיוק גם מה שהפלסטינאים אומרים.

ביבי: להם יש 22 מדינות.

ג'ון: ולכם 122 מדינות. מהי העיר הישראלית הגדולה בעולם, ירושלים או ניו יורק?

ביבי: הם מפגעים ורוצחים.

ג'ון: זה מה שגם פלסטינאים טוענים עליכם.

ביבי: הם מתגרים בנו.

ג'ון: והם אומרים שאתם מתגרים בהם לאחר שנישלתם אותם מאדמותיהם לטובת התנחלויות.

ביבי: גם אתם נישלתם את האינדיאנים מאדמותיהם ושרפתם את היערות שלהם.

כאן ג'ון קרי אבד שליטה והרים את קולו ואת ידו. מוסקה בת-כותל שוב נמלטה לפני שאגרופו הקמוץ של שר החוץ האמריקני איים לרסק את גופה השברירי.  

 

שיחה שלישית

ביבי: לא ניכנע ללחצים.

ג'ון קרי: זה גם מה שהם אומרים.

ביבי: מי?

ג'ון: האיראנים.

ביבי: אני התכוונתי לפלסטינאים. מתן ומשא ולא משא ומתן.

ג'ון: מה רצית לקבל מהם?

ביבי: ממי?

ג'ון: מהפלסטינאים.

ביבי: אני התכוונתי לאיראניים.

ג'ון: OK, מה רצית לקבל מאיראניים?

ביבי: זמן.

ג'ון: זמן למה?

ביבי: לבנות בשטחים.

ג'ון: מדוע אתם בונים בשטחים כאשר אתם מבטיחים לפנותם כאשר יהיה הסכם עם הפלסטינאית.

ביבי: כדי שיהיה לאן להימלט.

ג'ון: להימלט ממה ולאן?

ביבי: כאשר ייפלו כאן טילים, אנו נברח לשטחים.  Never again! 

ג'ון: So?, ואם האיראניים יסכימו להקפיא את הפרויקט ולהשבית את הצנטריפוגות.

ביבי:  נעשה את זאת לבד ובעצמנו, נוריד עליהם כמה טונות.

ג'ון: די, הרי זה איום סרק.

ביבי: מזכיר לי משהו. גם אז לא האמינו שאנו מסוגלים לעשות בעצמנו, להוריד ראש ממשלה.

ג'ון: ד"ש לשרה. היא כבר תסדר את העניינים.

הפעם ליוותה מוסקה בת-כותל את שר החוץ האמריקני עד לרכב שמילט אותו לאזור שפוי.

 

דעתו של עדי שוט

מאחר והפוסט הקודם פורסם לפני זיכויו של איווט ליברמן, ביקש עדי שוט להוסיף לשיחה שלנו.

- אדוני, הכל פארש.

- ???

- איך תסביר שיועץ משפטי המוכר כפליליסט מנוסה הלך על התיק הזה? הוא פשוט תחמן את העניינים כדי להפסיד בכוונה תחילה.

- ממש כך?

- אדוני, מי מינה את יהודה וינשטיין?

- פרופ' יעקב נאמן.

- ומי הביא את יעקב נאמן לממשלה?

- אביגדור ליברמן.

- נו, יש לך עוד שאלות? הכל סודר מראש. הרי יודה'לה, כך קוראים לו חבריו, מילא את חלקו בקומבינה. איך קוראים למצב כאשר הנחקר בוחר את התובע שלו? החוק אדוני, נועד בשבילנו, האנשים הקטנים.

 

פסוקו של פוסט

הפעם זכות הדעה לאריק איינשטיין.

 

 

להמשך הפוסט

מדוע שונאים (אנשי) תקשורת? – ב'

דן כספי | 05.11.2013 | 17:04

           

  •        על קרבות אישיים בשלולית הברנז'ה.
  •        מדוע התקשורת אינה מעניינת את הציבור?
  •        ברכות לאורי אבנרי ולאריה גולן.

 

 עדי שוט היה ונשאר אחד הקוראים הנאמנים של הבלוג וגם תורם לו מהגיגיו. השבוע שוב נקלעתי עם עדי שוט לנסיעה במהלכה הוא פתח את סגור ליבו.

- אדוני הגזים בפוסט האחרון.

- במה חטאתי?

- זה לא פייר להאשים אותי ושכמוני על שאיננו מתעניינים בפוליטיקה. בעצם מדוע כן להתעניין בפוליטיקה? הרי הכל משחק ידוע מראש. לכל עיתון ועיתונאי יש אג'נדה, כך אומרים. הכל אישי והכל מחנות, בפוליטיקה ובתקשורת. זה נגד זה. עוד פעם ברק נגד אשכנזי,  ישראל היום נגד ידיעות אחרונות ולהיפך, ערוץ 10 נגד ערוץ 1, אמנון אברמוביץ נגד גידי וייץ. די נמאס. איך אפשר להאמין לכם? אנחנו צריכים ללמוד מכם מה זה שירות ומהי נאמנות.

- דווקא מעניין, לא?

- ראית טלוויזיה בסוף השבוע? אתה נמלט מאמנון אברמוביץ בערוץ 2 ל"שידור הציבורי שלי ובשבילי" ונופל על איילה חסון ולהקת הפרשנים המאולפים שלה. זה וגם זו מאתרגים את אדוניהם.

- מאתרגים אמרת?

- כן, למדתי את המלה מאברמוביץ. לפני שנים הוא הטיף שצריכים לשמור על אריאל שרון כעל אתרוג. מדוע? כדי שיבצע את ההתנתקות. הפעם הוא מאתרג בלי להתבלבל את החבר שלו, יהודה וינשטיין. הרי הוא הודה שוינשטיין מכר ותיק שלו. בבוקר מתפרסם ראיון ב"הארץ" עם מי שניהלה את תיק החשדות נגד ליברמן ומבקרת את היועץ המשפטי. ובערב, משתלח הפרשן הבכיר בעורכת הדין אשר מתחה ביקורת על תפקודו של היועץ המשפטי.

- אתה מתכוון לעורך דין אביה אלף?

- אתה יכול לראות בעצמך. בעצם, עשה לך פרשן בכיר וקנית ביטוח תקשורתי.  

- מה יש לך נגד אמנון אברמוביץ?

- היהירות וההתנשאות שלו מעצבנות. כאילו אומר לי – אני יודע ומבין יותר ממך. אז אני אספר לכם מה שכדאי לי לספר וכדאי לי שתחשוב אחרי שאספר לך רק קצת ממה שאני יודע. מותר לו ללמוד מעט צניעות מרביב דרוקר.

- נו, טוב שיש שידור ציבורי.

- נדמה לך. שם בערוץ 1 שלך הייתה החגיגה בשיאה. כבר מספר חודשים, ביום ששי בערב משפדים ללא רחמים גבי אשכנזי, הרמטכ"ל לשעבר. הפעם איילה  חסון ראיינה את בועז הרפז. רואים רק את הקולות אבל לא אותו. בטחי לא רצה שיראו את פרצופו כמשקר. איך אתם קוראים לזה?

- שפת הגוף.

- אני זוכר את אריק. כל פעם שהייה אומר משהו לא בסדר, היה ממצמץ באף שלו. גם תשים לב למוסיקה של סרטי גנגסטרים.

- עיטור מוסיקלי. כך משפיעים על הצופים.

- כאילו שאהוד ברק היה טלית שכולה תכלת. במה חטא גבי אשכנזי? שמסר בתמימותו קלטות. הרי אצל ברק מכשיר ההקלטה תמיד מקולקל ואין קלטות. ומה עושה איילה חסון אחרי הראיון עם הרפז? לינצ' טלוויזיוני. כל הדוברים באולפן התנבאו גם הפעם בקול אחד נגד אשכנזי. מה לא אמרו על הפרשה – חמורה יותר מפרשת לבון, פוטש בקריה, ועוד פנינים כאלה.

- כך מבטיחים ריבוי דעות.

- נדמה לך? כך מבטיחים חלטורה לחברים, ועוד כאלה שיכולים להגיד מה שרוצים לשמוע. ברגע שבועז הרפז גילה בין היתר כי הריצו את אשכנזי לראש ממשלה, הלך עליו. מיד התגייס ישראל היום על פרשניו למערכה נגד הרמטכ"ל לשעבר. הרי כך מגיב הביביתון, העיתון של ביבי.

- אולי בכל זאת יש ברכה. טוב לדעת במי מופקד בטחון ישראל ביחד עם תקציב של מיליארדים.

- אדוני, מאכערים מסתובבים שם בקריה. מה שמעניין אותם זה כסף וכח. יש קשר ביניהם. אתה טענת בשבוע שעבר שהציבור אינו מתעניין בפוליטיקה.

- רק חלק ממנו. אבל אתה נשמע כמתעניין.

- מתעניין ומתענה. עדיף כבר שלא לקרוא ולא לשמוע. אגב, כסף וכח. מה היה הסיפור על תקציב הביטחון? מאבק על כח, אדוני. ככל שיש לך יותר כסף, כך אתה חזק יותר. זה שדיבר פעם על מגפיים ושועלים בקריה כשהייה רמטכ"ל.

- בוגי יעלון.

- עשה בוגי בוגי ליאיר לפיד. כל שנה אותו מחזה, רק השחקנים הראשיים מתחלפים.

- לפעמים מתחלפים.

- העלילה והסוף ידועים מראש. בהתחלה מודיע משרד האוצר על קיצוץ הכרחי בתקציב הביטחון ומתן כסף לעניים. משרד הביטחון מודיע על קיצוצים כואבים בטייסות, ביחידות ובימי אימונים. פרשנים צבאים מתגייסים וזועקים – קיצוץ בתקציב הביטחון פירושו קיצוץ בביטחון.

- זה לא נכון?

-  לך תוכיח שאין קשר בין השניים. וכאשר מקבלים כל מה שמבקשים, יש ביטחון? נערי האוצר מתעמתים עם עמיתיהם במשרד הביטחון מעל עמודי עיתונים ומסכי הטלוויזיה. אלה מפרסמים מספרים על בזבוזים בצה"ל, על פנסיות מוקדמות, על ניידות של המשטרה הצבאית בכבישי הארץ ואלה מפריחים תחזיות מפחידות על איומים מדרום, ממזרח ומצפון ייפתח הרעה בתוספת איומים על פיטורי עובדים.

- בסגנון "טבע".

- וכמובן, תמיד יש קיצוץ של מערכת הביטחון בהזמנות ממפעלים בעיירות פיתוח. אחרי כמה ימים של התשה הדדית, הם יושבים עם ביבי ומחליטים על קיצוץ בקיצוץ תקציב הביטחון, או במלים אחרות, על תוספת. אדוני רוצה לדעת מה יהיה סוף המחזה?

- ????

- מסים. עוד כמה שבועות יעלו מסים. מבטיח לך. שוב יגלו שיש ברוך בתקציב ושוב יפנו אלינו, וגם הפעם הפרשנים הכלכליים יסבירו לנו שאין מנוס מלהעלות את המסים. עכשיו אתה מבין מדוע הציבור אדיש. הוא פשוט מיואש. כי עובדים עלי ועליך, אדוני. הכל תקוע. צעירים בורחים מכאן, השיחות עם הפלסטינאים על הפרקט וממשיכים לבנות שם אבל לא כאן. ובמה מתעסקת התקשורת שלך? במסרונים של רונית אשכנזי לבועז הרפז ובשלומו האישי של יהודה וינשטיין.

- אבל בלי תקשורת אין דמוקרטיה. אלה הם כלבי השמירה שלנו.

- הצחקת אותי. אם כך הם שומרים עלינו, אוי לנו ואוי לדמוקרטיה. יאללה ביי, הגענו ליעד.    

 

פסוקו של פוסט

בשבוע הבא יוענק פרס מפעל חיים לאורי אבנרי ולאריה גולן בכנס אילת לעיתונות. כל אחד מהם ראוי לפוסט הערכה בנפרד. שניהם שייכים לדור של עיתונאים שמגיעים לגיל הפרישה ולא נושרים בדרך לטובת עיסוק משתלם יותר. חרף מסלולי הקריירה השונים והפרשי גילאים ביניהם, שניהם המחישו בעבודתם, שהמקצועיות הייתה ונותרה המגן האולטימטיבי מפני לחצים פוליטיים.

******

הפוסט נכתב לפני זיכויו של איווט ליברמן. 

להמשך הפוסט

גם מי שאינו מצביע – משפיע

דן כספי | 29.10.2013 | 23:16

שיעור המצביעים אינו מעיד על איכות ההצבעה. הצבעה גבוהה עלולה לתת ביטוי למחוסרי עניין ודעה שהובאו לקלפי בעל כורחם.

כמחצית מבעלי זכות ההצבעה השתתפו בשבוע שעבר בבחירות לרשויות המקומיות. עם פרסום התוצאות גל של פרשנויות הציף את אמצעי התקשורת: אדישות בוחרים, חוסר אמון בפוליטיקה המקומית עקב ריבוי מעשי שחיתות, פיצול בין בחירות ארציות לבין בחירות מקומיות, ועוד. אגב, כבר היה שיעור נמוך יותר, בשנת 2003, עת 49.3% מימשו את זכות ההצבעה לרשויות המקומיות.

לא כל בעל זכות בחירה מסוגל להצביע

הרי דמוקרטיה מניחה שלכל אזרח זכות לקבוע מיהם הנציגים שלו. לכן, שיעור הצבעה נמוך מתנגש כביכול עם הדמוקרטיה. אמנם כל אזרח אמור ליטול חלק בבחירות אבל ספק רב אם כל אחד מסוגל לעשות זאת, ועוד בצורה נאותה. גם מבלי להיות בקיא במחקרים הרבים על כך, אפשר מייד לאתר מכלול סיבות שאינן מאפשרות מימוש הזכות לבחור למשל, היעדרות פיזית מחמת נסיעה, מחלה או מאסר, ועוד. אך יש גם סיבה נוספת שהיא פחות מוכרת ומדוברת. אזרחים רבים נמנעים בכל ימות השנה מלהתעניין בפוליטיקה. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בהיאטמות, מכוונת או לא, לחדשות באמצעי התקשורת.

לא רק מר"נים ורבנים אינם קוראים עיתונים ולא רק במגזר החרדי אינם מאזינים לחדשות או צופים בטלוויזיה. מפליאה התופעה שגם בציבור הכללי, בייחוד צעירים, קיימת נטייה רחבה להיאטם ולא להתעניין בפוליטיקה, הארצית  והמקומית. אדרבא, אפשר לומר שהמתעניינים בפוליטיקה הם בדרך כלל מיעוט מכלל הציבור. אפשר ובפוליטיקה מקומית מיעוט זה גדול עוד יותר. שיעורי הרייטינג חוזרים ומגלים שמספר הצופים בחדשות בשלושת הערוצים נע סביב שליש מכלל האוכלוסייה. רב האזרחים צופים במשדרים אחרים או בכלל אינם צופים בטלוויזיה ממש כשם שקוראי עיתונים רבים מסתפקים בעמודי ספורט.

ההתעניינות הפוליטית המוגבלת, וגם על זה יש לא מעט מחקרים, עשויה להסביר גם את שיעור ההשתתפות הדלה בבחירות. מאידך, במקרים רבים שיעור ההשתתפות גבוה הינו תוצר של שלל גורמים סביבתיים, ובין היתר הצבעה מאורגנת ו/או כפייתית. לעיתים קרובות השתתפות גבוהה בבחירות, המאפיינת בדרך כלל מגזרים, מעוררת חשדות.

לא כל האזרחים חייבים להצביע

הצבעה מצומצמת אינה חפה מיתרונות. יש ואזרחים אדישים, חסרי דעה ו/או מתלבטים, מעדיפים להישאר בבית. לעומת זאת, הצבעה המונית עלולה לתת ביטוי לאזרחים פגיעים למניפולציות של בעלי עניין, כאלה המובאים לקלפי בעל כורחם עם פתק הצבעה בכיס.

אכן, שיעור ההצבעה גדול בבחירות לכנסת והוא גדול מאשר לרשויות מקומיות. סביר לשער שבשיעורי הצבעה גבוהים נמנעת הסלקציה בין בוחרים מתעניינים לבין בוחרים אדישים ומחוסרי דעה שהובאו לקלפי. שיעור הצבעה נמוך אינו פוגע בהכרח בדמוקרטיה. אדרבא, גם הנמנעים משדרים מסרים חשובים ומשמעותיים לנבחרים.

כל דמוקרטיה נשענת על מיעוטים מתעניינים ובקיאים בנושאים שונים. כל מיעוט בקיא בנושא אחר וסוחב אחריו, במידה זאת או אחרת, אזרחים פחות מיודעים ופחות בקיאים, וטוב שכך. גם אין אזרח שמסוגל להתמצא בכל הנושאים שעל הפרק. לו כל האזרחים היו נוטלים חלק באותה מידה ועוצמה בשיח הציבורי, חילוקי הדעות היו מתעצמים ומסכנים את הדמוקרטיה. פרישה לסירוגין של אזרחים מן השיח הציבורי מיטיבה לדמוקרטיה.

כך, רק מיעוט קולני התנגד לשחרור האסירים הפלסטינאים, והוא נסה אף הפעם, באמצעות המשפחות השכולות, לגייס תמיכה ציבורית נוספת. אלא שרב האזרחים השלימו עם החלטת הממשלה. כמעט אמרתי שהם אדישים לנושא. כך גם בזירה המקומית. יש אזרחים מתעניינים בגורלם של חתולי הרחוב ויש אזרחים שמתעניינים בשימור הסביבה הירוקה. קרוב ל-80% נמנעים בתל אביב הבליטו את ייחודו של מיעוט המצביעים בכרך הגדול, אשר למעלה משליש ממנו תמך במועמד הומו לראשות העיר.

ואם זקוקים לעדות נוספת ששיעור הצבעה נמוך אינו מזיק לדמוקרטיה, ואולי אף מועיל לה, זכרו מה קורה בדמוקרטיה הנחשקת ביותר בישראל, ושרבים מייחלים להידמות לה, הלא היא ארה"ב. בבחירות האחרונות לנשיאות בארה"ב השתתפו רק 54% מבעלי זכות ההצבעה, שהם קצת יותר מ-130 מיליון מתוך כ-222 מיליון בעלי זכות הצבעה. ברק אובמה נבחר בזכות רק מעט מעל מחצית קולות הבוחרים – 51.1%. ורק מעט מעל שליש בעלי זכות הבחירה בארה"ב, כ-66 מיליון בוחרים, קבעו מיהו נשיא ארה"ב.

 אבן יהודה כמשל

מן הקצה השני ובקנה מידה שונה לחלוטין, הבחירות בישוב בו אני גר, אבן יהודה, עשויות להמחיש את הטיעון הכללי. במושבה גרים כ-13 אלף אזרחים ומתוכם 9,172 בעלי זכות בחירה. לפי תוצאות לא סופיות של משרד הפנים, שיעור ההצבעה באבן יהודה היה מעט יותר גבוה מן הממוצע הארצי, כ-57% שהם  5,229 קולות כשרים למועצה ו- 5,204 קולות לראשות המועצה. על סדר היום במערכת הבחירות עמדו שלושה נושאים עיקריים – חינוך, תכנון אורבאני ושקיפות בהתנהלות המועצה והעומד בראשה.

מדוע כארבעת אלפים מתושבי אבן יהודה לא הגיעו לקלפי? אולי הם נעדרו מן המושבה מסיבות שונות ביום הבחירות; אולי לא התעניינו בנושאים שעל סדר היום במערכת הבחירות; אולי לא התלהבו מן המועמדים והסתייגו ממערכת הבחירות; אולי היו כאלה שהצטערו שנושאים אחרים לא עמדו על סדר היום, למשל אבטחת הישוב מפני ביקורי פורצים וגנבים.

בכל מקרה, נמנעים רבים גילו מידה של הגינות: לא מעניין אותי, לא נוגע לי – איני מצביע. הנמנעים רק השביחו את איכות ההצבעה של אזרחים בקיאים שאיכפת להם ואשר הלכו לקלפי.

בניגוד לסיסמא הצרובה בשפה היומיומית, לא כל מי שמצביע – משפיע! לחילופין, גם מי שאינו מצביע – משפיע!

פסוקו של פוסט

לא כל קמפיין מוצלח גם משיג את יעדיו. עובדה, הקמפיין של משרד הפנים לעידוד השתתפות בבחירות לרשויות מקומיות זכה לתהודה רבה, ואולי גם מנע שיעור נמוך יותר של מצביעים.

להמשך הפוסט