מדוע מתנפצת הבועה של לימודי תקשורת?

דן כספי | 22.10.2013 | 08:01

לא חייבים ללמוד תקשורת כדי לעבוד בתקשורת. מיומנויות מולדות והשכלה כללית, גם בתקשורת, לא פחות חשובות כדי לפתח קריירה עיתונאית.

אין כמו המשבר בלימודי תקשורת בהשכלה גבוהה כדי להמחיש את המשותף בין שתי האליטות, אקדמיה ותקשורת, כפי שנידון בפוסט הקודם. עת לכל המעורבים והאחראים על המשבר, בכללם המועצה להשכלה גבוהה (=מל"ג), כדי לערוך חשבון נפש נוקב, גם אם הוא לא נעים לרבים מעמיתי. 

אינפלציה בלימודי תקשורת

עד לא מזמן, כל מוסד להשכלה גבוהה ייחל ללימודי תקשורת. לימודי תקשורת נתפסים עד היום כעסק כלכלי משתלם. בשני עשורים האחרונים נפתחו תכניות ללימודי תקשורת בלא פחות מ-20 במוסדות להשכלה גבוהה – 6 באוניברסיטאות מחקר, 8 במכללות ועוד 6 במוסדות אקדמיים להכשרת מורים. היד עוד נטויה ותכניות נוספות עומדות בפני אישור מל"ג. לעיתים מאשרים תכניות, גם אם אינן ראויות, ולא רק בתקשורת, בשל לחצים חיצונים ושיקולים זרים.

בעבר התרעתי על מחסור בסגל מתאים שאינו מדביק את קצב הריבוי של התכניות. תחת מטרייה של לימודים בין-תחומיים, גויסו ומגויסים חברי סגל מכל הבא ליד, מתחומי ידע שונים – לשון, היסטוריה, ספרות, יחסים בינלאומיים, מזרח התיכון, ועוד. הללו עברו הסבה בין לילה והיו למומחים לתקשורת ולראשי תכניות.

האכזבה מלימודי תקשורת ופשרה

מחזורים שלמים של צעירים פנטזו ועדיין מפנטזים שלימודי תקשורת סוללים את הדרך לזוהר הנכסף בתקשורת, ולא כך הוא. האכזבה היא נחלתם של סטודנטים רבים בתקשורת, בחלקה בשל פער צפיות בין מה שקיוו ללמוד לבין מה שלומדים.

במהותה, עיתונאות היא אומנות, מלאכה, המותנית במיומנויות; בעיקר במיומנויות מולדות ופחות במיומנויות נרכשות. בדרך כלל, אנשים מתברכים או לא מתברכים ביכולת הכתיבה או ביכולת ההבעה. אפשר לשפר יכולות קיימות במסגרת זו או אחרת. אך מי שחסרים אותן לחלוטין גם יתקשו להשיגן ולהשתלב בתקשורת. גם רבות מן המיומנויות נרכשות תוך עשייה, ניסוי וטעייה, ובמחיצתם של בעלי מלאכה מנוסים.

למעשה, יש כיום רק בית ספר אחד לתקשורת המכשיר עיתונאים ושדרים: גלי צה"ל. מבחני כניסה קפדניים נערכים כדי לאתר צעירות וצעירים בעלי מיומנויות מולדות בטרם קבלתם לתחנה הצבאית. מסגרת אחרת התחסלה, הלא היא העולם הזה. אורי אבנרי העמיד דור של עיתונאים אשר למדו במחיצתו את רזי המלאכה העיתונאית. ניסיון מעניין שהוכשל, והייתי שותף בראשיתו, נעשה בראשית שנות התשעים כאשר דב יודקובסקי ביקש להקים בית ספר בין אוניברסיטאי, "כותרת". מרוב בתי ספר לתקשורת, נכון לעכשיו ששה במספר, חסר בית ספר אחד וטוב.

רב המוסדות להשכלה גבוהה אימצו ושעתקו את המודל של לימודי תקשורת באוניברסיטה העברית דהיינו, סגל מרצים מצומצם ופשרה בין לימודים עיוניים לבין לימודים מעשיים קרי: סדנאות. עקב כך, רב התכניות דומות פחות או יותר ולרב, הן מנחילות אכזבה לסטודנטים.

לימודים עיוניים בתקשורת חשובים להשכלה כללית אך הם אינם הכרחיים כדי לעבוד בתקשורת. עדיף גם שעיתונאים יהיו בעלי השכלה כללית רחבה, בייחוד בתחום שהם מסקרים, למשל כלכלה, משפט, קולנוע, אמנות או מדע. לעומת זאת מיומנויות מולדות נותרו תנאי הכרחי לעבודה עיתונאית. מיומנויות נוספות נרכשות בתהליך התנסותי מתמשך ומייגע במחיצת חונכים מנוסים. לימודים עיוניים בתקשורת חשובים לעיתונאים לא פחות מלימודים בפילוסופיה או בסוציולוגיה. אמנם, כל תכנית בתקשורת מתגאה בבוגרים שלה המשולבים בתקשורת. אלא שרבים מהם הגיעו ללמוד, וגם לעבוד, בשל נטייתם המוקדמת לתקשורת.

ממעטים ללמוד לתואר שני

הירידה בסטודנטים לתואר שני היא דרמטית יותר אך לא מקרית. לפחות תכנית אחת לא נפתחה. הכיצד למרות אלפי סטודנטים לתואר ראשון בתקשורת רק מעטים מעוניינים בלימודים לתואר שני?

רבים מן הסטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטה בוחרים בלימודי תקשורת כחוג משני. זהו חוג "קל" ואטרקטיבי ומאפשר להתמקד בחוג הראשי הנועד להמשך הלימודים – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה וכד'. לעומתם, המעוניינים בקריירה מקדימים להשתלב בעבודה וממעטים להמשיך בלימודים. אשר על כן מספר הסטודנטים הגבוה לתואר הראשון אינו מנבא את הביקוש לתואר שני.

זאת ועוד, מאחר וכל מכללה שואפת להיות כמו אוניברסיטה, מכללות אחדות פתחו תכנית לתואר שני בברכת מל"ג. הרי ההוראה במכללה זולה יותר מאשר באוניברסיטה. למי איכפת על איכות התואר? בדרך זו נמנע פעם נוספת אפיון חיוני בין לימודים מעשיים בתקשורת במסגרת בית ספר במכללה לעומת לימודים עיוניים באוניברסיטה. יתר על כן, בשל אישור חפוז של תכניות לתואר שני במכללות אחדות, החריפה התחרות על אותו פלח רזה של סטודנטים. במלים אחרות, כמעט אותו מספר סטודנטים מתחלק בין יותר תכניות.    

אפשר והמשבר הנוכחי בלימודי תקשורת הינו עונתי וחולף עם המשבר הכללי בתקשורת. אך יש בו גם לקח לגבי כלל המערכת: השכלה גבוהה אינה עוד מוצר וסטודנטים אינם רק צרכנים. יש למועצה להשכלה גבוהה מחויבות ואחריות כלפי צעירים, וכלפי החברה כולה, בקביעת מספרן ורמתן של תכניות לימוד. לימודי תקשורת הם רק משל למצב בו מפקירים שרות חיוני בידי כוחות השוק והמחיר שמשלמים אלפי צעירים בתמימותם שהם רוכשים מקצוע.   

ובכל זאת, אסיים בנימה חיובית. אפשר וזוהי ראשית ההתפכחות של סטודנטים מפנטזיות דומות בתחומים אחרים. כשם שאפשר להצטיין כעיתונאי גם ללא לימודי תקשורת, כך אפשר להצליח בעסקים מבלי להשקיע עשרות אלפי שקלים בלימודים של מנהל עסקים. 

 

פסוקו של פוסט

סמיכות מצמררת את קהילת התקשורת: יומיים אחרי שנסגר בניין "מעריב" המיתולוגי בשבוע שעבר, שם קץ לחייו השומר בבודקה, סרגיי חליופין.

 

 

 

להמשך הפוסט

איך ומדוע הממשלה מסרסת את האקדמיה?

דן כספי | 12.10.2013 | 22:24

יש דמיון בין אקדמיה לבין תקשורת, שתי אליטות מבקרות את השלטון. המשבר בהשכלה גבוהה מחליש את יכולת האקדמיה לאתגר את הקונצנזוס ותמיכת הציבור בממשלה.     

השבוע נפתחת שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה שוב בסימן משבר. לפי פרסומים בתקשורת, תקציב ההשכלה הגבוהה יקוצץ השנה במאה מיליון. בנוסף, התקנים באוניברסיטאות המחקר הלך וקטן לאורך השנים. יש המדברים על העשור האבוד ואחרים מוסיפים, עשורים אבודים. המשבר דרמטי אף יותר בלימודי תקשורת. לראשונה, תכניות שאושרו לא נפתחו מחמת מיעוט נרשמים. בתכניות קיימות נרשמת ירידה משמעותית במספר הסטודנטים.

מי ירוץ ללמד תקשורת כאשר מפטרים עיתונאים ואילו הנותרים נאלצים להסתפק במשכורות צנועות ולהשלים עם חוסר יציבות תעסוקתית? אלא שהירידה בהרשמה אינה ייחודית לתקשורת והיא כנראה חלק ממגמה כללית. לאחר גאות במספר הסטודנטים עקב גלי ההגירה במשך שנים אחדות, התכווצו מחזורי הבוגרים ועמם אף הביקוש ללימודים גבוהים.

המשבר הפוקד את לימודי תקשורת, בו אעסוק בפוסט הבא, איננו מנותק מן התמונה הכללית. מבט נוסף עשוי לגלות שהמשבר הנוכחי בהשכלה הגבוהה גם אינו מקרי אלא נדבך במדיניות מתמשכת של פגיעה באקדמיה, מעין זורקים את התינוק עם המים.

טקטיקות של סירוס האקדמיה

כבכל דמוקרטיה, גם בישראל מתקיימים שני איים של אופוזיציה יעילה לשלטון – התקשורת והאקדמיה. אם האסטרטגיה היא לפגוע בשתי האליטות, הרי שבשעתו כתבתי על ארבע טקטיקות, והפעם אוסיף עוד שתיים;

  1. עידוד ריבוי ערוצי תקשורת/מוסדות להשכלה גבוהה: באקדמיה כבתקשורת הניפו דגלים לצורך בריבוי בשם הצורך בפלורליזם ו/או סיפוק ביקושים באוכלוסיה הרחבה והגדלה. הדבר בא לידי ביטוי במדיניות נמרצת של ריבוי ערוצי תקשורת בשעתו וכך, גם ריבוי מכללות ובהמשך מרכזים אקדמיים באקדמיה. כתוצאה, עוגת הפרסום או התקציב מתחלק בין יותר מוסדות כאשר כל אחד מהם מקבל נתח קטן יותר.
  2. החרפת התחרות בין גופי תקשורת/ השכלה גבוהה והעמקת התלות בשלטון: עקב ריבוי ערוצי התקשורת ומוסדות להשכלה גבוהה, החריפה התחרות ביניהם על משאבים חיוניים; בתקשורת על עוגת הפרסום ועל רייטינג, ובאקדמיה על סטודנטים, משאבים כספיים ותקציבים ממשלתיים. כמוהם כבאמצעי התקשורת, בשל התחרות המחריפה ניטש מאבק על סטודנטים בין אוניברסיטאות מחקר לבין מכללות. כי למספר הסטודנטים יש ערך כספי. בתחומי הלימוד המשתלמים והנלמדים במכללות, חייבות האוניברסיטאות להתפשר כדי לעמוד בתחרות ולא לאבד סטודנטים. באקלים החדש של תחרות עם המכללות הסטודנט הייה ללקוח. הלקוח תמיד צודק וחייבים לחזר אחריו בכל דרך שהיא, לרבות קיצוץ בנטל הלמידה, ציונים מנופחים או היקף הלימודים לתואר. אם פעם התלוננו סטודנטים שיש מעט חומר קריאה בעברית, כיום הם קובלים על אורך המאמרים (בעברית) ומצפים כי חומר הקריאה המועט יהיה נגיש על המסך הפרטי כי, "שילמנו ומגיע לנו." התחרות המחריפה מזרזת את ה"מכללתיזציה" של האוניברסיטה.
  3. טיפוח אמצעי תקשורת/ מוסד השכלה חלופי: ממש כשם שהשלטון דאג לטפח אמצעי תקשורת משלו ועיתונאים נאמנים אליו, אם בעיתונות (ישראל היום) ואם בהידוק השליטה על רשות השידור, כך הוא עשה לטיפוח מוסדות ידידותיים – אוניברסיטת אריאל או מכללת שלם. גם לא מקרה שראש הממשלה מעדיף להציג מדי פעם את משנתו המדינית באוניברסיטת בר-אילן. לא במקרה מרוממים את תרומתן ההולכת והגדולה של המכללות, מתוקצבות ובלתי מתוקצבות. לכאורה, המכללות מספקות את הביקושים ללימודים אך למעשה הן מכרסמות במעמד האוניברסיטאות ומהוות דגם חלופי ויש בו לא מעט יתרונות; אפשר להעסיק מרצים בתנאים מחפירים ולהוסיף או לפטר אותם לפי מספר הסטודנטים הנרשמים.
  4. דה-לגיטימציה של הגופים הקיימים: סירוס מוצלח של האליטה הישנה, באקדמיה כבתקשורת, לא התאפשר ללא מסע עקבי של דה-לגיטימציה לרבות השמצות וביקורת על ניהול בלתי יעיל ובזבזני של אוניברסיטאות מחקר. חוקרים הנמקים במעבדות ובספריות רב שעות היממה מוצגים כבטלנים המלמדים רק 8 שעות בלבד בשבוע. על כן, חייבים להציל את האוניברסיטאות, להעביר את הניהול לידים "ציבוריות", ובמקביל לעודד הוראה במכללות בהן ההוראה זולה יותר בשל העסקת מרצים בתנאים מחפירים.
  5. שחיקת מנגנון הרגולציה: כידוע, המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) וזרועה הכלכלית, הועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת), אמורות לחצוץ בין הדרג הפוליטי לבין מערכת להשכלה הגבוהה, ולהבטיח עצמאותה. שר החינוך והתרבות, אשר ממליץ בפני נשיא המדינה על מינוי חברי המועצה ומכהן כיו"ר המועצה. מזכיר לכם משהו? לא במקרה. מה שקרה למוסדות רשות השידור והרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו אזורי, פוקד כיום את מל"ג -  שחיקה במנגנון הרגולציה. הגוף שהיה אמור להדוף לחצים פוליטיים ולהבטיח עצמאותה של המערכת, היה לזרוע המבצעת של מדיניות הממשלה. לאחרונה הוגדל מספרם של "אנשי ציבור" על חשבון נציגי אקדמיה. גם מתחום אקדמיה מעדיפים למנות "אנשי שלומנו", אשר מזדהים עם הפרטת ההשכלה הגבוהה.  אמנם מל"ג נוהגת לפרסם בראשית שנת לימודים נתונים על גידול במספר הסטודנטים עם דגש על חלקן ההולך והגדול של המכללות. אלא שכמות הסטודנטים אינה מעידה על איכות ההשכלה הגבוהה במכללות. אדרבא, טיפוח המכללות בא במידה רבה על חשבון משאבים למימון תקנים באוניברסיטאות מחקר. באקדמיה כמו בחיים, מה שזול הוא יקר, ולהיפך. הוראה זולה במכללות אחראית במידה רבה על זילות התואר הראשון אשר הייה לשווה משקל לתעודת בגרות.
  6. דלת מסתובבת לרגולטור. בקרב קברניטי מל"ג הולכת ומשתרשת הנטייה לאמץ פרקטיקות בלתי ראויות המקובלות בענף הרגולציה לאמור, הכינו את המשרה הבאה במגזר עליו אתם מפקחים. מאידך, כל מוסד להשכלה גבוהה מעוניין להתברך ברגולטור לשעבר בעל קשרים עם פקודיו אשר אמורים לטפל בתכניות חדשות. הפעלת תכנית לימודים חדשה טעונה באישור של תת-ועדה מקצועת מטעם מל"ג. מאחר והדג מסריח מהראש, במקרים לא מעטים ראשים של תת-ועדה וחברים בהן המאשרים תכנית לימודים, נקלטים כעבור זמן קצר כחברי סגל בתכניות שהם אישרו מכבר.

ובחזרה למשבר בהשכלה גבוהה. לו מל"ג מלאה את תפקידיה נאמנה, ודאי היו נבלמים הלחצים הפוליטיים והייתה מתנהלת מדיניות שקולה ואחראית של פיתוח אקדמי. כנראה נוח יותר לאמץ את הגישה הכלכלית של הממשלה ולהתייחס למוסדות להשכלה גבוהה כמפעלי ייצור ולהשכלה הגבוהה כמצרך משווק להמונים.

אשר על כן, המשבר באקדמיה, כמו בתקשורת, רצוי ונוח לשלטון. שכן, אליטות מוחלשות אינן מסוגלות לאתגר את הקונצזוס ואת תמיכת הציבור במדיניות הממשלה!

פסוקו של פוסט

זכייתו של פרופ' אריה ורשל, מדען ישראלי לשעבר, בפרס נובל בכימיה, פותחת צוהר צר נוסף לפוליטיקה בתוככי האקדמיה. יותר מכל, חתן הפרס חייב תודה למי שלא רצו אותו בארץ וסללו לו בדיעבד את הדרך לתהילת עולם.

להמשך הפוסט

פילנתרופיה ומדיניות רווחה

דן כספי | 05.10.2013 | 21:08

המצוקה הכלכלית של מוסדות לאנשים עם צרכים מיוחדים מחייבת סיוע מגורמים מסחריים, גם אם יש בסיוע שכזה פן יח"צני. ככל שהפילנתרופיה מסייעת, היא עלולה לפטור את הממשלה מן האחריות לתקצב כראוי של מוסדות אלה.

בעקבות הפוסט הקודם, ביקשתי מד"ר אורנית קליין שגריר, אימא לילד אוטיסט ומלמדת תקשורת באוניברסיטה הפתוחה ובמכללה האקדמית הדסה, להתייחס לנושא. להלן דבריה ותודתי לה עליהם;

בעולם מושלם

בפוסט האחרון שלו בבלוג זה מתח פרופ' דן כספי ביקורת על מבצעי יחצ"נות שונים של חברות מסחריות גדולות ובחר להביא כדוגמה בין השאר את המיזם החשוב של אלו"ט (אגודה לאומית לאוטיסטים) "כסף קטן גדול". זהו פרוייקט הפועל כבר שמונה שנים ומאפשר לטסים באל על לתרום את מטבעות הכסף הקטן שנותרו להם מנסיעתם. בזכות המטבעות הללו, שממילא היו מתגלגלים ברחבי הבית ללא שימוש, קם ופועל מרכז תעסוקה לאנשים עם אוטיזם  הממיינים אותם בקפדנות ובחריצות ומרגישים שהם עובדים מועילים ומוערכים. כספי כותב על אינטרסים סמויים הקשורים בפרוייקט אולם במקרה זה לא התקיים מאחורי הקלעים שיתוף האינטרסים המסחריים שכל כך התרגלנו לחפש. כפי שהעלו הבירורים שערכתי, רני רהב או איזי בורוביץ, שתורמים מזמנם בהתנדבות לטובת אנשים עם אוטיזם כבר שנים רבות, כלל לא היו מעורבים בהקמת המיזם. הפרוייקט קם ביוזמת שני אבות לילדים אוטיסטים שהם גם קברניטים לאל על ורתמו את החברה לסייע בלוגיסטיקה המורכבת של איסוף המטבעות והעברתם למיון. 

בעולם מושלם כל מקום עבודה היה שמח להעסיק אנשים עם מוגבלויות וכלל לא היינו נזקקים למרכזי תעסוקה מוגנים. אם נהיה קצת פחות מחמירים בהגדרתנו מהו עולם מושלם היינו אומרים כי בעולם כזה נזדקק למרכזי תעסוקה מוגנים לאנשים עם אוטיזם אבל לפחות המדינה תדאג לתקצב באופן לא מעליב את העמותות שמקימות מרכזים כאלה. בעולם מושלם עמותה כמו אלו"ט, שמקימה ומנהלת מרכזי תעסוקה לאוטיסטים בכל הארץ לא היתה נזקקת לאסוף תרומות מהציבור או מחברות מסחריות. אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם ואפילו לא קרוב לכך. המעסיקים לא עומדים בתור להעסיק אוטיסטים או אנשים עם מוגבלויות בכלל. המדינה לא רק שהעבירה את הקמת וניהול מרכזי תעסוקה לאנשים עם אוטיזם לעמותות שונות אלא גם מתקצבת כל חניך בסכום עלוב שלא מאפשר תעסוקה משקמת בכבוד. וכך, בעולם האמיתי עמותות נזקקות לתרומות של הציבור ולסיוע של חברות מסחריות פשוט כדי להצליח ולקיים מפעל חיוני כמו מרכזי תעסוקה.

מובנת לי הרתיעה מגופים מסחריים גדולים שתרומתם לקהילה מהווה חלק מהנכסים התדמיתיים שלהם וגם אני מתקוממת לעיתים כנגד התרמות טלוויזיוניות בהן ילדים או משפחה כלשהי מוצגים לראווה כמעין איקון של נזקקות ובתשובה מפציע גוף מסחרי כלשהו שתרומתו אמורה להציל את המצב ובתמורה הוא מוזמן לקטוף דיבידנדים תדמיתיים. מאידך, במציאות החברתית והכלכלית הקיימת, פעמים רבות שותפות ותרומה של חברות מסחריות, חיונית להקמה ולתפעול של שירותים בסיסיים. 

זו בדיוק הסיבה שאנחנו הורי האוטיסטים יצאנו למאבק ציבורי לקידום חוק שיבטיח את זכויות ילדינו. אילון בני כבר בן 18 ובעוד פחות משלוש שנים יזדקק גם הוא למסגרת של מרכז יום שיאפשר לו פעילות משקמת בכבוד. בעולם מושלם היינו יודעים שמחכה לו מסגרת מקצועית, ומתוקצבת כראוי, בעולם האמיתי זה לא המצב וגם אנחנו נצטרך לפנות ולגייס משאבים נוספים בכדי להצליח לקיים לו ולחבריו מסגרת ראויה ומכבדת. אני מקווה שבסופו של דבר החוק יאושר וגם יביא איתו הגדלה של תקציבים המיועדים לתעסוקה משקמת לאנשים עם אוטיזם אבל עד שזה יקרה נשמח ונודה לכל מי שמוכן לסייע גם לחברות מסחריות וברור לנו שהן בתמורה אולי יקצרו רווחים תדמיתיים.

ומילים אחרונות על הסדרה "פלפלים צהובים" שממנה שאל דן כספי את כותרת הפוסט הקודם שלו: מציאות חייהן של משפחות אנשים עם אוטיזם קשה ומאתגרת הרבה יותר מזו שהוצגה בסדרה. בעולם האמיתי לא מדובר, כמו בסדרה, בילד קטן וחייכן, אולי קצת שתקן, המתהלך  בנוף מדברי פסטורלי עם אוזניות. בעולם האמיתי זה הרבה יותר כואב:

 

פסוקו של פוסט

בשבוע שעבר נערך בירושלים פסטיבל סרטים בינלאומי "יוצרים מציאות", מטעם עמותת שק"ל בשיתוף סינמטק ירושלים, המאתגרים את תפיסת המוגבלות. במסגרת הפסטיבל הוקרנו סרטים מארצות שונות של ועל אנשים עם מוגבלויות, אשר מבטאים ומייצגים את עצמם במטרה להעלות נושאים לסדר היום הציבורי.

אלא שלהבדיל מפסטיבלים אחרים, הסיקור התקשורתי של הפסטיבל "יוצרים מציאות" הייה צנוע למדי עד אפסי. וכי מי מעוניין לאתגר את תפיסת המוגבלות ואת הדימויים המקובעים בחברה על אנשים עם צרכים מיוחדים?

 

להמשך הפוסט

פלפלים חמוצים

דן כספי | 28.09.2013 | 22:29

מסע יחצני מתוחכם עלול להתברר כבומרנג, במיוחד כשהוא בנוי על מניפולציה צינית ברגשות.

הטסים לאחרונה באל על ודאי נחשפו בעל כורחם לשני מיזמי יח"צנות, אחד לפני ההמראה והשני לפני הנחיתה. ממש מלאכת מחשבת של יחצן יצירתי. כשהנוסעים חגורים במושביהם לקראת ההמראה, ממש קהל שבוי, ולאחר שצפו בסרטון על הוראות בטיחות, מופיעים פניו החייכניים של מנכ"ל אל על, אליעזר שקדי, בסרטון תדמית הכי בבית בעולם.

לאחרונה, הולך ומתפשט הטרנד היח"צני, הארגון זה אני: ראש הארגון מפרסם, ויותר מזה, גם מתפרסם ועושה לעצמו על חשבון הארגון. לכאורה, הפרסונליזציה של הארגון הינה טקטיקה יח"צנית יעילה. היא מקלה על הלקוחות להזדהות עם הארגון אשר נותר בדרך כלל מופשט ואנונימי. גם הלקוחות חשים מוחמאים שבעל הבית יורד ומדבר אליהם במישרים ובגובה העיניים.

אפשר ורמי לוי הוא אחד הבולטים בטרנד היח"צני הנוכחי. לא רק שהוא הפרנזטור האולטימטיבי של הרשת שבבעלותו אלא אף שמו חקוק בה. בעקבותיו הלכו גם מתחרים אחדים, למשל גיא פרוביזור, מנכ"ל עדן טבע מרקט. מספר ראשי ערים, למשל רון חולדאי, יונה יהב או מרים פיירברג, מרבים להופיע בתשדירי תדמית וכבר זכו לטיפול בארץ נהדרת. שמואל אבואב, מנכ"ל עמותת אור ירוק, מככב מדי ערב בתשדירי טלוויזיה. וכעת מצטרף למועדון מנכ"ל ופרזנטור גם אליעזר שקדי באל על.

לעיתים, היח"צנות משתלמת ונועדת לחפות על טיב השרות/המוצר; מעין פחות שירות – יותר יח"צנות. כאשר חשים הכי בבית בעולם גם נוטים להשלים עם כל החסרונות האחרים בטיסה ומסביב לה; צי מטוסים ישן, התייקרות במחירי כרטיסים, פיחות ברמת השירות במהלך הטיסה כמו גם מערכת בידור אנלוגית מיושנת ולא דיגיטלית, כברב חברות התעופה בעולם.

המיזם היח"צני השני מתנהל כפינלה מוחץ של הטיסה לפני הנחיתה. לא פשוט לבקר אותו. שכן, המדובר במבצע שנערך מזה שנים של איסוף מטבעות נותרות בסיום הטיסה מטעם אל על עם בנק הפועלים לטובת אלו"ט, האגודה הלאומית לילדים אוטיסטיים  ועלה, בית לאנשים בלתי רגילים. המבצע מבורך כשלעצמו ולו רק משום שהוא עשוי לעורר תודעה ציבורית לילדים המיוחדים ולדואגים להם מדי דקה ומדי שעה. לפי פרסומים עיתונאים, יו"ר מועצת המנהלים של אל על, איזי בורוביץ, הוא גם יו"ר אלו"ט. בצדק עלולים ארגונים דומים, למשל עמותת חיים לילדים חולי סרטן, איל"ן או מיח"א, לקבול על הפלייה לרעתם.

אבל מדוע המבצע של אל על נערך דווקא עם בנק הפועלים ולא עם בנקים נוספים ואחרים? רמז, חפשו מיהו היחצ"ן המשותף של אל על ובנק הפועלים. רמז נוסף. אולי תמצאו אותו במשדר הטלוויזיה החדש, הכוכב הבא. מילא. אלא שהמבצע נודף ניחוח יחצ"ני, ואולי אף ציני. גם הצפייה בסרטון הבא אינו מסיר את החשד שהמדובר במיזם יח"צני.

אין זו פעם ראשונה שנולד שיתוף פעולה בין שני לקוחות של אותו יח"צן. בצירוף מקרים נדיר אל על חברה לרשת הספרים סטימצקי, לקוחה של אותו יחצ"ן בלתי נלאה, בתחרות כתיבת סיפורים בזמן הטיסה.

מה מונע משרי אריסון להפריש מעמלות הגבוהות בבנק הפועלים ולתרום לרווחתם של ילדים אלה ואחרים ללא גזירת קופון תדמיתי? יהיה המניע כאשר יהיה, נראה כי המבצע מתנהל על חשבון השרות התקין לנוסעים. ושוב כאשר הכי בבית בעולם, שוכחים כי פעם דיילים חילקו לנוסעים לפני הנחיתה ממחטות לחות, מים וסוכריות כדי להקל על הלחץ באוזניים. כיום, ועם סגל מצומצם, הדיילים עסוקים באיסוף מעטפות עם מטבעות נותרות לתפארת תדמיתם של אל על ובנק הפועלים.

*******

והערה לסיום, ניסינו לברר מהו היקף התרומות השנתיות במסגרת המבצע והאם בנק הפועלים תורם גם בעצמו לארגונים אלה? ניסינו ולא הצלחנו לקבל תשובה עד פרסום השורות.

איך כותבים בואינג בלועזית?

גם זאת לחובתה של חברת התעופה הלאומית. בתשדיר התדמית על צי המטוסים, הכיתוב של בואינג בלועזית הינו Boaing במקום Boeing. בסיום התשדיר, החל מדקה 4:00, המטוסים כבר נהיו "טנקים לצפייה"… Tanks for watching.

על פי הכיתוב המרושל – אכן הכי בבית בעולם.

פסוקו של פוסט

יש גם דרך נוספת, וחפה מחשד לגימיק יח"צני, לעורר אמפטיה לילדים בלתי רגילים; למשל, הפקת סדרת טלוויזיה מצוינת פלפלים צהובים.

 

להמשך הפוסט

הקונצפציה מכה שוב

דן כספי | 11.09.2013 | 21:38

חשבון נפש על חלקם של עיתונאים בטיפוח קונצפציות ביטחוניות. כיום כלפני ארבעה עשורים המערכת הביטחונית מזינה את התקשורת בהערכות מודיעיניות, קרי: קונצפציות.

 

חטאנו, עווינו, פשענו

השבוע לפני ארבעים שנה פרצה מלחמת יום כיפור. כך זה נשמע אחד השידורים שפילחו את הדממה ביום כיפור;         

 

 

המלחמה סימנה אבן דרך ביחסי אמון בין אמצעי התקשורת לבין מערכת הביטחון. בספר "המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל" נכתב על כך;

 

"קונצפציה" היה מונח שגור מאוד, לאחר מלחמת יום-הכיפורים, להגדרת התפישה, שנשענה על בטחון עצמי מופרז  בשרותי המודיעין ובכוחות הביטחון בכל הקשור ליכולתה הצבאית והארתעתית של ישראל למנוע ממדינות ערב לתקוף אותה ולהשיג הישגים צבאיים ומדיניים כתוצאה ממלחמה יזומה. במידה רבה, הקונצפציה הייתה אחד מפירות-הבאושים של מלחמת ששת הימים…. העיתונאים כפרטים והעיתונות כולה נסחפו, אפוא, באווירת האופוריה הכללית במדינה. הם שיקפו את האופוריה הזו, היו חלק ממנה ותרמו לביסוסה.

שתי סדרות של שאלות התעוררו לאחר מלחמת יום-הכיפורים. הראשונה, עסקה ברקע ובסיבות להתהוות הקונצפציה, תוך שימת דגש עיקרי על ההיבט הביטחוני-צבאי שלה – ובמיוחד בתקופה של טרום-מלחמה – ותוך בחינת חלקם של אמצעי התקשורת ואחריותם בתהליך זה. סידרת השאלות השנייה נסובה על תפקודם של אמצעי תקשורת ההמונים לפני ובעת המלחמה, ועל רמת הסיקור התקשורתי של הקרבות וימי-המלחמה.

מלחמת יום-הכיפורים הניבה יבול עשיר של פרסומים בקהילייה העיתונאית, בתוכם וידויים אישיים עמוסי פאתוס אפולוגטי של עיתונאים, שנכתבו בסגנון "חטאנו, עווינו, פשענו"…..

לפי התיאורים הללו, התפשטה הקונצפציה מהחוגים הביטחוניים אל הציבור הרחב, בגלל קיומו של מעגל-קסמים. שלטונות הצבא הזינו תדיר את הכתבים במידע חלקי ומגמתי, וערב המלחמה הפגינו יכולת טפלול (=מניפולציה), כדי להבטיח פרסום חלקי או להשתיק הערכות סותרות. הם שקדו להזין את הכתבים הצבאיים הממושמעים, במידע חד-מימדי, לפיו ההיערכות של צבאות סוריה ומצרים, היא במסגרת תרגיל צבאי גדול, ששני הצבאות הללו מתכוונים לערוך. הסמכות המקצועית, שהופגנה על-ידי מערכת הביטחון, משום ששלטה על מקורות המידע, שכנעה את העורכים והכתבים לאמץ את ההערכות הרשמיות. בה-בעת, נמנעה מהעיתונות כמעט כל אפשרות לקבלת מידע חלופי, משום שכל ביקור במתקן צבאי או פגישה עם מפקדים צבאיים, היו טעונים אישור מוקדם של הרשויות. שיתוף-הפעולה הכמעט-מלא מצד הממסד התקשורתי, רק חיזק את עמדת מערכת הביטחון בצדקת עמדותיה. כתוצאה מכך, היא שקעה בשאננות ודבקה עוד יותר בקונצפציה הביטחונית, שהתפשטה בציבור הרחב – בזכות אמצעי התקשורת.

למרבה האירוניה, נולדה אותה 'אוירה כללית', שגרסה שלא תהיה מלחמה, בבית מדרשו של צה"ל, והועברה לציבור האזרחי על-ידי אגף המודיעין באמצעות מנגנון ההסברה שלו. אמצעי הפרסום: כלי התקשורת אגף המודיעין של צה"ל לא רק הזין במידע ובהערכה שלו את הממשלה. הוא פעל גם כלפי מטה, לעבר הציבור הרחב, באמצעות כלי התקשורת למיניהם.

 תחייתה של ה"סבירות הנמוכה"

מדוע נדמה שההיסטוריה חוזרת על עצמה ואף לקח לא נלמד מאז אותה מלחמה. האמנם השתנה דבר מאז ביחס התקשורת למערכת הביטחונית ובכלל? האם העיתונאים נהיו יותר ספקנים וביקורתיים כלפי המערכת הביטחונית, כפי שהבטיחו והתחייבו מיד לאחר מלחמת הכיפור?

ספק רב ואפילו להיפך. לעיתים נדמה שהיחסים בין שתי המערכות – התקשורת והביטחון, לא רק שלא נחלשו אלא אף התהדקו יותר. במידע הנמסר לציבור נעלמה התיבה דובר צה"ל מודיע. כתבים ופרשנים צבאיים מיטיבים ליחצן ומייתרים את דובר צה"ל. אם דובר צה"ל מוזכר הרי זה במשפטים או בכנסת. דוברי צה"ל מתרגמים מוניטין תקשורתיים לזירות אחרות. הם היו לידוענים מבוקשים, לא מעט בזכות הישגיהם ההסברתיים בעת מילוי תפקידם הצבאי.

כיצד ייתכן שארבעים שנה אחרי מלחמת יום הכיפור ממשיכים אמצעי התקשורת ברומן האסור עם מערכת הביטחון ועם צה"ל בפרט?

מצד אחד, אמצעי התקשורת נחלשו ועיתונאים חסרי משאבים ומקורות חלופיים תלויים יותר במקורות המידע הרשמיים. כתבים ופרשנים צבאים רעבים סמוכים על שולחנם של אותם מקורות מודיעין בצה"ל. מאידך גיסא, המערכת הביטחונית על שלוחותיה השונות התחזקה והצטיידה ביחידות דוברות ויחצ"נות משודרגות. ביכולתן של יחידות אילו לגבור על כל שיקול עיתונאי גם בעיתון האיכותי והביקורתי ביותר.

קוראי הארץ זכו לקבל המחשה לעוצמה היח"צנית של חיל האוויר בשער המוסף ובכתבה בת חמישה עמודים בהם נפרס, וללא כל סימן שאלה או קריאה, סיפור המטס השנוי במחלוקת מעל מחנה אושוויץ מלפני עשור. גם העריכה הגראפית בעיתון שיתפה פעולה עם היח"צנים מטעם: בטקסט שובצו שני תצלומי אוויר – של מחנה אושוויץ-בירקנאו דאז של מתקן הגרעין בנתנז כיום.

כך צורבים תודעה לאומית של לעולם לא עוד ומכשירים את הלבבות לקראת תקיפה אפשרית של חיל אויר באיראן.

הקונצפציה חיה, בגרה ונעשתה שנונה יותר.

לו יהי ולא תהיה הפעם הפתעה נוספת עקב סבירות נמוכה!

******

הבלוג יוצא לחשבון נפש לזמן מה. חתימה טובה לקומץ הקוראים הנאמנים.

 

פסוקו של פוסט

הביצוע המרטיט של ברברה סטרייסנד ל"אבינו מלכנו".

להמשך הפוסט

When you have to shoot, talk!

דן כספי | 04.09.2013 | 09:04

 

 

     שני לקחים מתבקשים מהחלטתו של אובמה להשהות את התקיפה בסוריה: מלחמה אינה עוד תכנית ריאליטי בטלוויזיה ולעיתים כן חייבים לדבר לפני שיורים.

 

ערב ראש השנה הוא עיתוי קבוע לסיכומים, גם בתחום התקשורת. השנה מלאכת הסיכום מעט קשה, כי מה שהיה אמור להיות אירוע השנה, התקיפה בסוריה, נדחה לשנה הבאה וסיכומו נדחה אולי לסוף השנה האזרחית. בישראל מציינים פעמיים ראש השנה. מה שעושה אותי אלרגי לסיכומים שנתיים.

בינתיים שני לקחים עיקריים מהאירוע שלא היה השנה, ואולי יהיה בשנה הבאה;

 

המלחמה אינה תכנית ריאליטי

בהחלט אפשר להבין את אכזבתם של העיתונאים לשמע החלטתו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לבקש את אישור הקונגרס לתקיפה בסוריה. הכל היה מוכן ופרוס בארץ ובאזור. כתבים בגבול סוריה-תורכיה, בצפון הארץ, ליד סוללות כיפת ברזל, ועוד. פרשנים, עם או בלי תואר אקדמי, ידעו מה עובר בראשם של השחקנים הראשיים, מדוע אובמה יסתפק בהפגזה מוגבלת ומדוע אסאד עשוי להכיל את המתקפה. ופתאום הכל השתבש או לפחות נדחה עד להודעה חדשה. הצפייה והתחזית פינו מקומן לאכזבה ולביקורת על נשיא ארה"ב ואפילו לכינוי חיבה עוקצני – אובמה-נון-דרמה.

כנראה שקהילת העיתונאים טרם השלימה עם העובדה שקצב הפוליטיקה שונה מן הקצב תקשורתי והצרכים שלהם. זוהי הפעם המי יודע כמה שהפוליטיקה מורדת בקצב שמכתיבה לה התקשורת. בראשית חודש ינואר 2006 לקה אריאל שרון באירוע מוחי ואושפז בהדסה, עין כרם. עיתונאים ושדרים מכל העולם צבאו על פתחי בית החולים ובלית ברירה, הסתפקו בעדכון הלאקוני על "הנשימה העצמונית". כעבור ימים אחדים, נפל האסימון שהמדובר באירוע מתמשך שבועות, חודשים ויותר.

כאז גם כעת, החיים מורכבים, מפותלים יותר ממה שמצפים בתקשורת. אריאל שרון עדיין שקוע בתרדמת בבית חולים כבר למעלה משבע שנים.

 

מוטב לדבר לפני שיורים

אין מלחמה ללא תעמולה ואין תעמולה ללא מלחמת מילים. המדובר באותם חילופי מהלומות מילוליות, בעיקר איומים, בין היריבים. מלחמת מילים היא רב תכליתית ואמורה להשפיע על כלל האוכלוסייה, על צבא הלוחמים או על מנהיגים יריבים. לו ידעתי, הייתי ממציא חיסון נגד תעמולת מלחמה ומלחמת מילים.

הצהרתו האחרונה של אסאד לפיה תקיפת סוריה עלולה להצית מלחמה אזורית אמורה להרתיע מקבלי החלטות. ואולי גם זה מה שהרתיע את נשיא ארה"ב, ברק אובמה. הצהרה קודמת של מנהיג איראן אשר איים כי ישראל תושמד אם סוריה תותקף נועדה הן להרתיע קברניטים מלעודד תקיפה בסוריה, אך בעיקר להפחיד את הציבור הרחב. גם האיום מסוריה כי תגיב בכל האמצעים העומדים לרשותה נועדה לחולל פאניקה בקרב הציבור הישראלי, אשר אמנם הגיב כמצופה והסתער על התחנות לחלוקת מסכות הגז. לעומת זאת, האיום שכל פגיעה בישראל תגרור תגובה שתשים קץ לשלטונו של אסד נועד להגביה את סף ההרתעה של שליט סוריה.

מלחמת המלים מוכרת למדי לציבור הישראלי. לפני מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, קדמה תקופת המתנה מורטת עצבים אשר מזכירה לא מעט את הצפייה הנוכחית לבואם של הטומהוקים האמריקנים. להבדיל, הרדיו היה המדיום הדומיננטי וכמובן שהוא נוצל היטב למלחמת המילים משני צדי המתרס. המבוגרים שבינינו זוכרים את שידורי הרדיו המצרי, שכבר היה לפנינה פולקלוריסטית, קול הרע"מ מקהיר. הכוונה לרפובליקה הערבית המאוחדת, האיחוד קצר הימים בין מצרים לבין סוריה. היה דבר כזה.

 

על אף העברית העילגת בפי הקריינים, היו גם דיווחים שבמקומות אחדים בדרום הארץ נרשמו מקרים של חרדה. גם הפעם התברר שאוכלוסיות חלשות  פגיעות יותר מתעמולת אויב. קול ישראל לא נותר חייב והשיב מנה אחת אפיים. למעשה אלה היו ימי הזהר של הרדיו הישראלי. השידורים בערבית פנו במישרין לחיילים המצריים והפחידו אותם. מנוסתם המבוהלת בשדה הקרב יוחסה במידה רבה לשידורי הרדיו.

נראה שבמהלך השנים תעמולת המלחמה השתכללה והתגוונה. איומים נשלחים כיום באמצעות צד שלישי, ראיון לעיתון צרפתי או רשת שידור אמריקנית.  

השלטונות מודעים ומטפלים בתופעות הלוואי של מלחמת המילים. דוברים ישראליים, ובעיקר ראש הממשלה והרמטכ"ל, עוד ישובו ויצהירו אין ספור פעם, שישראל חזקה, שצה"ל ערוך להגן על אזרחי המדינה, וכד'. ככל שתקופת ההמתנה מתמשכת מתגוונים גם האמצעים לשמור על מוראל הציבור. לא אופתע אם גם הפעם גל של בדיחות מקאבריות כבעבר, בנוסח "אחרון יכבה את האור במדינה", ישטוף את הרשתות החברתיות.  

לעיתים מסתייעת מלחמת המלים גם בצלילים. ימים אחרי שכוחות מצרים חצו את התעלה לעבר סיני, הכריז גמאל עבד אל נאצר ב-21 במאי 1967: "אנו מוכנים. אם רוצה גנרל רבין לנסות את כוחנו – אהלן וסהלן." כתגובה חיים חפר חיבר את המלים לשיר הלעגני, "נאצר מחכה לרבין".

 

באותם ימים של כוננות ערב מלחמה, חיים בר לב פיזר בדיבורו האיטי את החששות בקרב הציבור הישראלי מפני תוצאות המלחמה במימרתו האלמותית, "נכה אותם מהר, חזק ובאופן אלגנטי".

ערב מערכת הבחירות ב-1981 ומתיחות בגבול עם סוריה, על אותו משקל של מלות השיר, מנחם בגין הלהיט את ההמונים, "אסאד היזהר – יאנוש ורפול מוכנים".

 

 

מצמרר עד כמה איום כזה אקטואלי גם כעבור למעלה משלושה עשורים, בהתאמה המתחייבת: אסאד היזהר – יעלון וגנץ מוכנים! רק מנחם בגין חסר.

שנה טובה ושפויה!

 

פסוקו של פוסט

מתוך פרויקט שירים מאת יהודה עמיחי בעיצוב טיפוגרפי של האמן אריק כספי (אין קשר משפחתי לכותב הבלוג) בפסטיבל השירה ה-6 מטר על מטר, החל משבוע הבא בעמק רפאים, בירושלים.

 

להמשך הפוסט

על רייטינג והשפעה

דן כספי | 28.08.2013 | 19:12
  • מהיתוך זהויות בישראל ועד להיתוך צלילים, כלים וקצבים ב"מוצרט במצרים".
  • השפעתה של תכנית בטלוויזיה אינה נמדדת ברייטינג בלבד. זהו אחד הלקחים החשובים מהסדרה "השד העדתי".

 

בהמשך לפוסט המשותף עם רעייתי מלפני שבועיים, המונולוג של בתנו רק התבקש מאליו.

אני, הגנבת מבגדד…

יש לי אבא רומני, ואמא עיראקית…. אם כן, אני "הגנבת מבגדד".

אותי הבדיחה לא ממש הצחיקה בתור ילדה, אז בשלב מסוים כששאלו אותי "מה אני?" עניתי: "אבא שלי אשכנזי ואמא שלי עיראקית…." זה היה יותר נוח, ומי שהחליט להתעמק ושאל קיבל את התשובה המלאה.

הפעם הראשונה שאני זוכרת שהבנתי שאני קצת שונה, הייתה כשהמורה בכתה ב' עברה ילד ילד בכתה ושאלה אותו "מה הוא?" לא הבנתי בהתחלה מה היא שואלת, אבל מהתשובות של הילדים האחרים, הבנתי ששאלו אותי איפה ההורים שלי נולדו… אז עניתי את התשובה הרגילה… "אבא שלי מרומניה ואמא שלי מעיראק"… מבחינתי היה מדובר בשתי מדינות בלבד, לא הבנתי מה המשמעות של התשובה… המורה להפתעתי אמרה בפליאה ובהתלהבות… "אה… תמיד בני תערובת הם הכי יפים…" הייתי מובכת ומוחמאת, אני בת תערובת? לא ידעתי… והיא חושבת שאני יפה , נחמד…  מאז התרגלתי לשלל תגובות, שכללו את "הגנב מבגדד" וגם "את לא נראית עיראקית", טוב אני בעצם חצי… ואיך אני אמורה להיראות בתור עיראקית גם לא הבנתי… מצד שני, כשאמרו לי שהמוצא נקבע לפי האבא, וזה בעצם אומר שאני אשכנזית, אז ישר תיקנתי והסברתי.. "לא אני גם חצי עיראקית".

לא רציתי שימחקו לי את השורשים העיראקים שכללו מאכלים שאני אוהבת כמו קובה, בקלוואה, סילאן, בעבע וקהי, וגם לא שימחקו לי את המשפחה העיראקית שאני אוהבת. לא רוצה שימחקו לי את הסבתא שסיפרה לי את סיפורי העלייה שלה לפרטי פרטים… את הבית שהיה להם בבגדאד, העוזרת הצמודה, והחיים שהיו שם הרבה יותר עשירים. את הקושי הגדול לעלות לארץ, לאבד את בן הזוג וראש המשפחה שהיה מנהל בעיראק, ונאלץ בארץ לעבוד בעבודות כפיים, שבעקבותיו חטף התקף לב ומת בגיל צעיר.

מעולם לא התביישתי לשמוע את סבתי מדברת ערבית, ואף פעם לא הצלחתי להגיד "עשתידק" (מילה שאומרים בסוף ארוחה על אוכל טעים) כמוה… אבל כל פעם שאני רואה אישה זקנה במטפחת לוקחת סל קניות כמו של פעם והולכת לשוק, אני נזכרת בימים שביליתי עם סבתי, את  אימוני השש בש שקיבלתי ממנה, וגם הכרות עם הסרט בערבית של יום שישי בערב (שנשמע בקולי קולות…)

מצד שני אני דור שלישי לשואה, בכל יום השואה (וגם לא) אני נזכרת בסבא הרומני שלי ובסבתא ממולדובה. אני זוכרת את הסיפורים על המשפחה שהם איבדו בשואה, ובמחנות הריכוז בהם הם היו בתור ילדים וצעירים. על החיים שהם איבדו בעקבות המלחמה ההיא ועל הסיוטים שלא פסקו עד יומם האחרון מאותה תקופת חיים, להם הייתי עדה כשישנתי אצלם באחת הפעמים. אני זוכרת את הנסיעה לפולין, שהיתה שנויה במחלוקת מבחינת סבתי, שהתנגדה לכך מאוד אך גם התרגשה מאוד כאשר הקראתי את שמות בני משפחתה שנספו בשואה, בטקס בפולין באחד ממחנות ההשמדה. אני זוכרת את האווירה הכבדה, והתחושה שלא מדברים על השואה, אך מדי פעם מספרים איזה סיפור שמלווה בבכי על מה שהיה ואחריו האוירה נעשית עוד יותר כבדה. הייתי במסע שורשים ברומניה, אך לעיראק כנראה שלעולם לא אוכל להגיע… ברומניה ראיתי את הכפריים, שעדיין חיים שם ללא מים זורמים בבתים גם בתחילת המאה- 21.

אני קיבוץ הגלויות, אני גם וגם, אבל אני לא זה ולא זה. אני בעיקר פשוט ישראלית. זה נראה מיותר להוסיף מוצא וזה מפתיע אותי עד היום שהשאלה הזאת נשאלת. אני לא מרגישה צורך להזדהות עם אף צד, ולא מרגישה צורך להשמיט אף צד. אני גם לא מבינה בשמות משפחה ומה זה אומר על אנשים, ואני גם לא שופטת אנשים על פי מוצאם.

******

השד, הרייטינג וההשפעה

הסדרה "השד העדתי" הצליחה מעל למשוער. היא העלתה מחדש את הנושא של הפער העדתי והמעמדי לסדר היום הציבורי. כנראה, שרבים יותר משתתפים בשיח הציבורי מאלה שצפו בפרקי הסדרה. למען הדיוק, גם סדר היום הציבורי היה פנוי לקלוט את הנושא. בימי המתנה לתקיפה בסוריה ספק אם השד העדתי היה זוכה לאותה תשומת לב והתייחסות.

פרקי הסדרה אמנם זכו ברייטינג גבוה יחסית לערוץ 10 אך לא רייטינג מרשים. הפרק השני על ההשתכנזות, זכה ברייטינג הגבוה ביותר מבין פרקי הסדרה ונצפה ב-12.6% ממשקי הבית בישראל. הפרק האחרון על המזרחים בתקשורת ירד לרייטינג חד-ספרתי, 9.1%. הסדרה הכניסה את ערוץ 10 לעשרים התכניות השבועיות הנצפות ביותר. כל זאת בשבועות בהם כאשר בשליש ממשקי הבית עקבו אחרי הנעשה ב"האח הגדול" וכברבע מהם עקבו אחרי "המרוץ למיליון".

ללמדנו, שרייטינג זה לא הכל. השפעתה של תכנית טלוויזיה אינה נמדדת רק ברייטינג. אפשר והמשוואה, השפעה גדולה מריטיינג, נכונה גם לגבי אמצעי תקשורת בכלל, ולגבי האכסניה הנוכחית, ואולי גם לגבי הבלוג הזה ממש?!

פסוקו של פוסט

האלבום "מוצרט במצרים", 1997, היה ניסיון מרתק של היתוך צלילים, קצבים וכלים ממזרח עם מערב.

להמשך הפוסט

ועדה קרואה לרשות השידור

דן כספי | 21.08.2013 | 16:34

רפורמה שאינה מחליפה הנהלה ומוסדות כושלים היא אכן מיותרת. הבראתה של רשות השידור מחייבת ניתוח מקיף ולא רפורמה. לשם כך דרוש חזון של הממשלה, בעלת הבית של רשות השידור.

 

נא להירגע! רשות השידור איננה נסגרת.

אפשר להפסיק עם הפגנות המחאה המתוזמרות של עובדים ועם סיקורן השערורייתי מבחינה אתית במהדורת "יומן" בערב שבת. אגב כך, מהו תפקידו של פרשן חיצוני ב"יומן", ועוד קבוע, אם לא להרחיב את היריעה ולרענן את הדיון בטיעונים אחרים מאלה הרווחים במערכת החדשות?  

בתקשורת כמו בפוליטיקה בישראל. כאשר נקלעים לצרה, מתחילים להתחנף לשמאל ולאליטות הליברליות: הפעם, כתבת פרופיל על אורי אבנרי כמו גם תחפושת כמגן חופש הביטוי. אכן, דרושה מנה גדושה של צביעות כדי להשתמש כיום בקרן נויבך, שניצלה ממלתעות ההנהלה הנוכחית בזכות לחץ ציבורי, לשם קמפיין ההישרדות.

רשות השידור לא תיסגר, משום שגם במצבה הנוכחי, של "טוטאל לוס", היא עדיין חיונית לממשלה שחולשת עליה. לא יוצאים למלחמה ו/או לתהליך מדיני ללא ערוצי שידור מגויסים לשליטה בהמונים. ממשלה שמינתה את ההנהלה ואת המוסדות, את היו"ר והמנכ"ל הכושלים אינה משוחררת מן האחריות על גורל העובדים.

כעת לאחר הרגעת הרוחות והסרת הספין "אוי, רשות השידור נסגרת", כדאי לשוב ולהציג תמונה לאשורה: דוחות אחדים, לרבות דו"ח צוקרמן משנת 1997 ודו"ח ורדי משנת 2000, שבו וקבעו שרשות השידור היא חולה, חולה מאד.

גוף חולה זקוק לניתוח ולא לרפורמה. אף רפורמה לא תשים קץ לניהול הכושל רב השנים, לא תדביר את התרבות הארגונית הקלוקלת, לא תחסל את האבטלה הסמויה, לא תשביח את התכניות ולא את התשתית הטכנולוגית המיושנת.

הייתי שם וחוויתי בעצמי את האקלים האלים והמושחת. צמצום של 700 מתוך כ-5,000 מועסקים (1,800 במשרה קבועה ויתרם כפריי לנסרים) לא יבריא את רשות השידור מחולייה.  

לשם הבראתה של רשות השידור דרוש ניתוח מקיף ללא דיחוי. ולשם ניתוח דרושה ועדה קרואה של אנשי מקצוע. כאשר כיהנתי חבר בוועד המנהל של רשות השידור, פרסמתי בעיתון המדינה, 29.9.2002, על סמך לימוד המצב מדו"חות בדיקה ומהתנסות בלתי אמצעית, מתווה להבראתה של רשות השידור, שעיקריו המעודכנים הם;

 

  1.                  תוקם ועדה קרואה (במקור: צוות היגוי) לרשות שידור חדשה, שבו אנשי מנהל, כספים, אקדמיה ותקשורת. הועדה הקרואה תמנה לא יותר מחמישה חברים ובראשה מנהל/ת בעל/ת מוניטין תקשורתי וניסיון עשייה מוכח בניהול ארגוני שידור. היו"ר, חברי הועד המנהל וחברי ההנהלה של רשות השידור יוכלו להשתתף בדיוני הועדה הקרואה במעמד משקיפים בלבד עד תום כהונתם.
  2.                 בתקופת המעבר לרשות החדשה יישמרו דפוסי שידורים "קיציים", שאינם שונים במהותם מלוח השידורים הנוכחי בערוץ 1: שידורי אקטואליה, רכש ושידורים חוזרים. כך ייעשה גם לגבי רוב השידורים ב"קול ישראל".
  3.                  הועדה הקרואה תכין תוך שישה חודשים תוכנית מבנית וכלכלית לרשות השידור החדשה, וחוק רשות השידור ישונה בהתאם לכך. לשם כך, הוועדה תוכל להיעזר בייעוץ מקצועי של מומחים בארץ ובחו"ל.
  4.                  הועדה הקרואה תתווה את המבנה של רשות השידור החדשה ותגדיר את מפת העיסוקים בשידורי הרדיו והטלוויזיה, לרבות שימוש במדיה החדשים.  
  5.                  במקביל, תוכן החקיקה הדרושה לחוק רשות השידור אשר יבטיח את עצמאותה הפוליטית של רשות השידור. 
  6.                  עם השלמת השינויים התחיקתיים, איוש התפקידים והרכבת המוסדות הציבוריים, תעביר הועדה הקרואה, וככל שיסתייע, את מלוא האחריות והסמכויות  לידי הנהלתה החדשה של רשות השידור.
  7.                  במהלך ההקמה של הרשות החדשה תישקל גביית אגרת חירום, שרוב הכנסותיה יוקדשו למימון של עלויות ההקמה של הרשות החדשה. מקורות מימון נוספים יימצאו במימוש נכסים, בסיוע ממשלתי ובהלוואות.

כצפוי, המתווה מעורר שאלות לא מעטות; האם הממשלה תמנה את הועדה הקרואה? אם כן, שוב היא היא עלולה לבחוש?! אלא שזהותם של חברי הועדה, היו"ר ובעיקר מהו הצ'רטר שיינתן לוועדה חשובים יותר!

הניסיון שב ומלמד שבעלי שיעור קומה מקצועית מסוגלים לעמוד בלחצים פוליטיים וכלכליים, ולהיפך. אם וכאשר תוקם ועדה קרואה, והספק אינו קטן, היא תצטרך להשיג את היעד הנכסף: כינון רשות שידור קומפקטית, מקצועית, יצירתית, יעילה ועצמאית. רשות השידור החדשה אמורה להיות מה שאיננה כיום – גורם מרכזי בעיצוב התרבות הישראלית ובשיח הציבורי כמו גם סמן איכותי לשידורים ולתקשורת בישראל.

אפשר כמובן לערער על פרט זה או אחר במתווה המוצע. אפשר להוסיף ולשנות. אך ללא ניתוח, כזה או אחר, אין תקומה לרשות השידור.

*******

פרסום המתווה הסעיר בשעתו את הרוחות ושמונה מחברי ההנהלה בטלוויזיה  (ב"קול ישראל" סרבו להצטרף), נענו ליוזמה "ספונטנית" וחתמו על מכתב לראש הממשלה ואחראי על ביצוע חוק רשות השידור דאז, אריאל שרון, בתביעה להדיח אותי מהוועד המנהל.

בכל מוסד אחר היו ננקטים הליכי משמעת נגד חברי הנהלה הפונים לדרג הפוליטי כדי להדיח רגולטור. ברשות השידור זוהי נורמה. עובדים ושדרים פונים ומזמינים לעיתים קרובות פוליטיקאים לבחוש בענייני הרשות. אחדים מחותמי המכתב למעלה קודמו בינתיים וניצבים כיום מאחורי הקמפיין הציני בעד רפורמה מחשש לניתוח.

 

פסוקו של פוסט

מדי יום ד', בין 8-9 בבוקר, אני מברך שאיני נהג משאית או אוטובוס. אחרת, הייתי נפגע, (ואולי גם הייתי פורק את כעסי על ההגה ועל הנוסעים בכבישים), לשמע תכנית מיוחדת ב"קול המוסיקה" בנימה מתנשאת ותוהה: מתי לאחרונה פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' עודד זהבי או מנהל "קול המוסיקה", אריה יאס, שוחחו ללא מיקרופון עם נהג רכב כבד כלשהו?

לחלוטין אין זה מתפקידו של השידור הציבורי, כן שלי ובשבילי, להנחיל סטריאוטיפים חברתיים?   

 

להמשך הפוסט

שד הרייטינג

דן כספי | 14.08.2013 | 17:14

בוא אלי שדון נחמד/ שב אצלי על המסך

עשה רייטינג, אל תירא/ ותעוף בחזרה.

 

בשולי הצפייה בשני פרקים של הסדרה "השד העדתי", התנסחו שני מונולוגים מצטלבים, של רעייתי ושלי.

 גם אני "משתכנזת"

"את לא נראית מזרחית, השתכנזת" אלו ביטויים ששמעתי לא אחת בימי חיי (ופעם אחת מחבר לעבודה, מזרחי ש"סניק שלבש שחורים כדרך האשכנזים). במה אני אשמה?

נולדתי בבגדד, עיראק בשם סועד ועליתי עם משפחתי ארצה בגיל שלוש וחצי. בארץ ניתן לי השם דליה ועד היום איני יודעת אם זה ע"י פקידי העליה, הגננת או המורה, אבל תמיד התנחמתי שזה לא שרה או רבקה או גרוע יותר.

בבית נקראתי סועד, בחוץ דליה, בבית דברנו ערבית עיראקית ובחוץ עברית. התביישתי לדבר עם אימא בערבית מחוץ לבית. כתוצאה אימא שלא הייתה באולפן למדה מאיתנו עברית טובה. מהשם סועד נפרדתי כשהוצאתי תעודת זהות.

אני תוצר של מערכת החינוך הישראלית מהגן ועד להשכלה גבוהה, דברתי בלי חת ועין כי כך דברו בסביבתי וכי רציתי להיות צברית. בבי"ס היסודי בפריפריה של עכו, למדו אתי עולים חדשים כמוני, אשכנזים ומזרחים כאחד וכולנו רצינו להשתלב. אז דברו על מיזוג גלויות.

אני מהדור שרצינו להיות ישראלים וההיפך מההורים הגלותיים. היו שנים קשות, ההורים ניסו לשרוד את שנות הצנע והאבטלה, ודבר אחד היה ברור לי, שרק השכלה תעזור להתקדם ולצאת ממצב של מצוקה.

התחתנתי עם אשכנזי, אשר שמח לקבל את המשפחה המזרחית הגדולה שלי, ושמח לאכול קובה ועלי גפן ממולאים שאמי הכינה ואילו אני שמחתי להחליף את שם משפחתי (פתאל) שהיה נכתב תמיד עם שיבושים גם כשהכתבתי את האותיות.

כל פעם שאמרו לי שהשתכנזתי (וזה בא בעיקר מכיוון של מזרחים), ניסיתי להבין כיצד ומדוע?

בעיראק חיינו בחברה מסורתית והגענו למדינה מערבית ומודרנית וההסתגלות למנהגים ולהרגלים של הארץ הקולטת לא היתה פשוטה. לוקח הרבה זמן להסתגל לחברה חדשה ושונה. הדבר היחיד שאני מצטערת הוא לגבי השפה, שלא השכלתי לשמר את השפה הערבית.

"השתכנזות" היא מילה של האשמה, של שנאה עצמית, הפניה של יד מאשימה שאומרת: למה לא נשארת מסורתית? איך העזת להתקדם ולהצליח? איך זה שאין לך רגשות אפליה עדתית? תרגישי אשמה על שהצלחת והשתלבת בחברה הישראלית. לא מבינים שהמאמץ הנדרש להגיע להישגים היה רב והבדידות היתה גדולה, כי לא רק שההורים לא יכלו לעזור לנו, אלא שהאחריות לעזור להורים נפלה עלינו, אחי ואחיותי. אחותי הבכורה ז"ל יצאה לעבוד בגיל 13 כדי לעזור לפרנסת המשפחה, אך היא לא ותרה ושנים אח"כ סיימה תואר באוניברסיטה הפתוחה.

כעסתי כשראיתי את אמנון לוי אומר לציון אמיר שיש לו לוק של אשכנזי! האם העו"ד המכובד צריך להתנצל על כך שהצליח, איך הוא מצופה להראות, לבוש גורמטים??? אמנון לוי מייסר את עצמו שהשתכנז והלך לאוניברסיטה. האם זה רע?  להיפך, ההשכלה היא חלק חשוב בקידום המזרחים ושל האוכלוסיה בכלל.

וכשמדברים על מסורת מזרחית, איזה מסורת רוצים לשמר? את העובדה שהאישה ישבה בבית ולא יצאה לעבוד, וכשיצאה החוצה נאלצה ללבוש רעלה. שבנות נחשבו פחות מבנים, כי לבנות צריך לדאוג לנדוניה?

יש הרבה מזרחים מצליחים בארץ,  אני מסתכלת ורואה שמהעלייה העיראקית יצאו פוליטיקאים, סופרים, רמטכ"ל, אנשי עסקים מצליחים, רואי חשבון ועוד… למה לא להסתכל על חצי הכוס המלאה?

נכון, יש בעיות בעיקר של מרכז מול פריפריה וצריך לטפל בהן אבל להפוך אותם לשד???

מוצאי העיראקי הפריע דווקא לאמריקאים. בשנת 2003, ערב פרוץ מלחמת המפרץ השניה, פנייתי לקבלת ויזה לארה"ב לא נענתה והיינו צריכים לשנות ברגע האחרון את תוכניותנו לנסיעה לשבתון בוושינגטון.

גם אני מזרחי

מתי גיליתי שאני מזרחי או ממוזרח?

v     אולי כאשר הגעתי ארצה ממזרח, ממזרח אירופה, מרומניה, למדינה מערבית.

v     אולי כאשר פקידי הסוכנות בשדה התעופה פרסו בפני הורי מפת ישראל והסבירו להם שבאר שבע "זה רק שתי אצבעות מתל אביב".

v     אולי כאשר עשינו את הפסח הראשון בישראל במעברת חצרים בבאר שבע בחברת יחידים שיכולנו לדבר עמם, דוברי צרפתית ילידי מרוקו.

v     אולי כאשר בבית ספר תיכון בבאר שבע, בנות ובנים לוותיקים בתנועת הנוער הדירו והשאירו אותי ושכמוני בחוץ, בחברה סלונית, יחד עם חברים נוספים שהגיעו ממרוקו ומרומניה.

v     אולי כאשר נכנעתי בסוף השנה הראשונה באוניברסיטה ועיברתי את שם המשפחה כדי להקל על הסביבה או אולי לא לבלוט בה.

v     אולי כאשר מרצה באוניברסיטה פלט בשובבות ש"הרומנים הם המרוקאים של האשכנזים".

v     אולי כאשר מרצה אחר גילה לי כי טרוצקי הקדים ואמר ש"רומני הוא מקצוע".

v     אולי כאשר חברים באוניברסיטה בארגון "עודד" – איציק, שמוליק, אבי ודוד, סטודנטים ממוצא מרוקאי, אימצוני כאחד משלהם.

v     אולי כאשר הוכחתי שגם לי יש "דם חם" לא פחות משלהם, וגם אני יודע להיעלב או להתפרץ לא פחות מחברי המרוקאים.

v     אולי כאשר גיליתי שקשה להגיח מהפריפריה למרכז, ואם אין לך קשרים וייחוס של ותיקים, אם אחד מהוריך לא היה בפלמ"ח, בהסתדרות, בצה"ל או במפא"י, קשה להסתדר ולהתקדם בארץ וכן, גם באקדמיה.

v     אולי כאשר הבנתי שרק שנים בודדות מבדילות בין ותיקים מיוחסים לבין עולים חדשים.

v     אולי כאשר נישאתי ל"משתכנזת" ילידת עיראק ומיד ברכו אותנו בבדיחה: מה נולד מנישואים של רומני ועיראקית? "הגנב מבגדד".

v     ואולי כאשר אבא שלי שיחק שש בש עם החמה העיראקית שלי?

 

מרס תורכי בין עדתי

מרס תורכי בין עדתי

 

v     אולי כאשר גיליתי שיש גם מוסיקה קלאסית עיראקית.

 

כנראה ש"השד העדתי" נדבק אלי ואני ממוזרח, אחרת אין לי הסבר מדוע אני מרגיש מקופח.

 

פסוקו של פוסט

הנה עדות מוסיקלית לכך שהרומנים הם מזרחים. סרטון של פלורין סלם, אשר צבר קרוב ל-13 מיליון צפיות מראשית פברואר 2013.

להמשך הפוסט

חפיפלנד

דן כספי | 07.08.2013 | 17:13

 התקשורת אינה אחראית על פארסת הנגיד בחפיפלנד. הפרשה פרצה לא רק בזכות תושייה עיתונאית, אלא בעיקר משום שבעלי אינטרס הצליחו לגייס עיתונאים לקמפיין נגד המנוי. ומי מפרגן למי בעיתונות הישראלית.

 

בשיח הציבורי סביב פארסת הנגיד עלו בין היתר שני טיעונים שכיחים;

אם יוחמרו הנהלים ולנוכח התקדימים, כוחות איכותיים עלולים להירתע מלמלא תפקידים ציבוריים. בשל כך, ח"כ לשעבר גילה פינקלשטיין, כיום חברה בוועדת טירקל, גוננה בחירוף נפש על יעקב פרנקל. בנוסף, עמיתה לוועדה, משה נסים, שר לשעבר, תמה "מה אני ואשאל כלכלן בכיר על הרומן שלו?"

נראה שגם אחרי 65 שנה, מדינת ישראל לוקה עדיין בנהלים בסיסיים בתחומים מרכזיים, בכללם מינוי בכירים. די לצפות בסרטון מאיר העיניים להלן של נדב איל, עורך חדשות החוץ המבריק בערוץ 10, כדי להיווכח בפער שבין ישראל לבין מדינות מתוקנות. מועמדים במדינות המערב עוברים זובור מסודר לפני מינוי כדבר מובן מאילו. רק במדינת ישראל נכמר הלב היהודי עד כדי כעס על אותם נהלים גמישים ופתוחים לפרשנויות אישיות.

הטיעון השני מתייחס לתרומת התקשורת לפארסה. העובדה שעיתונאי בכיר בעיתון הארץ, אמיר אורן, יזם והוביל את הקמפיין נגד מינויו של יעקב פרנקל לנגיד מעוררת מחדש את השאלה על השפעת התקשורת על השתלשלות העניינים.

לא התקשורת אחראית לפרוץ הפרשה. ככל שיש מי שמעוניינים להטיל על התקשורת את האחריות והקרדיט לסיכול המינויים, שוב נחשף סוד גלוי: בניגוד לדימוי השכיח, לא תמיד עיתונאים נוברים כדי לחשוף את השלילה והלכלוך. בדרך כלל, יש בעלי אינטרס שמנדבים מטעמים שונים מידע לעיתונאים.

לכל המעורבים נח להניף אצבע מאשימה כלפי התקשורת. גם עיתונאים ועורכים מקבלים את "האשמה" כמחמאה על חריצותם המופלגת ועוצמתם לחולל סערה ולהשפיע על השלטון. שוב הוכח כביכול, שהעיתונאים הם "כלב השמירה" של הדמוקרטיה. אלא שיש כאן אשליה אופטית. בדרך כלל, וכך גם הפעם, העיתונאים הם מעין "כלב מחמד" של מקורות המידע. הם כותבים ומפרסמים מה שמספרים להם ומה שמגניבים לאוזניהם.

אמרו מה הם כותבים ונחשו לבד מי מאכיל אותם.

כך הייה מאז ומעולם וכך פרצו ופורצות פרשיות, כאן ובמדינות אחרות: יותר בזכות בעלי אינטרסים המצליחים לגייס את התקשורת ולהחצין מחלוקות פנימיות מאשר בזכות עיתונאים חרוצים. הכיצד התקרית של יעקב פרנקל בחנות דיוטי פרי בהונג קונג נחשפה דווקא ע"י כתב ופרשן המתמחה בענייני ביטחון ולא עמית כלשהו בדסק הכלכלי? תמיהה וניחוש בצדה. אפשר והמקור העדיף דווקא מישהו לא מן הברנז'ה מטעמים שונים. למשל, נגישות לכתב (אני מכיר אותו) ואולי בשל אמון בו. צבא הכתבים והפרשנים לענייני כלכלה סמוך על שולחנם של מקורות פנימיים וחייבים בנאמנות להם.

ברב המקרים, המקור שולט בעיתונאים, במיוחד במצבים שכיחים, כאשר דובר  מנוסה, מיומן ומתוחכם מיטיב להפעיל עיתונאים צעירים ורעבים למידע. פרטים נוספים על יחסים מניפולטיביים כאלה נחשפים בימים אלה ממש בשידור חי בפרשת הרפז-אשכנזי-בניהו. לפי פרסומים אחדים, דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, היטיב להזין כתבים ועורכים במידע מגמתי ולהפעילם נגד קצינים בצה"ל ויריבי הרמטכ"ל לשעבר.

לא התקשורת הכשילה את המינויים. חרף הטענה הנוחה לרבים, התקשורת אינה אשמה שיעקב פרנקל וליאו לידרמן לא מונו לנגידים. כנראה המתחים הפנימיים בתוך קהילת הכלכלנים אחראים להכשלת המנויים. גם בעבר היו מקרים של סיכול מינוי בזכות פרסומים בתקשורת, ובכל פעם לא מעט תודות ל"גרון עמוק" שנידב מידע פנימי לעיתונאים.   

בשנת 1976 יגאל לביב פרסם ב"העולם הזה" סדרת תחקירים על מעשים פליליים של בכירים במפלגת העבודה. אחד מהם היה אשר ידלין, שאמור הייה להתמנות לנגיד בנק ישראל. ידלין נעצר שלושה ימים לפני כניסתו לתפקיד, נחקר, הורשע ונידון למאסר של חמש שנים בגין קבלת שוחד וטובות הנאה. שני עשורים מאוחר יותר, איילה חסון חשפה פרטים על מה שנודע כפרשת בראון-חברון, ובמרכזה הסכם לפיו ש"ס אמורה הייתה לתמוך בהסגת צה"ל מחברון תמורת מינויו של רוני בר-און, כיועץ המשפטי לממשלה. לא מן הנמנע שמתנגדי ההסכם סייעו לכתבת הצעירה.

יותר ממה שהתקשורת התחזקה בשנים האחרונות, המערכת הפוליטית נחלשה. ככל שהמערכת רדופת מחלוקות פנימיות, כך היא נוטפת מידע לעיתונאים. רבים יותר בתוך המערכת הפוליטית מעריכים כנראה שכדאי להחצין חילוקי דעות בלתי פתורים לזירה התקשורתית.

אם כן, במה בכל זאת התקשורת תרמה לפרשת הנגיד?

ראשית, הסיקור התקשורתי מאיץ תהליכים ומכתיב את הקצב לפוליטיקאים, בייחוד למי שרגיש לדימוי התקשורתי. כך אפשר ובהעדר לחץ תקשורתי, סמוי כגלוי, אפשר וראש הממשלה ושר האוצר יכלו לשקול יותר את צעדיהם במינוי של ליאו לידרמן.

שנית, אפשר והתרומה המשמעותית של התקשורת בתזכורת שכולנו חיים בחפיפלנד.  גם בתחומים רבים אחרים – אם בחינוך, בתחבורה, בבריאות וביחסי חוץ או בסכסוך עם הפלסטינאים; מחפפים, כושלים, מצטדקים, מייחצנים ומבטיחים רפורמה, (איך לא?), של שינוי השיטה. ואם זה לא עובד, מיד שולפים את השעיר לעזאזל הבטוח – התקשורת.

כנראה, שזהו תפקידה העיקרי של התקשורת בזירה הפוליטית – לשמש אליבי למחדלים של בעלי שררה בחפיפלנד.

לבסוף, וזוהי ההשפעה המשמעותית, התקשורת הופכת את החיים בחפיפלנד לשגרה ולנורמה. הטלוויזיה במיוחד מטשטשת את הגבול בין המציאות לבין הריאליטי, בין פדיחה פוליטית לבין פדיחה באולפן. שתיהן מתרחשות על המסך הקטן. אזרחי החפיפלנד נוטים לפתח יחס סלחני עד כדי אמפטיה כלפי גיבורי הפדיחות, גיבורים וסלבים, וכן, למנוע את הדחתם מן המשחק.

******

הנה הזדמנות נוספת לגלות מי מפרגן למי בתקשורת, לפחות בפרשת הנגיד. בצהרי יום ד' , 7/8/13, התפרסם מכתב מטעם משרד המשפטים בהונג קונג ובו נשללה גרסתו של יעקב פרנקל. מי שמעיין במכתב המקורי הממוען לעיתון הארץ, נוכח שפרנקל נעצר ונשפט על גניבה ללא כל התנצלות מטעם הרשויות. מכתבים דומים נשלחו מאוחר יותר גם לאמצעי תקשורת אחרים. 

בקול ישראל דווח מיד על המכתב בעיתון הארץ.  גם גלובס ו-NRG של מעריב מפרגנים לעיתון הארץ. אלא שב-YNET  הקרדיט על המכתב ממשרד המשפטים בהונג קונג מוענק ל… ערוץ 10. כלכליסט, עיתון נוסף בתאגיד של ידיעות אחרונות מסתפק בדיווח על המכתב  ממשרד המשפטים בהונג קונג ללא קרדיט.

פסוקו של פוסט

בחודש שעבר הלך לעולמו המלחין, הזמר, הפסנתרן והבדרן יואל שר (1936-2013). לזכרו, הנה תכנית בת למעלה מחצי שעה עם כוכבים לשעבר במועדון הלילה שלו עומר כיאם ביפו העתיקה, בבימויו של רלף ענבר.

להמשך הפוסט