פוסטים בנושא: יחסי ציבור

רני הגדול

דן כספי | 20.01.2014 | 09:25

"תוקפים אותי, כי אני המראה שלכם. הביטו בי וראו את עצמכם: צבועים, שטחיים, רדודים, חלולים ומכורים לכסף."

הם באו אליו מכל שדרות האליטה הישראלית.

"כרבים אחרים, נדהמתי להיווכח בגודל הצמא לבית ועד כזה, ומשנפתח הוזמנו, אישרו ונהרו אליו ראשי המשק, האקדמיה, הפוליטיקה, יוצאי מערכות הצבא והמשפט – כל אלה שעד אז החליפו מלים בחתונות ובריתות מילה – מצאו עצמם ישובים בסלון מול מארח מרעיף, תחילה בדירתו הצנועה ברמת-גן ובהמשך בבית-המידות שרכש בסביון. נטוורקינג בהתגלמותו.

"…אבל אחרי כמה מפגשים, שבהם ישבתי על נתח קצבים מול רקטור אוניברסיטה או שרה בכירה, שופט עליון או אמנית חשובה, וכמובן עם אנשים נעימים ותרבותיים שבהונם היה אפשר לרכוש כמה וכמה איים יווניים ואולי את בריטניה כולה – מפגשים שמהם יצאתי מתנודד משיחה טובה, ארוחה מענגת ואלכוהול משובח – הסרתי מעל פני את הבעת האורח המזדמן והתייצבתי בהם מרצון וללא תירוצים.

"בלא פחות משישה ולא יותר משמונת האירועים שבהם השתתפתי הורחבה משמעותית היכרותי עם המושכים בחוטים. אחרי הרבה שנות בונקר, זו הייתה לי חוויה מרעננת ומרחיבת אופקים. רני והילה אשתו הם מארחים מושלמים, ודווקא בכך נטמן הקושי. הקושי של היום שאחרי, עם החזרה לשגרת העימות בין עיתונות ליחצ"נות, בין רהב לביני, כאשר בשיא קרב החפירות מזדמזם האינטרקום בביתי ובעקבותיו שליח פורק עציץ ענק עם כרטיס ברכה מרני והילה לחג או ליום-ההולדת."

מתוך חנוך מרמרי, קאטפיש,  העין השביעית, 12/1/2014 

*

מבעד לאדי האלכוהול המשובח  ראיתי אותו לפתע מחויך, לבוש חולצת גופיה שחורה, בעיניים עייפות וזיפי זקן בן שלושה ימים. הוא נשען על מעקה המרפסת ממנה הביט בסלון רחב הידיים והומה באורחיו צפופים אלה בתוך אלה. דבריו הצטלצלו באוזני כך; 

"נעים לי לראותכם שוב אצלי. תודה שבאתם במיוחד בימים אלה שאני מותקף. ומה לא אומרים עלי? שאני רדוד, וולגרי, מושחת, עילג. היש עוד שם תואר ששכחתי? ואף אחת ואף אחד לא סרו להגן עלי. אף אחת ואף אחד לא השמיעו מילה להגנתי. נותרתי בודד מול חציהם המורעלים של מקטרגי, של המקנאים בי ובהצלחתי.

"לא רק זאת, היו גם כאלה, ואני רואה אותם בין הנוכחים, שהחליטו לנתק קשרים אתי, להביא לסיום את החוזה, או לאי-חידוש החוזה, מפחד שיינזקו בעסקיהם. ממש כפיות טובה. הרי אני גוננתי עליכם לאורך שנים וישבתי על גדר בכל פעם שנשקפה לכם סכנה מפרחח עיתונות זה או אחר. הרי אני הדפתי כל פרסום שלילי עליכם. עמלתי עבורכם יומם ולילה גם כאשר הייתי משוכנע שאתם טועים. אני הייתי המגן שלכם. וכעת אתם יראים כביכול, מתדמיתכם ומושכים תקציבים ממשרדי. השארתם אותי בודד במערכה על שמי הטוב. ואותם עורכי עיתונים שפרסמו רשימות רעל נגדי נמצאים כאן הערב ונהנו שנים מהאירוח כיד המלך במעוני. 

"אם כך, אומר לכם כאן מה שאיני יכול להגיד בחוץ. מדוע? כי לי יש אתיקה. כן, כל אלה שמפקפקים באתיקה שלי יכולים ללמוד ממני. אם כך, מדוע תוקפים אותי בזעם רב? מדוע העליהום האטומי עלי?

"לא, לא משום שהצלחתי מעל ומעבר ואני מצליח. לא משום שבניתי אימפריה במו ידי. לא משום שיצאתי מאחורי הקלעים לקדמת הבמה והזרקורים. לא בגלל הפה שלי ולא בגלל המראה שלי.

"תוקפים אותי, כי אני המראה שלכם. הביטו בי וראו את עצמכם: צבועים, שטחיים, רדודים, חלולים ומכורים לכסף. לא אני רועה בשדות זרים ומחפש השראה באלילים במזרח הרחוק להחלטות עסקיות הרות גורל; לא אני מתייעץ עם רוחות וסיאנסים לפני השקעת הון תועפות; לא אני מחפש שלום פנימי עם עצמי ומסתנוור מגברים חסונים וחלקלקים; לא אני מחפש רוחניות אצל רבנים ובבות, פינטו, איפרגן, רנטגן, סיטי, אולטראסאונד או MRI. זהו המיליה הרוחני שלכם. להבדיל, אני יודע במה להשקיע את הוני, בנכסי אמנות אשר במוקדם או מאחר יהיו נחלת הציבור. אתם לוקחים ואני נותן לציבור.

"תוקפים אותי משום שנוח יותר להשליך עלי מה שחושבים עליכם. אני חוטף את מה שלא נעים להגיד לכם ועליכם. חבורה של עשירים חדשים, מדושני שביעות עצמית וחשיבות תהומית. כל אחת ואחד מכם איננו אלא גרגיר חול כעלה נידף ברוח."

ואז נשמעו שתי יריות, הדובר צנח והקהל פרץ בשאגה אדירה – the show off must go on. ואז התעוררתי להשלים את הפוסט.

פסוקו של פוסט

להרחבת היריעה וההקשר של "רני הגדול", מומלץ לעיין בספרם החלוצי של מרגלית טולדנו ודייויד מקקי, בינתיים באנגלית, על התפתחותם של יחסי הציבור בארץ.   

 

 

 

ואם זה השתמע אחרת, הרשימה היא מעין פאראפרזה על גטסבי הגדול.

להמשך הפוסט

השנה של יחסי ציבור

דן כספי | 23.12.2013 | 23:20

האם יש קשר בין המשבר בתקשורת לבין שגשוגם של יחסי הציבור בישראל? על העיתונאים להקפיד ולצטט את היחצנים כפי שהם נוהגים כלפי דוברים ומקורות גלויים אחרים.

 

בימים אלה נוהגים אמצעי התקשורת לפרסם סיכומים על השנה שחלפה ותחזיות לשנה האזרחית הבאה. כל סיכום הוא שרירותי, במיוחד כאשר בישראל מסכמים פעמים את השנה – בראש השנה ובראש השנה האזרחית.

כנראה שגם השנה אין סיבה למסיבה ולסיכומים בתקשורת. משבר כלל עולמי פוקד את אמצעי התקשורת הוותיקים, והוא הגיע גם ארצה. למעשה כמעט ואין אמצעי תקשורת – עיתון מודפס או תחנת שידור, שאינו מדווח על הפסדים, או במקרה הטוב על ירידה בהכנסות. ההשקעה באמצעי תקשורת כבר לא משתלמת מבחינה כלכלית אך היא נושאת עדיין רווחים פוליטיים.

*

כל המו"לים של העיתונים המודפסים, וכל אחד לחוד, ראויים לתואר איש השנה ולו רק בזכות מלחמת ההישרדות העיקשת. גם כל אחד מן התהליכים המדוברים למשל, פריחתם של אמצעי תקשורת חדשים בפלטפורמות טכנולוגיות חדשות – אינטרנט, סלולרי, רשתות חברתיות ועוד; דעיכת העיתונות המודפסת; המעבר מהמסך הגדול של הטלוויזיה לצגים קטנים יותר של מחשבים וטלפונים, ועוד, ראוי לאפיין את השנה החולפת.

אלא שבחרתי בתופעה שטרם זכתה לתשומת לב ראויה. הכוונה  לתהליך איטי אך עקבי, אף הוא כנראה גלובלי, של שגשוג ביחסי ציבור והעושים במלאכה זו, הלא הם היחצנים. אתר יאהו מדרג את יחסי הציבור במקום הראשון בין שבע העבודות המבטיחות בארה"ב בשנה הקרובה. גם בישראל יחסי הציבור צברו תאוצה והיו לתעשייה פורחת. לפי הערכות בלתי פורמאליות, אלפים עוסקים ביחסי ציבור בישראל. מלבד יחצנים עצמם, דוברים, יועצים, עוזרים ואחרים כולם עוסקים ביחסי ציבור ובספינים. כיום, כמעט כל איש ציבור ולהבדיל, כל חשוד, מצטייד ביחצן בנוסף לעורך דין. יחצנים היו לסלבים, כוכבי תקשורת, אורחים מכובדים בדיונים ציבוריים וגיבורי תרבות במדורים חברתיים.

על כן, אפשר בהחלט להכתיר את השנה החולפת בתקשורת הישראלית כשנת יחסי ציבור.

*

יחסי הציבור הם ענף אלגנטי של מה שנהוג לכנות כתקשורת שכנועית. בדומה לתעמולה, הסברה, פרסום או שיווק, גם יחסי הציבור מכוונים כדי להשפיע על המונים. אלא שיחסי ציבור מעוררים פחות התנגדות. המסרים של יחצנים הינם בדרך כלל סמויים ואינם תובעים היענות לאלתר. גם התגובה ליחצנות אינה מתגוננת כמו ביחס לפרסום או לתעמולה, ואולי לא במקרה. היחצנים טורחים ליחצן את עצמם לדעת ומרבים להציג את מלאכתם כמועילה לציבור ומוסיפה למידע חיוני של אזרחים בדמוקרטיה. אלא שהמידע התמים עלול להתברר כמגמתי וחלקי ולו רק משום שהוא נועד בעיקר כדי לשרת את לקוחות היחצנים.

התהליך הגלובלי של פריחתם של יחסי ציבור לא היה נוחת עלינו לולא רוח המפקד המקומית מלמעלה. באקלים של שיווק וספינים פורחת ומשגשגת תעשיית היחצנות כחול-לבן. לעיתים נדמה שיחסי ציבור הינם תחליף למדיניות. אם אין אופק מדיני יש אופק יחצני.  

רבים מן היחצנים הם עיתונאים לשעבר, אשר בוחרים ביחסי ציבור בתור קריירה שנייה ומשופרת יותר. הללו יודעים את רזי הסיקור התקשורתי ומסוגלים להכין חומרים מוכנים לפרסום, אף טוב יותר מהכתבים עצמם. במפגש בין הכתב לבין היחצן, ידו של האחרון על העליונה מכל הבחינות – גיל, ניסיון ומיומנות תקשורתית. מנקודת ראות הכתב, נוח מאד לקבל חומרים אפויים היטב, יהיו אלה מידעים בעל פה או קומוניקטים בכתב. ככל שהעיתונאים כורעים בעומסי הסיקור ומטילים עליהם משימות רבות יותר בשל ייעול, כך הם נזקקים לסיועם של היחצנים.

*

במידה רבה, יחסי הציבור משגשגים לא מעט בצל המשבר הפוקד את אמצעי התקשורת, ואולי אף מוסיפים לו בדיעבד. במקרים רבים יחסי ציבור נכונים עשויים להשיג מה שפרסום משיג בכסף. כתבה טובה ותדמית חיובית של פירמה או מוסד שוות הרבה כסף, ע"ע רמי לוי. מבחינה זאת מיטיבים יחסי הציבור להתחרות בפרסום כאשר הדבר בא לעיתים על חשבון ההכנסות של אמצעי תקשורת ממודעות. כך עלול להיווצר מעגל קסמים קטלני לאמצעי התקשורת.

ככל שעיתונאים נסמכים על יחצנים ומשרתים בדיעבד את אינטרס לקוחותיהם, כך מתייתר הצורך בפרסום, פחות פרסום – פחות הכנסות, פחות הכנסות – פחות עיתונאים ועומס נוסף על עיתונאים, וככל שגובר העומס בסיקור תקשורתי, הולכת ומעמיקה תלות העיתונאים ביחצנים כמקור מידע.   

*

אם לא די בנזק הכלכלי הפוטנציאלי, אפשר וליחסי הציבור השלכות על איכות המידע של האזרחים בדמוקרטיה. כיצד יבחינו קוראים וצופים בין מידע אמין על טייקון לבין יחסי ציבור עליו? מדוע יאמינו אזרחים לפרסומים בתקשורת אשר מקומם במשרדים ליחסי ציבור? האם מקרה הוא שאחרי עשור של טיוח מוצלח באמצעות יחסי ציבור משומנים קורסת אחת הפירמידות הגדולות במשק הישראלי?

לטובת הציבור ולמען אמצעי התקשורת עצמם חייבים לרענן את נוהלי הסיקור. דרך אחת היא להקפיד ולייחס בכל פעם דיווח זה או אחר ליחצנים בנוסח הנהוג מכבר לגבי דוברים ומקורבים אחרים. למשל, לפי מידע שנמסר מהמשרד ליחסי ציבור של נוחי דנקנר, המכונית של מוטי בן משה היא מעוקלת. לחילופין, היחצן של מוטי בן משה המציא לנו מסמך המאשר שמכוניתו אינה מעוקלת. אף אם ממבט ראשון נוהל כזה אינו מעשי, (מיהו העיתונאי שירצה להודות שהוא כלי בידי יחצן?), הרי שהוא חיוני לשיקום אמינותם של אמצעי התקשורת כמו גם למען איכות המידע המתפרסם בהם.

פסוקו של פוסט

אפשר לקרוא יותר על יחסי ציבור בספרם החדש והמקיף של יחיאל לימור, ברוך לשם ולאה מנדלזיס, יחסי ציבור: אסטרטגיה וטקטיקה, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה. 2013.       

 

 

להמשך הפוסט

יום הולדת לערוץ 2 – פרק ראשון

דן כספי | 25.11.2013 | 22:35

ערוץ 2 בן עשרים. סיבה טובה ללכת למקום בו נקברים מדי יום נכסי התרבות הישראלית. הביקור החל בחלקת הפוליתונאים – עיתונאים שמכרו את נשמתם לפוליטיקה. פרידה מאריק איינשטיין.

החודש מציינים שני עשורים לערוץ 2. שידורי הערוץ החלו ב-4 בנובמבר 1993 והם בישרו תחילתה של הטלוויזיה המסחרית בישראל. במסגרת החגיגה משודרים מדי ערב סרטונים שופעי שביעות עצמית. צניעות וענווה חולקו במשורה לאנשי טלוויזיה.

אשר על כן, החלטתי לכבד את האירוע ולהיות דווקא עם מי שהיו ואינם בערוץ 2. לשם כך, הלכתי לבית העלמין קולטורה. שם נמצאים המפורסמים לשעבר בתקשורת ובטלוויזיה בפרט, אלה שהיו מפורסמים פעם. להבדיל מאחרים, קולטורה הוא בית עלמין פתוח ומיוחד לנשמות שנכנסות אליו, ולו לזמן מה, ויש שעוזבות אותו ושבות לבעליהם כעבור זמן ומפח נפש.

על שער בית העלמין התנוסס, איך לא, המאמר הידוע בלטינית ובאותיות לעז -

SIC TRANSIT GLORIA MUNDI

או בעברית, כך חולפת התהילה מן העולם.

ביקור בחלקת הפוליתונאים

מפיסטו השוער הקביל את פני בחיוך הממזרי שלו.

- את מי באת לבקר הפעם, פרופסור?

- אפתיע אותך. לא את דודו טופז, לא את שרון גל, לא את עמנואל רוזן ואפילו לא את הקבר המוכן של הזמר המפורסם.

- אם כן, את מי רצית לבקר הפעם?

- קח אותי לחלקת פוליתונאים, פוליטיקאים שהיו בעבר עיתונאים, כאלה שמכרו לך את נשמתם העיתונאית בנזיד טעימה מכוח פוליטי.

 חלקת הפוליתונאים נמצאת בסמיכות לחלקת העיתונאים שנטשו לטובת עיסוקים אחרים, למשל יחסי ציבור, דוברות, ייעוץ, שירות ציבורי, אקדמיה, עסקים וכד'.

- בטח אתה מחפש את שלי, שלי יחימוביץ'. נשמתה שוכנת ליד ח"כ לשעבר דניאל בן סימון, בני אותה מפלגה. הוא כבר איננו מפורסם, אך שמרנו לו מקום בקצה השדרה. אולי הוא עוד ישוב לעיתונות ונשמתו תצא מכאן, הביע מפיסטו משאלה והמשיך. לא היה קשה מדי לפתותם לעזוב את העיתונות, גם לא הייתי צריך להרבות בהבטחות. אחדים מהם עשו חשבון קר. הסוס שלהם בתקשורת נגמר והם החליטו להבטיח לעצמם פרנסה לעתיד. היו גם שחיפשו עוצמה נוספת על מה שכבר צברו באולפנים. כך שקניתי את נשמתם בזול וללא מאמצים רבים. וכאשר הם בזירה הפוליטית, הם נחשפים במערומיהם הרדודים. הם שטוחים כמוהו כעמוד עיתון. הפוליתונאים שלך, מאמינים שדי כדי להיות מפורסמים כדי להנהיג את הציבור.

- הגזמת ידידי. הכללה פראית. האם מהקצונה בצה"ל מגיעים אנשים טובים יותר? הרי היו לנו מנהיגים דגולים ששלחו ידיהם בכתיבה לפני כן. הם כאן בשדרת הרצל.

- אתה משווה את פליטי העיתונות במשבר של היום, ניצן הורוביץ, עופר שלח, מיקי רוזנטל או מרב מיכאלי להרצל, סוקולוב, כצנלסון או ז'בוטינסקי? כל אחד מבין האחרונים נשא מטען ערכי מוצק. היום הם מוכרים בעיקר כשמות רחובות. בזמנם הם היו מנהיגים, הוגי דעות ומובילי דרך. במה כוחם של הפוליתונאים שלך? האם יש איזה רעיון מקורי או יצירתי שהביאו הפוליתונאים הללו? אלה הם דברנים ולא מנהיגים.

- אבל תראה מה עוללת לנו? אולי הצלחת לפתותם לעזוב את העיתונות, אך רק חיזקת את הבינוניות של הכנסת ושל הממשלה בפרט.

- אשתדל להשתפר, חייך מפיסטו ושילח איום מרטנז. עוד תעריך אותי כשבפעם הבאה אכניס לכנסת סלבים ובוגרי תכניות טלוויזיה, האח הגדול, הכוכב הבא או Xפקטור. הפעם הסתפקתי בסנוניות נבחרות, ציפי חוטובלי וישראל אייכלר.

הציבור כמו פלסטלינה

- איך אתה מצליח לעשות זאת?

- פשוט. תחילה, אני מסמם את הציבור עם שלל תכניות, ובמיוחד מנטרל את כושר השיפוט שלו. אני מטמטם אותו במנות של ריאליטי וכאילו חדשות ואקטואליה באריזה בידורית, התגאה מפיסטו. ברגע שהציבור ברובו מסומם וחסר שיקול דעת, הוא הופך בידי כמו פלסטלינה ואני משחק חופשי ברגשות ובדעות שלו.

לפתע רוב הציבור שונא את אמריקה והופך לפרנקופוני. רק לא מזמן דיברתי נגד הסנקציות של המערב על איראן וטענתי שהן בלתי יעילות, ורוב הציבור האמין לי. התחננתי שלא יסירו את הסנקציות על איראן, כי הן כן היו יעילות , וידעתי על כך. אך רוב הציבור שכח מה שאמרתי לא מזמן ושוב מאמין לי ללא עוררין כי ההסכם עם איראן הוא אסון, bad deal. מבוקר עד ערב, אמצעי התקשורת מפמפמים לציבור את דף המסרים שלי.

גם העיתונאים משתפים פעולה בקלות. שיקול דעתם מסורס והם זוללים כל מה שאני מגיש להם. שבועיים האכלתי אותם, עם צו איסור פרסום ובלעדיו, בסיפורים עסיסיים על אייל גולן וחבורתו. יש לי סרט אין לי סרט על אייל גולן והילדות. יש עדות אין עדות על ניצול מיני והדחה לסמים.

- בעצם, גם אותך היו צריכים לחקור על הדחה לסמים של ציבור שלם, ניסיתי להקניט את מפיסטו.

- להיפך, רק מודים לי שבזכות הטיפול שלי סובלים פחות. כיצד לדעתך הייה הציבור מעכל את ההסכם עם איראן ואת האיום הגרעיני ללא פרשת גולן? אתה מבין, דעת קהל זה כמו שבשבת. כך שאני יכול לסובב אותו איך שאני רוצה ללא חשש. אפילו אם אחליט באמת ובתמים על שתי מדינות לשני עמים ואלך על חלוקת הארץ, רב הציבור יישאר מרותק למסכים הקטנים ולא יזוז ממנו.

הזמן דחק וביקשתי להגיע לקרבנות נוספים של ערוץ 2 ושל הטלוויזיה המסחרית. ועל כך בפוסט הבא.

פסוקו של פוסט

במהלך הביקור בקולטורה, נודע על פטירתו של אריק איינשטיין. גם אני נפרדתי ממנו באחד השירים הפחות מוכרים אך המשמעותיים במיוחד עבורי.

 

להמשך הפוסט

פילנתרופיה ומדיניות רווחה

דן כספי | 05.10.2013 | 21:08

המצוקה הכלכלית של מוסדות לאנשים עם צרכים מיוחדים מחייבת סיוע מגורמים מסחריים, גם אם יש בסיוע שכזה פן יח"צני. ככל שהפילנתרופיה מסייעת, היא עלולה לפטור את הממשלה מן האחריות לתקצב כראוי של מוסדות אלה.

בעקבות הפוסט הקודם, ביקשתי מד"ר אורנית קליין שגריר, אימא לילד אוטיסט ומלמדת תקשורת באוניברסיטה הפתוחה ובמכללה האקדמית הדסה, להתייחס לנושא. להלן דבריה ותודתי לה עליהם;

בעולם מושלם

בפוסט האחרון שלו בבלוג זה מתח פרופ' דן כספי ביקורת על מבצעי יחצ"נות שונים של חברות מסחריות גדולות ובחר להביא כדוגמה בין השאר את המיזם החשוב של אלו"ט (אגודה לאומית לאוטיסטים) "כסף קטן גדול". זהו פרוייקט הפועל כבר שמונה שנים ומאפשר לטסים באל על לתרום את מטבעות הכסף הקטן שנותרו להם מנסיעתם. בזכות המטבעות הללו, שממילא היו מתגלגלים ברחבי הבית ללא שימוש, קם ופועל מרכז תעסוקה לאנשים עם אוטיזם  הממיינים אותם בקפדנות ובחריצות ומרגישים שהם עובדים מועילים ומוערכים. כספי כותב על אינטרסים סמויים הקשורים בפרוייקט אולם במקרה זה לא התקיים מאחורי הקלעים שיתוף האינטרסים המסחריים שכל כך התרגלנו לחפש. כפי שהעלו הבירורים שערכתי, רני רהב או איזי בורוביץ, שתורמים מזמנם בהתנדבות לטובת אנשים עם אוטיזם כבר שנים רבות, כלל לא היו מעורבים בהקמת המיזם. הפרוייקט קם ביוזמת שני אבות לילדים אוטיסטים שהם גם קברניטים לאל על ורתמו את החברה לסייע בלוגיסטיקה המורכבת של איסוף המטבעות והעברתם למיון. 

בעולם מושלם כל מקום עבודה היה שמח להעסיק אנשים עם מוגבלויות וכלל לא היינו נזקקים למרכזי תעסוקה מוגנים. אם נהיה קצת פחות מחמירים בהגדרתנו מהו עולם מושלם היינו אומרים כי בעולם כזה נזדקק למרכזי תעסוקה מוגנים לאנשים עם אוטיזם אבל לפחות המדינה תדאג לתקצב באופן לא מעליב את העמותות שמקימות מרכזים כאלה. בעולם מושלם עמותה כמו אלו"ט, שמקימה ומנהלת מרכזי תעסוקה לאוטיסטים בכל הארץ לא היתה נזקקת לאסוף תרומות מהציבור או מחברות מסחריות. אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם ואפילו לא קרוב לכך. המעסיקים לא עומדים בתור להעסיק אוטיסטים או אנשים עם מוגבלויות בכלל. המדינה לא רק שהעבירה את הקמת וניהול מרכזי תעסוקה לאנשים עם אוטיזם לעמותות שונות אלא גם מתקצבת כל חניך בסכום עלוב שלא מאפשר תעסוקה משקמת בכבוד. וכך, בעולם האמיתי עמותות נזקקות לתרומות של הציבור ולסיוע של חברות מסחריות פשוט כדי להצליח ולקיים מפעל חיוני כמו מרכזי תעסוקה.

מובנת לי הרתיעה מגופים מסחריים גדולים שתרומתם לקהילה מהווה חלק מהנכסים התדמיתיים שלהם וגם אני מתקוממת לעיתים כנגד התרמות טלוויזיוניות בהן ילדים או משפחה כלשהי מוצגים לראווה כמעין איקון של נזקקות ובתשובה מפציע גוף מסחרי כלשהו שתרומתו אמורה להציל את המצב ובתמורה הוא מוזמן לקטוף דיבידנדים תדמיתיים. מאידך, במציאות החברתית והכלכלית הקיימת, פעמים רבות שותפות ותרומה של חברות מסחריות, חיונית להקמה ולתפעול של שירותים בסיסיים. 

זו בדיוק הסיבה שאנחנו הורי האוטיסטים יצאנו למאבק ציבורי לקידום חוק שיבטיח את זכויות ילדינו. אילון בני כבר בן 18 ובעוד פחות משלוש שנים יזדקק גם הוא למסגרת של מרכז יום שיאפשר לו פעילות משקמת בכבוד. בעולם מושלם היינו יודעים שמחכה לו מסגרת מקצועית, ומתוקצבת כראוי, בעולם האמיתי זה לא המצב וגם אנחנו נצטרך לפנות ולגייס משאבים נוספים בכדי להצליח לקיים לו ולחבריו מסגרת ראויה ומכבדת. אני מקווה שבסופו של דבר החוק יאושר וגם יביא איתו הגדלה של תקציבים המיועדים לתעסוקה משקמת לאנשים עם אוטיזם אבל עד שזה יקרה נשמח ונודה לכל מי שמוכן לסייע גם לחברות מסחריות וברור לנו שהן בתמורה אולי יקצרו רווחים תדמיתיים.

ומילים אחרונות על הסדרה "פלפלים צהובים" שממנה שאל דן כספי את כותרת הפוסט הקודם שלו: מציאות חייהן של משפחות אנשים עם אוטיזם קשה ומאתגרת הרבה יותר מזו שהוצגה בסדרה. בעולם האמיתי לא מדובר, כמו בסדרה, בילד קטן וחייכן, אולי קצת שתקן, המתהלך  בנוף מדברי פסטורלי עם אוזניות. בעולם האמיתי זה הרבה יותר כואב:

 

פסוקו של פוסט

בשבוע שעבר נערך בירושלים פסטיבל סרטים בינלאומי "יוצרים מציאות", מטעם עמותת שק"ל בשיתוף סינמטק ירושלים, המאתגרים את תפיסת המוגבלות. במסגרת הפסטיבל הוקרנו סרטים מארצות שונות של ועל אנשים עם מוגבלויות, אשר מבטאים ומייצגים את עצמם במטרה להעלות נושאים לסדר היום הציבורי.

אלא שלהבדיל מפסטיבלים אחרים, הסיקור התקשורתי של הפסטיבל "יוצרים מציאות" הייה צנוע למדי עד אפסי. וכי מי מעוניין לאתגר את תפיסת המוגבלות ואת הדימויים המקובעים בחברה על אנשים עם צרכים מיוחדים?

 

להמשך הפוסט

פלפלים חמוצים

דן כספי | 28.09.2013 | 22:29

מסע יחצני מתוחכם עלול להתברר כבומרנג, במיוחד כשהוא בנוי על מניפולציה צינית ברגשות.

הטסים לאחרונה באל על ודאי נחשפו בעל כורחם לשני מיזמי יח"צנות, אחד לפני ההמראה והשני לפני הנחיתה. ממש מלאכת מחשבת של יחצן יצירתי. כשהנוסעים חגורים במושביהם לקראת ההמראה, ממש קהל שבוי, ולאחר שצפו בסרטון על הוראות בטיחות, מופיעים פניו החייכניים של מנכ"ל אל על, אליעזר שקדי, בסרטון תדמית הכי בבית בעולם.

לאחרונה, הולך ומתפשט הטרנד היח"צני, הארגון זה אני: ראש הארגון מפרסם, ויותר מזה, גם מתפרסם ועושה לעצמו על חשבון הארגון. לכאורה, הפרסונליזציה של הארגון הינה טקטיקה יח"צנית יעילה. היא מקלה על הלקוחות להזדהות עם הארגון אשר נותר בדרך כלל מופשט ואנונימי. גם הלקוחות חשים מוחמאים שבעל הבית יורד ומדבר אליהם במישרים ובגובה העיניים.

אפשר ורמי לוי הוא אחד הבולטים בטרנד היח"צני הנוכחי. לא רק שהוא הפרנזטור האולטימטיבי של הרשת שבבעלותו אלא אף שמו חקוק בה. בעקבותיו הלכו גם מתחרים אחדים, למשל גיא פרוביזור, מנכ"ל עדן טבע מרקט. מספר ראשי ערים, למשל רון חולדאי, יונה יהב או מרים פיירברג, מרבים להופיע בתשדירי תדמית וכבר זכו לטיפול בארץ נהדרת. שמואל אבואב, מנכ"ל עמותת אור ירוק, מככב מדי ערב בתשדירי טלוויזיה. וכעת מצטרף למועדון מנכ"ל ופרזנטור גם אליעזר שקדי באל על.

לעיתים, היח"צנות משתלמת ונועדת לחפות על טיב השרות/המוצר; מעין פחות שירות – יותר יח"צנות. כאשר חשים הכי בבית בעולם גם נוטים להשלים עם כל החסרונות האחרים בטיסה ומסביב לה; צי מטוסים ישן, התייקרות במחירי כרטיסים, פיחות ברמת השירות במהלך הטיסה כמו גם מערכת בידור אנלוגית מיושנת ולא דיגיטלית, כברב חברות התעופה בעולם.

המיזם היח"צני השני מתנהל כפינלה מוחץ של הטיסה לפני הנחיתה. לא פשוט לבקר אותו. שכן, המדובר במבצע שנערך מזה שנים של איסוף מטבעות נותרות בסיום הטיסה מטעם אל על עם בנק הפועלים לטובת אלו"ט, האגודה הלאומית לילדים אוטיסטיים  ועלה, בית לאנשים בלתי רגילים. המבצע מבורך כשלעצמו ולו רק משום שהוא עשוי לעורר תודעה ציבורית לילדים המיוחדים ולדואגים להם מדי דקה ומדי שעה. לפי פרסומים עיתונאים, יו"ר מועצת המנהלים של אל על, איזי בורוביץ, הוא גם יו"ר אלו"ט. בצדק עלולים ארגונים דומים, למשל עמותת חיים לילדים חולי סרטן, איל"ן או מיח"א, לקבול על הפלייה לרעתם.

אבל מדוע המבצע של אל על נערך דווקא עם בנק הפועלים ולא עם בנקים נוספים ואחרים? רמז, חפשו מיהו היחצ"ן המשותף של אל על ובנק הפועלים. רמז נוסף. אולי תמצאו אותו במשדר הטלוויזיה החדש, הכוכב הבא. מילא. אלא שהמבצע נודף ניחוח יחצ"ני, ואולי אף ציני. גם הצפייה בסרטון הבא אינו מסיר את החשד שהמדובר במיזם יח"צני.

אין זו פעם ראשונה שנולד שיתוף פעולה בין שני לקוחות של אותו יח"צן. בצירוף מקרים נדיר אל על חברה לרשת הספרים סטימצקי, לקוחה של אותו יחצ"ן בלתי נלאה, בתחרות כתיבת סיפורים בזמן הטיסה.

מה מונע משרי אריסון להפריש מעמלות הגבוהות בבנק הפועלים ולתרום לרווחתם של ילדים אלה ואחרים ללא גזירת קופון תדמיתי? יהיה המניע כאשר יהיה, נראה כי המבצע מתנהל על חשבון השרות התקין לנוסעים. ושוב כאשר הכי בבית בעולם, שוכחים כי פעם דיילים חילקו לנוסעים לפני הנחיתה ממחטות לחות, מים וסוכריות כדי להקל על הלחץ באוזניים. כיום, ועם סגל מצומצם, הדיילים עסוקים באיסוף מעטפות עם מטבעות נותרות לתפארת תדמיתם של אל על ובנק הפועלים.

*******

והערה לסיום, ניסינו לברר מהו היקף התרומות השנתיות במסגרת המבצע והאם בנק הפועלים תורם גם בעצמו לארגונים אלה? ניסינו ולא הצלחנו לקבל תשובה עד פרסום השורות.

איך כותבים בואינג בלועזית?

גם זאת לחובתה של חברת התעופה הלאומית. בתשדיר התדמית על צי המטוסים, הכיתוב של בואינג בלועזית הינו Boaing במקום Boeing. בסיום התשדיר, החל מדקה 4:00, המטוסים כבר נהיו "טנקים לצפייה"… Tanks for watching.

על פי הכיתוב המרושל – אכן הכי בבית בעולם.

פסוקו של פוסט

יש גם דרך נוספת, וחפה מחשד לגימיק יח"צני, לעורר אמפטיה לילדים בלתי רגילים; למשל, הפקת סדרת טלוויזיה מצוינת פלפלים צהובים.

 

להמשך הפוסט

תור הרפורמה

דן כספי | 11.07.2013 | 07:34

ישראל שרויה בעידן של רפורמה. המונח חדר ללכסיקון ולשיח היומיומי. כל שינוי במדיניות, גדול כזניח, ממותג כרפורמה. קביעת מדיניות וקבלת החלטות – out, רפורמה – in. לכן, כל שר/ה שמכבד/ת את עצמו/ה שאיננו/ה מעורב/ת כביכול ב"רפורמה" כלשהי;

רפורמה בנמלים

רפורמה בגיוס

רפורמה בסלולר

רפורמה בריכוזיות המשק

רפורמה בבתי חולים

רפורמה בכדורגל

 רפורמה במשק הגז

רפורמה במסים

ממש היום, רפורמה בצה"ל 

ואיך לא, רפורמה ברשות השידור – ועל כך בהמשך.

דור של רפורמטורים עליך ישראל.

כאשר פוליטיקאים ואישי ציבור מוקפים יועצים ויח"צנים במשקל, רק צפוי שכל החלטה ממותגת לאלתר כ"רפורמה". למען הדיוק והמשך הדיון, הרפורמה מוגדרת כתהליך של שינוי איטי והדרגתי של סדר ישן. כיום, "רפורמה" מעוררת תקוות לעתיד, לשיפור במצב הנוכחי. לעיתים על מנת לייחד את ההחלטה גם מדביקים לה נופך היסטורי ודרמטי, "כבר 65 שנה המתנו לרפורמה….", ומיד באה גם ההתנצלות,"הרי אי אפשר לשנות בין לילה מצב של שנים".

מיטב הקופירייטרים מעורבים כיום בקביעת מדיניות. במצב כזה, מיטשטש הגבול בין קבלת החלטות ענייניות לבין יחסי ציבור. לעיתים, מיתוג ההחלטה כ"רפורמה" גם מסיח את הדעת מן האחראים על המצב המצריך שינוי. והעיקר, ה"רפורמה" מייתרת את הצורך ברפורמה. אין צורך במחאה ובהפגנות, כי השלטון עצמו מודע ועסוק כביכול ב"רפורמה".

כך הולכת ומתהווה מחזוריות מופלאה של הרפורמה: תחילה מקלקלים כדי לעשות "רפורמה". למשל, אלמלא הפרטה מטורפת ומכירת נכסים לאומיים בזול ליזמים פרטיים כביכול, לא היו צומחים עשרים טייקונים תאבי בצע וכח, ולא היה צורך ב"רפורמה" בריכוזיות המשק. אין ולא היה צורך ברפורמה בסלולר לו הרגולטור היה ערני יותר במתן זיכיונות ומונע את היווצרות הטריאופול – פלאפון-סלקום-פרטנר.

רשות השידור כדוגמא

במידה רבה, אין כמו רשות השידור אשר ממחישה את גימיק ה"רפורמה".

מי שמאמין שתהיה רפורמה ברשות השידור – שיקום.

מי שמאמין שפרישתם בתנאים משופרים של 700 עובדים הינה רפורמה ולא "רפורמה", ושהיא היא תבריא את רשות השידור – שיקום.

מי שסבור שרפורמה עושים מלמטה למעלה בלי להחליף את ההנהלה באנשי מקצוע – שיקום.

מי שמקווה שבעקבות צמצום במצבת כח אדם, אם בכלל, יחול שיפור באיכות המשדרים ותכניות הטלוויזיה ובתשתית הטכנולוגית של השידורים – שיקום.

מי שמאמין שמי שהיה שותף למצב שנוצר ברשות השידור ודרדר אותה למצב בו היא שרויה כעת, גם מסוגל לעשות רפורמה – שיקום.

מי שמאמין שיש מישהו בממשלה שמעוניין באמת ובתמים להבריא את רשות השידור ולהפכה לרשות עצמאית וחסינה להתערבות פוליטית – שיקום.

אף אחד לא קם ולא במקרה. כי רבים מדי נהנים מן המצב הקיים ברשות השידור – הפוליטיקאים, ההנהלה, חברי המליאה והוועד המנהל, העובדים, הערוצים המתחרים. כדי להבריא את רשות השידור, לא די ב"רפורמה", אלא בשינוי דיסקט ובחילופי גברי בהנהלה ובמוסדות רשות השידור – הוועד המנהל והמליאה.

אין כמו רשות השידור שמייצגת את תרבות הישרא-בלוף. רשות השידור היתה ונותרה נחלה פוליטית. היא ניכסה לעצמה את הכתר של שידור ציבורי. אך למעשה אין כרשות השידור אשר מזיקה לרעיון הנשגב של שידור כשרות לציבור על רבדיו השונים, שידור השייך למשלמי האגרה.

מוסדות רשות השידור היו ונותרו בסיס לטירונות פוליטית. בוגרי המליאה והוועד המנהל ברשות השידור איישו בעבר, וגם כיום, תפקידים במפלגות, בממשלה ובכנסת. מנהלים ברשות השידור מתמנים לפי "עקרון החבית": ככל שמגרדים יותר למטה, כך מגיעים לנשורת בתחתית החבית.

המנהלים כיום ברשות השידור הם החניכים הנאמנים של אסכולת שידור המקדשת את הזיקה עם השלטון במסווה של שיקולים מקצועיים. אסכולה זאת התגבשה במהלך השנים במחלקת התכניות בערבית של רשות השידור. כל מהלך שנועד לרצות את השר או את השלטון, אם זה של מינוי, קידום או הדחה, מנומק בשיקולים מקצועיים.

לכן, מי בלשכות השרים וראש הממשלה יחפוץ לחולל רפורמה אמיתית ברשות השידור ולאבד את השליטה על ערוצי השידור? לו באמת היה רצון להבריא את רשות השידור, כי אז יש לגייס ממיטב הכוחות הניהוליים והמקצועיים מבחוץ. הייתי שם לפני עשור וכחבר בוועד המנהל וגם אני נחשפתי בשעתו לאקלים אלים בלתי אפשרי של מנהלים ועובדים, אקלים אנטי יצירתי בו הון אנושי איכותי נטחן במטחנת סכסוכים ותככים מצטברים ואין-סופיים.

http://link.brightcove.com/services/player/bcpid632212897001?b ckey=AQ~~,AAAAksUQvhE~,eddxTv64gTBXSt4Pje4KDZWvMXpISrxD&bclid=0&bctid=2523294723001

גם לו חפצו להבריא את רשות השידור, ספק אם ניתן כיום לשכנע מנהלים רציניים להסתכן ולהמר על המוניטין שלהם כדי "להיכנס למיטה החולה".  דווקא בזמנים של משבר בתקשורת הפרטית, חייבים לשמור על רשות השידור כשידור ציבורי אמיתי, המצפן האיכותי וחסין מפני לחצים פוליטיים.

 

פסוקו של פוסט

מי שראה ומי שהחמיץ את ההפקה המחודשת של האופרה יבנגי אנגין  בביקור בית האופרה והתזמורת בולשוי (להגות: בלשוי), הנה הזדמנות נוספת. מכתב האהבה של טטיאנה, הנמשך כרבע שעה, מתחיל בדקה 41:10.

להמשך הפוסט

השיעור של לפיד בתקשורת

דן כספי | 17.04.2013 | 08:56

שר האוצר ממשיך להעסיק, ואולי יותר מדי, את עמיתיו העיתונאים שנותרו מהצד השני של המתרס. כמי שבא מתוך התקשורת, יודע היטב יאיר לפיד כיצד לעבוד עם עיתונאים, כיצד להעלים מהם מידע או לחילופין, כיצד להסיח את דעתם מן העיקר כשצריך. אולי בצדק עיתונאים אחדים חשים נפגעים. שמא הוא מתכוון לייתר אותם ולפנות לציבור במישרין?

הכישלון העיקרי של הכתבים והפרשנים היה ונשאר במקום אחר. כבר בשלבים מוקדמים, התקשו עיתונאים לפענח את חידת לפיד. במשך חודשים ידע לפיד לעבוד מתחת לרדאר של התקשורת, להקים מנגנון יעיל של גיוס קולות ביחד עם רשימת מועמדים ולהפתיע בבחירות לכנסת. אם בשל חוסר רגישות לסקר את הלכי הרוח ואם מתוך פרגון מידתי לעמיתם, היו שדרים ופרשנים בכירים אשר התנבאו כי יאיר לפיד לא יעבור את אחוז החסימה.

גם כיום נראה שלפיד מיטיב לבלבל את חיישני הרדאר התקשורתי. כך, משך ימים עסקו העמיתים בתקשורת במועמדים למנכ"ל משרד האוצר. ים של מלים שטף כל שם וניכר היה שמתנהלים קמפיינים נגד ולטובת מועמד זה או אחר. עד שערב שבת אחד, התיישבה קרן מרציאנו באולפן ששי המוכר לשר האוצר (איך לא?) בערוץ 2 ובפיה "סקופ" של 40 שניות – למשרד האוצר תמונה לראשונה אשה למנכ"ל, יעל אנדורן. ולא סתם אשה, אלא אשה בשלב של היריון מתקדם. אופן פרסום הידיעה והמידע המינימליסטי רק חיזקו הרושם שהמקור העדיף כנראה לשחרר את המידע, הפעם לא דרך פייסבוק, ממש ברגעים האחרונים לפני השידור.  

בדומה, ידע יודע היטב יאיר לפיד נפש בהמתו וא"ב בעיתונאות, המחשה באמצעות מקרה בודד, והידוע גם כ – human touch. לשם כך, הוא המציא את ריקי כהן מחדרה אשר העסיקה ומעסיקה את השיח התקשורתי אך גם מסיח את הדעת מן העיקר. שוב הצליח לו, כי לפיד בא מתוכם ומכיר את עמיתיו, כיצד הם חושבים ועובדים ואת המגבלות שלהם.

קל יותר להתייחס למקרה אחד. ריקי כהן הוירטואלית הינה המחשה של נושא מורכב ומופשט, מדיניות כלכלית. קל יותר להסביר מצב מסובך כשמדביקים לו דמות. גם הקוראים מתקשים יותר להבין מספרים וגראפים.

השימוש בפייסבוק אינו שונה בהרבה מקומוניקט/הודעות לעיתונות. כידוע בכל משרד יש דובר או יועץ אשר מפרסם מעת לעת הודעות לעיתונות. חלק מן ההודעות אינן מגיעות כלל לידיעת הציבור. הן נשלחות הישר לפח. גם כאשר המידע מגיע, רק מעטים יודעים שהמקור בדוברים או ביחצ"נים. כך גם עם הסטטוסים בפייסבוק. רק אחדים מהם נחשפים לכלל הציבור, בזכות הסיקור במדיה הותיקים.

אמנם הנגישות לפייסבוק פתוחה כביכול לכל. גם כיום כל אחד יכול לעיין בקומוניקטים של דוברים באתרים של משרדים וארגונים שונים. אלא שאפשרות זו פחות מוכרת לציבור. אישית ובלי להתאמץ, שמי כלול ברשימת תפוצה של דובר משרד מסוים. כך אני יכול לעקוב אחרי גלגול הקומוניקטים שלו באמצעי התקשורת השונים – מי שכתב, מי צמצם ומי לא נגע לחלוטין בנוסח הקומוניקט. 

מבחינה זאת דבר לא השתנה מהותית. מה שהיה ב"פוליטיקה הישנה" שרד גם ב"פוליטיקה החדשה". אין הבדל  בין השתיים, ועדיף כבר להיגמל מן הגימיק הרטורי ממערכת הבחירות. יש רק פוליטיקה אחת המתנהלת באותו מגרש לפי אותם כללים.

כי בפוליטיקה כבפוליטיקה. לבעלי אגרוף יתרון. מי שנכנס למגרש הפוליטי לומד להתנהל לפי כללי המשחק המקובלים. אחד מכללי היסוד בין פוליטיקאים לבין עיתונאים הוא קח-תן, קח מידע ותן פרסום. כנראה שלשם כך דרוש זמן רב יותר לשני הצדדים כדי ללמוד לעבוד ביחד. כך, שהעיסוק המרובה בפייסבוק של לפיד איננו אלא חלק מתהליך הלמידה וההסתגלות של העיתונאים לשר האוצר.

 

פסוקיו של פוסט

1. "דוד אמנון מת".

ללמדנו שאדם ניכר לפי כוסו, כעסו, כיסו ו… דודו.

2. מי שזכה ומי שלא זכה להאזין לנגינתה של אנושקה שנקר בסיטאר, מוזמן להאזין ולצפות בהקלטה מיוחדת שלה עם אביה, רווי שנקר. אגב, בקונצרט זה נפרדה התזמורת הפילהרמונית מאולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב ושבה למשכנה הקבוע בהיכל התרבות בחודש מאי. בהצלחה!

 

להמשך הפוסט