פוסטים בנושא: צוק איתן

האם טכנולוגיה הכתה שוב בצה"ל?

דן כספי | 04.08.2014 | 09:06

טכנולוגיה מתקדמת עלולה לטפח אשליות של עוצמה ועליונות.  הכיצד המרוץ אחרי תמונת הניצחון וצריבת התודעה הציבורית היו למשימה העיקרית בכל עשייה ציבורית? 

אולי זה לא הזמן המתאים לחשבון נפש. הבעיה שגם מאוחר יותר לא מתפנים להפיק לקחים.

בדיוק לפני שמונה שנים פרסמתי את המאמר למטה. אמנם, המאמר מתייחס למלחמת לבנון השנייה, אשר נערכה בין 12/7/2006 לבין 14/8/2006. ב-23  ביולי פתח צה"ל במבצע קרקעי "קורי פלדה", על מוצבי חיזבאללה ועל יישובים שיעיים בשטח לבנון סמוך לקו הגבול. המאמר התפרסם שלושה ימים מאוחר יותר, ב-26 ביולי, והשורות נקראות כיום ברלוונטיות מצמררת. לכן, בחרתי להביא את תכן המאמר כפי שהתפרסם בשעתו. לא נגענו.

*

ככל שהלחימה נמשכת ומתארכת, גוברת התחושה שמשהו לא דופק הפעם. במוקדם או במאוחר המלחמה הנוכחית תטלטל, ואף חייבת לטלטל את החברה הישראלית. ההישגים הצבאיים, הצנועים לפי שעה, אינם אלא תבליט התמורות המפליגות בשנים האחרונות. הצבא אינו אלא צבא העם, מעין מראה, ובזמן המלחמה – מראה אכזרית של החברה.

שנים של סגידה לאמריקניזציה, התברגנות ונהנתנות, פשרה במערכת ההישגית והשתלטות הקשרים על הכשרים – כל אלה ואחרים הקרינו כנראה גם על המאגר האנושי, על פער האיכות והמוטיבציה בין החברה הישראלית לבין הסובב אותה. רכישת טכנולוגיה מתקדמת ושליטה מופלגת בה עלולות לטפח אשליות של עוצמה ועליונות. במיוחד אמור הדבר כשהיא מופקדת בידיים צעירות.

מי יסביר לצעירים הנלהבים ולמפקדיהם, ששליטה בפלאי הטכנולוגיה אינה מתירה להם לזלזל במאווי היריב ושאיפותיו? מי יגלה להם ולקברניטי המדינה שטכנולוגיה אינה תחליף לא להשכלה, לא לרוח האדם ולא לחשיבה עצמאית ויצירתית? רק אנשים משכילים מסוגלים להעמיד את הטכנולוגיה בהקשרים הנכונים ולנצל כראוי את יתרונותיה. אחרים מתבשמים מיתרונותיה ושוקעים בשימוש הרוטיני כמעין רובוט אנושי.

ימי המלחמה חשפו כי תסמיני האמריקניזציה פגעו גם בצה"ל. מערך הדיווח וההסברה בשבועיים האחרונים אכן מעיד שכמו במערכת הפוליטית, היח"צנות עדיפה על פני דיווח ומידע. מצביאים בהנחייתה של דוברת צה"ל ייחצנו את עצמם ואת צה"ל. ממש כמו עמיתיהם האמריקנים בעת מלחמות המפרץ, היה מי שסבר כי עדיף להאכיל את פיות העיתונאים בחצאי אמיתות, בקלישאות ובסיסמאות, כדי שיהיה להם מה לשדר ומה לכתוב למחרת.

מיטב האנרגיות הופנו לבניית דימויים והבניית תמונת קרב מסולפת. מספר פעמים דיווחו על פגיעה בתחנת הטלוויזיה של חיזבאללה – ו"אל-מנאר" המשיכה לשדר. בעת קרבות נהוג ושכיח לפרסם מידע מטעה. אלא שיש הבדל בין מידע מטעה לבין מידע מוטעה ושגוי. המידע המטעה נועד לפגוע במורל הלחימה של היריב, ואילו המידע המוטעה פוגע במורל העורף וגם באמינות המפיץ אותו.

יותר מכל, המלחמה הנוכחית שבה ומזכירה שהתותחים רועמים כשהמוזות נשחקות ושותקות. כי ללא מוזה, צה"ל מתקשה לנצח.

*

כצפוי, המאמר עורר בשעתו תגובות נזעמות ופוגעניות. כאז גם כיום, קל יותר לתקוף את המבקרים מאשר להתמודד עניינית עם הביקורת. אם הדברים נקראים כפי שהתנסחו רק אתמול, סימן שלא השתנה הרבה מאז. אמנם דוברת צה"ל דאז הייתה לחברת כנסת קולנית ונציגה האוטנטי של ישראל הוולגרית.

במהלך שמונה השנים האחרונות התמיהות במאמר התרבו. הטכנולוגיות החדשות כמו התמידו לכרסם ביצירתיות, כושר אלתור ותושייה אישית, לפי הפורמולה: יותר טכנולוגיה – פחות רוח ופחות חשיבה ביקורתית. האם עידן הטכנולוגיה מצמיח הנהגה אפורה אך מצוידת בכלים שלטוניים יעילים? האם דור ה-SMS פגיע יותר לטכנולוגיות השכנוע ההמוני? מדוע בעידן של סטארטאפים יצירתיים כל חשיבה וכל אמירה מחוץ לקופסא מתויגות לגנאי? הכיצד באקלים ההייטק שורר קונפורמיזם חונק ומחניק? מדוע תמונת הניצחון וצריבת התודעה הציבורית היו לעיקר בכל עשייה צבאית וציבורית?

ראש הממשלה מול המסך מוביל את המערכה: תדמיתנות שקולה למנהיגות

ספק אם כיום מחדלים מובילים למהפך פוליטי. להבדיל, ההנהגה כיום מצוידת היטב יותר בכיפת ברזל משלה; הלא הם אותם תדמיתנים, אסטרטגיים פוליטיים, עיתונאים ואנשי החצר. אלה מאתרגים ביעילות את ראש הממשלה, מצניעים את שרשרת הכישלונות המדיניים והדיפלומטיים שקדמו למלחמה בעזה וממצבים אותו כעדיף על פני יריביו בימין.

פסוקו של פוסט

חנוך לוין נותר כמופת ליציאה מחוץ לקופסה, דווקא בעתות חרום.

 

להמשך הפוסט

בלונדון/בפאריס הייאוש אינו נח יותר

דן כספי | 28.07.2014 | 17:08

בזכות הטכנולוגיה, לטוב או לרע, גם על גדות הסיין או התמזה נשארים מחוברים לארץ ובלית ברירה, אף מסבירים את מדיניות הממשלה.

הכיצד שירים מתיישנים. כך גם שירה המוכר של חוה אלברשטיין. לא, הייאוש בלונדון כבר אינו נוח, אפילו קשה יותר.

פשוט, אי אפשר להתנתק כבר מהארץ. בשדה התעופה, בספרייה, באוניברסיטה, בבתי קפה, במלון היצר דוחף לבדוק את איכות הויי פי wi fi בכל מקום. ואם הוויי פי אכן מאפשר, ומה לעשות זוהי אירופה, לפתע אתה מתנתק מהחיים הנורמאלים ומתחבר באייפד לערוץ 10 או לרשת ב'. איש לא יגלה שאתה משם, מארץ הבום בום. איש לא יעיר או ישאל אותך, לרב בנימוס, מה קורה אצלכם? החדשות של הארץ ו/או ווינט. בערב "הרוס" מגודש חוויות בבירת היופי, אשר הוגדרה פעם גן עדן, מסתגרים מוקדם מדי בחדר במלון כדי לראות ולהשוות בין הסי.אן.אן, בי.בי.סי, טה וה-2 וערוצי הטלוויזיה הישראלים.

חיי שמאלן מי ידע חייך? בארץ אתה חשוף להסתה פרועה ואילו בחו"ל אתה מסבירן בלית בררה של מדיניות הממשלה. מה קורה לכם? אולי ריאקציה, פונדמנטליזם ציוני כנגד פונדמנטליזם אסלאמי.

לא מתקבל, ומנסים שנית. חברה במשבר זהות, אולי במעבר ממדינה דמוקרטית מערבית למדינה דמוקרטית מזרחית/לבנטינית. אם כך, אתם משתלבים באזור? אולי, ממשיכים להסביר, אבל עדיין נותרנו הדמוקרטיה היחידה, מערבית או מזרחית, אבל דמוקרטיה.

אולי לבנון טובה מכם? ראו ידידי, הכל מתחיל למעלה, מן האליטה הפוליטית – מנסים שוב להבהיר. חלקים משמעותיים באליטה פוליטית לוקים במה שנהוג לכנות סוציאליזציה לקויה או חלקית לדמוקרטיה. אלה ערכים ספגו יו"ר הכנסת, שר החוץ או יו"ר ועדת החוץ והביטחון בנעוריהם? שיש לדכא מיעוטים או רוסיפיקציה, לרבות טרנספר בכוח; כמו שליברמן הסביר, אם בריון מתגרה בך, תקדים להכות בו והוא יבכה ראשון; וכפי שלא קנו שם מיהודים, אין לקנות כאן מערבים. עוד תראו שהם יפנימו את כללי המשחק הדמוקרטי.

"המלך וקרביו בידיו" מתוך תערוכתו של אמן הפופ מרסיאל ראייס Martial Raysse

במרכז פומפידו בפאריס / צילמה ד.כ.

ומדוע לכם מותר מה שאסור לאחרים? מדוע לכם מותר להיות בלתי סובלניים, לא רק כלפי מיעוטים אתניים אלא כלפי מיעוטים פוליטיים? דווקא מעם של קרבנות שואה צפיות גבוהות?

בסך הכל, העם הוא כחומר בידי פרנסיו, משיבים ונוטים להאמין. כנראה שרבים מבין הפוליטיקאים כיום זקוקים לזמן נוסף כדי להסתגל למשחק הדמוקרטי. לפי שעה נוח ומשתלם להם להשיג קולות ברטוריקה מתלהמת ולשלוט בהמונים באמצעות שלהוב יצרים.

ממש כמו בכל האזור של המזרח התיכון. אז מדוע אתה אופטימי לגבי עתידה של הדמוקרטיה בישראל?

להבדיל ממדינות אחרות באזור, יש לדמוקרטיה הישראלית יסודות איתנים. היא הוכיחה יכולת מרשימה לספוג יסודות אנטי דמוקרטיים. אם יש משהו שהשמאל היטיב לעשות, זה להניח תשתית בריאה ויציבה לדמוקרטיה. גם אלף סוכנים של "אם תרצו" לא יכבו את החברה האזרחית המפותחת בישראל. חוץ מזה, מהי האלטרנטיבה? הרי קץ הדמוקרטיה כמוהו כאבדן הצ'רטר וכסופה של מדינת ישראל.

*

הנה פראפרזה על מרטין נימלר,כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם, ותחילה המקור לתזכורת:

לא הרמתי את קולי, בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.
-ובתרגום לימינו -

כאשר צעקו מוות לערבים, שתקתי, כי לא הייתי ערבי;

כאשר צעקו מוות לשמאלנים, תמהתי, כי איש לא הגיב;

כאשר צעקו מוות לחילונים, כבשתי את מבוכתי וחבשתי קסקט.

 

פסוקו של פוסט

בעקבות הערות הקוראים לפוסט הקודם, הנה הפעם השיר של פיט סיגר בעברית בזכות תרגומו של חיים חפר.

 

להמשך הפוסט

גלויות תקשורתיות מ"צוק איתן"

דן כספי | 14.07.2014 | 09:38

סקרי דעת קהל דרושים רק כדי לעשות שלום אבל לא כדי לצאת למלחמה. בכותרות מתלהמות, עורכי עיתונים עלולים לחרחר מלחמה. במוקדם או במאוחר שוב האחריות על מחדלים מדיניים ו/או צבאיים תוטל על ההסברה/ התעמולה הישראלית.

רציתי לכתוב פוסט על שלוש שנים למחאה החברתית ההיא וחלקה של התקשורת בה, או על עיתונאים משפטנים, או להיפך, אגב פרשת רונאל פישר, או על הקמפיין המעצבן והכושל של עובדי רשות השידור נגד הרפורמה, אך המקלדת לא נענתה לי.

אתה חייב להתייחס, ומצפים ממך להתייחס ל"צוק איתן". הרי כיום אין מבצע צבאי או מלחמה ללא תקשורת. הזירה התקשורתית היא חלק מהחזית ומהעימות. מלחמת מלים מתנהלת במקביל לעימות המזוין. אנחנו מנהלים הסברה והן עושים תעמולה.

אבל המוזות חייבות לשתוק כאשר שורקים הטילים, שלהם ושלנו. וחוץ מזה, כאשר המוזות משתתקות, קשה לכתוב מה שחושבים, ומה שיכולים לכתוב זה שונה ממה שחושבים.

לא הצלחתי להתחמק. המקלדת לחצה עלי. במה אתה שונה מכל העדר אם לא תכתוב מה שאתה חושב?  הלחץ עשה את שלו, ולהלן התוצאה – גלויות תקשורתיות מ"צוק איתן".

  • תמוה כיצד יוצאים למבצע צבאי ללא סקרים? הכיצד אף עיתון ואף ערוץ לא פרסם סקר ערב המבצע, ולא אחריו, ולא יצאו בכותרות גדולות – העם בעד: תנו לצה"ל לנצח. כנראה, שרק לשלום או לסיכול כל אופק מדיני נזקקים לסקרים. האמת היא שבכל מצב, אם יש מנהיגים ולא פוליטיקאים, הסקרים מתייתרים.

  • בדיעבד, המבצע "צוק איתן" הסיר מספר נושאים מעל סדר היום. פרשיות השחיתות במשטרה התגמדו לעומת אירועי המבצע. ניצני האינתיפאדה של הפלסטינאים בשטחים ובתוך הקו הירוק קמלו כמעט לחלוטין. גם החשודים של רצח הנער הערבי מבית חנינא זכו מן ההפקר. שלושה מהם שוחררו למעצר בית ואילו עמיתיהם עוברים שינוי תדמיתי, כמעט ללא תהודה ציבורית. כמה צפוי להציג את החשודים ברצח מוחמד אבו ח'דיר כבלתי שפויים ובלתי אחראים על מעשיהם. עד לסיום המבצע, הם עוד ישוחררו לביתם.

  • אמצעי התקשורת פרחו ופורחים בעת המלחמה. קוראים יותר עיתונים, נצמדים יותר למקלטי רדיו וטלוויזיה וגולשים יותר. לעיתונים אשר חרחרו מלחמה במהלך ההיסטוריה, מצטרף גם ישראל היום. לאחר שבעל העיתון, שלדון אדלסון, הטיף בשעתו להטיל מספר פצצות גרעיניות על איראן, רק צפוי שעורך עיתונו, עמוס רגב, יפרסם מאמר עטור כותרת, "להחזיר את עזה לתקופת האבן". אלא שבכותרת כזו, עורך העיתון  מטפח רף ציפיות מלחיץ את מקבלי ההחלטות.

  • לא ינום ולא יישן תדמיתן ישראל. כך מציגים את ראש הממשלה, עם אצבע על הדופק/המפה, כאשר שר הביטחון עם ידיים בכיס וקצינים נוספים הם ניצבים ממושמעים ומקשיבים להנחיות המפקד.  ככל שהמבצע "צוק איתן" הולך ומתארך, כך התדמית וצריבת התודעה חשובות יותר מהתוצאות בשטח.

  • יש יחס אמביוולנטי לתעמולה של חמאס כשל הפלסטינאים בכלל. מצד אחד, מגחכים ומציגים את התעמולה כשקרית ובלתי מקצועית, כפי שניתן להתרשם מהסרטון. מאידך גיסא, "מתקנאים" בתוצאות התעמולה, בייחוד בזירה הבינלאומית, על שהיא מצליחה ליצור אמפתיה והבנה לסבלם של תושבי עזה אך לא לסבלם של אזרחי מדינת ישראל.  

 

  • במוקדם או במאוחר תופנה אצבע מאשימה כלפי ההסברה/ התעמולה הישראלית. בניגוד לטענה השכיחה, יש לנו מנגנון הסברה משומן. אלא שהוא מוערך לא לפי תפוקתו אלא לפי התגובה למדיניות ישראל. אין סיבה שגם הפעם ההסברה לא תשמש שעיר לעזאזל למדיניות כושלת.

  • במלחמת ששת הימים קנה חיים הרצוג את עולמו כפרשן רהוט על אירועים בחזית הצבאית ב"קול ישראל" (שידורי הטלוויזיה הכללית הונהגו מיד אחרי המלחמה). כיום יש פרשנים רבים אשר בדרך כלל אינם מסתפקים במה שהיה אלא מתנבאים במה שיהיה לפי משאלת לבם.

  • השידור החי מאתגר לעיתים את שיקול דעתם של השדרים. בערב יום השני שדרה בערוץ 10 אושרת קוטלר מן השטח, משדרות, וראיינה את אחלמה פרץ. אולי בשל דבריה המתונים ואולי לא, התארגנה הפגנה ספונטנית אקראית כביכול. במהלך ההפגנה צולם גם בריון אשר הגיע לשדרות כדי לחזק את רוח התושבים, אלא מה? מגרונו בקעו הקריאות, "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים". במקום לגנות או להתעלם מן הכהניסט המתסיס, העדיפה אושרת קוטלר, זחוחת הדעת מגודל הישגה העיתונאי, לתת לו פתחון פה.  

*

אם לא יהיו שינויים בשל נסיבות הזמן, הבלוג יוצא לחופשה קצרה של שבועיים.

פסוקו של פוסט

משום מה בימים אלה מתנגן באוזני שיר הפולחן של פיט סיגר, "איפה הפרחים כולם?", בהגשתה המיוחדת של מרלן דיטריך.

להמשך הפוסט