פוסטים בנושא: רני רהב

רני הגדול

דן כספי | 20.01.2014 | 09:25

"תוקפים אותי, כי אני המראה שלכם. הביטו בי וראו את עצמכם: צבועים, שטחיים, רדודים, חלולים ומכורים לכסף."

הם באו אליו מכל שדרות האליטה הישראלית.

"כרבים אחרים, נדהמתי להיווכח בגודל הצמא לבית ועד כזה, ומשנפתח הוזמנו, אישרו ונהרו אליו ראשי המשק, האקדמיה, הפוליטיקה, יוצאי מערכות הצבא והמשפט – כל אלה שעד אז החליפו מלים בחתונות ובריתות מילה – מצאו עצמם ישובים בסלון מול מארח מרעיף, תחילה בדירתו הצנועה ברמת-גן ובהמשך בבית-המידות שרכש בסביון. נטוורקינג בהתגלמותו.

"…אבל אחרי כמה מפגשים, שבהם ישבתי על נתח קצבים מול רקטור אוניברסיטה או שרה בכירה, שופט עליון או אמנית חשובה, וכמובן עם אנשים נעימים ותרבותיים שבהונם היה אפשר לרכוש כמה וכמה איים יווניים ואולי את בריטניה כולה – מפגשים שמהם יצאתי מתנודד משיחה טובה, ארוחה מענגת ואלכוהול משובח – הסרתי מעל פני את הבעת האורח המזדמן והתייצבתי בהם מרצון וללא תירוצים.

"בלא פחות משישה ולא יותר משמונת האירועים שבהם השתתפתי הורחבה משמעותית היכרותי עם המושכים בחוטים. אחרי הרבה שנות בונקר, זו הייתה לי חוויה מרעננת ומרחיבת אופקים. רני והילה אשתו הם מארחים מושלמים, ודווקא בכך נטמן הקושי. הקושי של היום שאחרי, עם החזרה לשגרת העימות בין עיתונות ליחצ"נות, בין רהב לביני, כאשר בשיא קרב החפירות מזדמזם האינטרקום בביתי ובעקבותיו שליח פורק עציץ ענק עם כרטיס ברכה מרני והילה לחג או ליום-ההולדת."

מתוך חנוך מרמרי, קאטפיש,  העין השביעית, 12/1/2014 

*

מבעד לאדי האלכוהול המשובח  ראיתי אותו לפתע מחויך, לבוש חולצת גופיה שחורה, בעיניים עייפות וזיפי זקן בן שלושה ימים. הוא נשען על מעקה המרפסת ממנה הביט בסלון רחב הידיים והומה באורחיו צפופים אלה בתוך אלה. דבריו הצטלצלו באוזני כך; 

"נעים לי לראותכם שוב אצלי. תודה שבאתם במיוחד בימים אלה שאני מותקף. ומה לא אומרים עלי? שאני רדוד, וולגרי, מושחת, עילג. היש עוד שם תואר ששכחתי? ואף אחת ואף אחד לא סרו להגן עלי. אף אחת ואף אחד לא השמיעו מילה להגנתי. נותרתי בודד מול חציהם המורעלים של מקטרגי, של המקנאים בי ובהצלחתי.

"לא רק זאת, היו גם כאלה, ואני רואה אותם בין הנוכחים, שהחליטו לנתק קשרים אתי, להביא לסיום את החוזה, או לאי-חידוש החוזה, מפחד שיינזקו בעסקיהם. ממש כפיות טובה. הרי אני גוננתי עליכם לאורך שנים וישבתי על גדר בכל פעם שנשקפה לכם סכנה מפרחח עיתונות זה או אחר. הרי אני הדפתי כל פרסום שלילי עליכם. עמלתי עבורכם יומם ולילה גם כאשר הייתי משוכנע שאתם טועים. אני הייתי המגן שלכם. וכעת אתם יראים כביכול, מתדמיתכם ומושכים תקציבים ממשרדי. השארתם אותי בודד במערכה על שמי הטוב. ואותם עורכי עיתונים שפרסמו רשימות רעל נגדי נמצאים כאן הערב ונהנו שנים מהאירוח כיד המלך במעוני. 

"אם כך, אומר לכם כאן מה שאיני יכול להגיד בחוץ. מדוע? כי לי יש אתיקה. כן, כל אלה שמפקפקים באתיקה שלי יכולים ללמוד ממני. אם כך, מדוע תוקפים אותי בזעם רב? מדוע העליהום האטומי עלי?

"לא, לא משום שהצלחתי מעל ומעבר ואני מצליח. לא משום שבניתי אימפריה במו ידי. לא משום שיצאתי מאחורי הקלעים לקדמת הבמה והזרקורים. לא בגלל הפה שלי ולא בגלל המראה שלי.

"תוקפים אותי, כי אני המראה שלכם. הביטו בי וראו את עצמכם: צבועים, שטחיים, רדודים, חלולים ומכורים לכסף. לא אני רועה בשדות זרים ומחפש השראה באלילים במזרח הרחוק להחלטות עסקיות הרות גורל; לא אני מתייעץ עם רוחות וסיאנסים לפני השקעת הון תועפות; לא אני מחפש שלום פנימי עם עצמי ומסתנוור מגברים חסונים וחלקלקים; לא אני מחפש רוחניות אצל רבנים ובבות, פינטו, איפרגן, רנטגן, סיטי, אולטראסאונד או MRI. זהו המיליה הרוחני שלכם. להבדיל, אני יודע במה להשקיע את הוני, בנכסי אמנות אשר במוקדם או מאחר יהיו נחלת הציבור. אתם לוקחים ואני נותן לציבור.

"תוקפים אותי משום שנוח יותר להשליך עלי מה שחושבים עליכם. אני חוטף את מה שלא נעים להגיד לכם ועליכם. חבורה של עשירים חדשים, מדושני שביעות עצמית וחשיבות תהומית. כל אחת ואחד מכם איננו אלא גרגיר חול כעלה נידף ברוח."

ואז נשמעו שתי יריות, הדובר צנח והקהל פרץ בשאגה אדירה – the show off must go on. ואז התעוררתי להשלים את הפוסט.

פסוקו של פוסט

להרחבת היריעה וההקשר של "רני הגדול", מומלץ לעיין בספרם החלוצי של מרגלית טולדנו ודייויד מקקי, בינתיים באנגלית, על התפתחותם של יחסי הציבור בארץ.   

 

 

 

ואם זה השתמע אחרת, הרשימה היא מעין פאראפרזה על גטסבי הגדול.

להמשך הפוסט

פילנתרופיה ומדיניות רווחה

דן כספי | 05.10.2013 | 21:08

המצוקה הכלכלית של מוסדות לאנשים עם צרכים מיוחדים מחייבת סיוע מגורמים מסחריים, גם אם יש בסיוע שכזה פן יח"צני. ככל שהפילנתרופיה מסייעת, היא עלולה לפטור את הממשלה מן האחריות לתקצב כראוי של מוסדות אלה.

בעקבות הפוסט הקודם, ביקשתי מד"ר אורנית קליין שגריר, אימא לילד אוטיסט ומלמדת תקשורת באוניברסיטה הפתוחה ובמכללה האקדמית הדסה, להתייחס לנושא. להלן דבריה ותודתי לה עליהם;

בעולם מושלם

בפוסט האחרון שלו בבלוג זה מתח פרופ' דן כספי ביקורת על מבצעי יחצ"נות שונים של חברות מסחריות גדולות ובחר להביא כדוגמה בין השאר את המיזם החשוב של אלו"ט (אגודה לאומית לאוטיסטים) "כסף קטן גדול". זהו פרוייקט הפועל כבר שמונה שנים ומאפשר לטסים באל על לתרום את מטבעות הכסף הקטן שנותרו להם מנסיעתם. בזכות המטבעות הללו, שממילא היו מתגלגלים ברחבי הבית ללא שימוש, קם ופועל מרכז תעסוקה לאנשים עם אוטיזם  הממיינים אותם בקפדנות ובחריצות ומרגישים שהם עובדים מועילים ומוערכים. כספי כותב על אינטרסים סמויים הקשורים בפרוייקט אולם במקרה זה לא התקיים מאחורי הקלעים שיתוף האינטרסים המסחריים שכל כך התרגלנו לחפש. כפי שהעלו הבירורים שערכתי, רני רהב או איזי בורוביץ, שתורמים מזמנם בהתנדבות לטובת אנשים עם אוטיזם כבר שנים רבות, כלל לא היו מעורבים בהקמת המיזם. הפרוייקט קם ביוזמת שני אבות לילדים אוטיסטים שהם גם קברניטים לאל על ורתמו את החברה לסייע בלוגיסטיקה המורכבת של איסוף המטבעות והעברתם למיון. 

בעולם מושלם כל מקום עבודה היה שמח להעסיק אנשים עם מוגבלויות וכלל לא היינו נזקקים למרכזי תעסוקה מוגנים. אם נהיה קצת פחות מחמירים בהגדרתנו מהו עולם מושלם היינו אומרים כי בעולם כזה נזדקק למרכזי תעסוקה מוגנים לאנשים עם אוטיזם אבל לפחות המדינה תדאג לתקצב באופן לא מעליב את העמותות שמקימות מרכזים כאלה. בעולם מושלם עמותה כמו אלו"ט, שמקימה ומנהלת מרכזי תעסוקה לאוטיסטים בכל הארץ לא היתה נזקקת לאסוף תרומות מהציבור או מחברות מסחריות. אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם ואפילו לא קרוב לכך. המעסיקים לא עומדים בתור להעסיק אוטיסטים או אנשים עם מוגבלויות בכלל. המדינה לא רק שהעבירה את הקמת וניהול מרכזי תעסוקה לאנשים עם אוטיזם לעמותות שונות אלא גם מתקצבת כל חניך בסכום עלוב שלא מאפשר תעסוקה משקמת בכבוד. וכך, בעולם האמיתי עמותות נזקקות לתרומות של הציבור ולסיוע של חברות מסחריות פשוט כדי להצליח ולקיים מפעל חיוני כמו מרכזי תעסוקה.

מובנת לי הרתיעה מגופים מסחריים גדולים שתרומתם לקהילה מהווה חלק מהנכסים התדמיתיים שלהם וגם אני מתקוממת לעיתים כנגד התרמות טלוויזיוניות בהן ילדים או משפחה כלשהי מוצגים לראווה כמעין איקון של נזקקות ובתשובה מפציע גוף מסחרי כלשהו שתרומתו אמורה להציל את המצב ובתמורה הוא מוזמן לקטוף דיבידנדים תדמיתיים. מאידך, במציאות החברתית והכלכלית הקיימת, פעמים רבות שותפות ותרומה של חברות מסחריות, חיונית להקמה ולתפעול של שירותים בסיסיים. 

זו בדיוק הסיבה שאנחנו הורי האוטיסטים יצאנו למאבק ציבורי לקידום חוק שיבטיח את זכויות ילדינו. אילון בני כבר בן 18 ובעוד פחות משלוש שנים יזדקק גם הוא למסגרת של מרכז יום שיאפשר לו פעילות משקמת בכבוד. בעולם מושלם היינו יודעים שמחכה לו מסגרת מקצועית, ומתוקצבת כראוי, בעולם האמיתי זה לא המצב וגם אנחנו נצטרך לפנות ולגייס משאבים נוספים בכדי להצליח לקיים לו ולחבריו מסגרת ראויה ומכבדת. אני מקווה שבסופו של דבר החוק יאושר וגם יביא איתו הגדלה של תקציבים המיועדים לתעסוקה משקמת לאנשים עם אוטיזם אבל עד שזה יקרה נשמח ונודה לכל מי שמוכן לסייע גם לחברות מסחריות וברור לנו שהן בתמורה אולי יקצרו רווחים תדמיתיים.

ומילים אחרונות על הסדרה "פלפלים צהובים" שממנה שאל דן כספי את כותרת הפוסט הקודם שלו: מציאות חייהן של משפחות אנשים עם אוטיזם קשה ומאתגרת הרבה יותר מזו שהוצגה בסדרה. בעולם האמיתי לא מדובר, כמו בסדרה, בילד קטן וחייכן, אולי קצת שתקן, המתהלך  בנוף מדברי פסטורלי עם אוזניות. בעולם האמיתי זה הרבה יותר כואב:

 

פסוקו של פוסט

בשבוע שעבר נערך בירושלים פסטיבל סרטים בינלאומי "יוצרים מציאות", מטעם עמותת שק"ל בשיתוף סינמטק ירושלים, המאתגרים את תפיסת המוגבלות. במסגרת הפסטיבל הוקרנו סרטים מארצות שונות של ועל אנשים עם מוגבלויות, אשר מבטאים ומייצגים את עצמם במטרה להעלות נושאים לסדר היום הציבורי.

אלא שלהבדיל מפסטיבלים אחרים, הסיקור התקשורתי של הפסטיבל "יוצרים מציאות" הייה צנוע למדי עד אפסי. וכי מי מעוניין לאתגר את תפיסת המוגבלות ואת הדימויים המקובעים בחברה על אנשים עם צרכים מיוחדים?

 

להמשך הפוסט