פוסטים בנושא: תעמולת מלחמה

האם טכנולוגיה הכתה שוב בצה"ל?

דן כספי | 04.08.2014 | 09:06

טכנולוגיה מתקדמת עלולה לטפח אשליות של עוצמה ועליונות.  הכיצד המרוץ אחרי תמונת הניצחון וצריבת התודעה הציבורית היו למשימה העיקרית בכל עשייה ציבורית? 

אולי זה לא הזמן המתאים לחשבון נפש. הבעיה שגם מאוחר יותר לא מתפנים להפיק לקחים.

בדיוק לפני שמונה שנים פרסמתי את המאמר למטה. אמנם, המאמר מתייחס למלחמת לבנון השנייה, אשר נערכה בין 12/7/2006 לבין 14/8/2006. ב-23  ביולי פתח צה"ל במבצע קרקעי "קורי פלדה", על מוצבי חיזבאללה ועל יישובים שיעיים בשטח לבנון סמוך לקו הגבול. המאמר התפרסם שלושה ימים מאוחר יותר, ב-26 ביולי, והשורות נקראות כיום ברלוונטיות מצמררת. לכן, בחרתי להביא את תכן המאמר כפי שהתפרסם בשעתו. לא נגענו.

*

ככל שהלחימה נמשכת ומתארכת, גוברת התחושה שמשהו לא דופק הפעם. במוקדם או במאוחר המלחמה הנוכחית תטלטל, ואף חייבת לטלטל את החברה הישראלית. ההישגים הצבאיים, הצנועים לפי שעה, אינם אלא תבליט התמורות המפליגות בשנים האחרונות. הצבא אינו אלא צבא העם, מעין מראה, ובזמן המלחמה – מראה אכזרית של החברה.

שנים של סגידה לאמריקניזציה, התברגנות ונהנתנות, פשרה במערכת ההישגית והשתלטות הקשרים על הכשרים – כל אלה ואחרים הקרינו כנראה גם על המאגר האנושי, על פער האיכות והמוטיבציה בין החברה הישראלית לבין הסובב אותה. רכישת טכנולוגיה מתקדמת ושליטה מופלגת בה עלולות לטפח אשליות של עוצמה ועליונות. במיוחד אמור הדבר כשהיא מופקדת בידיים צעירות.

מי יסביר לצעירים הנלהבים ולמפקדיהם, ששליטה בפלאי הטכנולוגיה אינה מתירה להם לזלזל במאווי היריב ושאיפותיו? מי יגלה להם ולקברניטי המדינה שטכנולוגיה אינה תחליף לא להשכלה, לא לרוח האדם ולא לחשיבה עצמאית ויצירתית? רק אנשים משכילים מסוגלים להעמיד את הטכנולוגיה בהקשרים הנכונים ולנצל כראוי את יתרונותיה. אחרים מתבשמים מיתרונותיה ושוקעים בשימוש הרוטיני כמעין רובוט אנושי.

ימי המלחמה חשפו כי תסמיני האמריקניזציה פגעו גם בצה"ל. מערך הדיווח וההסברה בשבועיים האחרונים אכן מעיד שכמו במערכת הפוליטית, היח"צנות עדיפה על פני דיווח ומידע. מצביאים בהנחייתה של דוברת צה"ל ייחצנו את עצמם ואת צה"ל. ממש כמו עמיתיהם האמריקנים בעת מלחמות המפרץ, היה מי שסבר כי עדיף להאכיל את פיות העיתונאים בחצאי אמיתות, בקלישאות ובסיסמאות, כדי שיהיה להם מה לשדר ומה לכתוב למחרת.

מיטב האנרגיות הופנו לבניית דימויים והבניית תמונת קרב מסולפת. מספר פעמים דיווחו על פגיעה בתחנת הטלוויזיה של חיזבאללה – ו"אל-מנאר" המשיכה לשדר. בעת קרבות נהוג ושכיח לפרסם מידע מטעה. אלא שיש הבדל בין מידע מטעה לבין מידע מוטעה ושגוי. המידע המטעה נועד לפגוע במורל הלחימה של היריב, ואילו המידע המוטעה פוגע במורל העורף וגם באמינות המפיץ אותו.

יותר מכל, המלחמה הנוכחית שבה ומזכירה שהתותחים רועמים כשהמוזות נשחקות ושותקות. כי ללא מוזה, צה"ל מתקשה לנצח.

*

כצפוי, המאמר עורר בשעתו תגובות נזעמות ופוגעניות. כאז גם כיום, קל יותר לתקוף את המבקרים מאשר להתמודד עניינית עם הביקורת. אם הדברים נקראים כפי שהתנסחו רק אתמול, סימן שלא השתנה הרבה מאז. אמנם דוברת צה"ל דאז הייתה לחברת כנסת קולנית ונציגה האוטנטי של ישראל הוולגרית.

במהלך שמונה השנים האחרונות התמיהות במאמר התרבו. הטכנולוגיות החדשות כמו התמידו לכרסם ביצירתיות, כושר אלתור ותושייה אישית, לפי הפורמולה: יותר טכנולוגיה – פחות רוח ופחות חשיבה ביקורתית. האם עידן הטכנולוגיה מצמיח הנהגה אפורה אך מצוידת בכלים שלטוניים יעילים? האם דור ה-SMS פגיע יותר לטכנולוגיות השכנוע ההמוני? מדוע בעידן של סטארטאפים יצירתיים כל חשיבה וכל אמירה מחוץ לקופסא מתויגות לגנאי? הכיצד באקלים ההייטק שורר קונפורמיזם חונק ומחניק? מדוע תמונת הניצחון וצריבת התודעה הציבורית היו לעיקר בכל עשייה צבאית וציבורית?

ראש הממשלה מול המסך מוביל את המערכה: תדמיתנות שקולה למנהיגות

ספק אם כיום מחדלים מובילים למהפך פוליטי. להבדיל, ההנהגה כיום מצוידת היטב יותר בכיפת ברזל משלה; הלא הם אותם תדמיתנים, אסטרטגיים פוליטיים, עיתונאים ואנשי החצר. אלה מאתרגים ביעילות את ראש הממשלה, מצניעים את שרשרת הכישלונות המדיניים והדיפלומטיים שקדמו למלחמה בעזה וממצבים אותו כעדיף על פני יריביו בימין.

פסוקו של פוסט

חנוך לוין נותר כמופת ליציאה מחוץ לקופסה, דווקא בעתות חרום.

 

להמשך הפוסט

בלונדון/בפאריס הייאוש אינו נח יותר

דן כספי | 28.07.2014 | 17:08

בזכות הטכנולוגיה, לטוב או לרע, גם על גדות הסיין או התמזה נשארים מחוברים לארץ ובלית ברירה, אף מסבירים את מדיניות הממשלה.

הכיצד שירים מתיישנים. כך גם שירה המוכר של חוה אלברשטיין. לא, הייאוש בלונדון כבר אינו נוח, אפילו קשה יותר.

פשוט, אי אפשר להתנתק כבר מהארץ. בשדה התעופה, בספרייה, באוניברסיטה, בבתי קפה, במלון היצר דוחף לבדוק את איכות הויי פי wi fi בכל מקום. ואם הוויי פי אכן מאפשר, ומה לעשות זוהי אירופה, לפתע אתה מתנתק מהחיים הנורמאלים ומתחבר באייפד לערוץ 10 או לרשת ב'. איש לא יגלה שאתה משם, מארץ הבום בום. איש לא יעיר או ישאל אותך, לרב בנימוס, מה קורה אצלכם? החדשות של הארץ ו/או ווינט. בערב "הרוס" מגודש חוויות בבירת היופי, אשר הוגדרה פעם גן עדן, מסתגרים מוקדם מדי בחדר במלון כדי לראות ולהשוות בין הסי.אן.אן, בי.בי.סי, טה וה-2 וערוצי הטלוויזיה הישראלים.

חיי שמאלן מי ידע חייך? בארץ אתה חשוף להסתה פרועה ואילו בחו"ל אתה מסבירן בלית בררה של מדיניות הממשלה. מה קורה לכם? אולי ריאקציה, פונדמנטליזם ציוני כנגד פונדמנטליזם אסלאמי.

לא מתקבל, ומנסים שנית. חברה במשבר זהות, אולי במעבר ממדינה דמוקרטית מערבית למדינה דמוקרטית מזרחית/לבנטינית. אם כך, אתם משתלבים באזור? אולי, ממשיכים להסביר, אבל עדיין נותרנו הדמוקרטיה היחידה, מערבית או מזרחית, אבל דמוקרטיה.

אולי לבנון טובה מכם? ראו ידידי, הכל מתחיל למעלה, מן האליטה הפוליטית – מנסים שוב להבהיר. חלקים משמעותיים באליטה פוליטית לוקים במה שנהוג לכנות סוציאליזציה לקויה או חלקית לדמוקרטיה. אלה ערכים ספגו יו"ר הכנסת, שר החוץ או יו"ר ועדת החוץ והביטחון בנעוריהם? שיש לדכא מיעוטים או רוסיפיקציה, לרבות טרנספר בכוח; כמו שליברמן הסביר, אם בריון מתגרה בך, תקדים להכות בו והוא יבכה ראשון; וכפי שלא קנו שם מיהודים, אין לקנות כאן מערבים. עוד תראו שהם יפנימו את כללי המשחק הדמוקרטי.

"המלך וקרביו בידיו" מתוך תערוכתו של אמן הפופ מרסיאל ראייס Martial Raysse

במרכז פומפידו בפאריס / צילמה ד.כ.

ומדוע לכם מותר מה שאסור לאחרים? מדוע לכם מותר להיות בלתי סובלניים, לא רק כלפי מיעוטים אתניים אלא כלפי מיעוטים פוליטיים? דווקא מעם של קרבנות שואה צפיות גבוהות?

בסך הכל, העם הוא כחומר בידי פרנסיו, משיבים ונוטים להאמין. כנראה שרבים מבין הפוליטיקאים כיום זקוקים לזמן נוסף כדי להסתגל למשחק הדמוקרטי. לפי שעה נוח ומשתלם להם להשיג קולות ברטוריקה מתלהמת ולשלוט בהמונים באמצעות שלהוב יצרים.

ממש כמו בכל האזור של המזרח התיכון. אז מדוע אתה אופטימי לגבי עתידה של הדמוקרטיה בישראל?

להבדיל ממדינות אחרות באזור, יש לדמוקרטיה הישראלית יסודות איתנים. היא הוכיחה יכולת מרשימה לספוג יסודות אנטי דמוקרטיים. אם יש משהו שהשמאל היטיב לעשות, זה להניח תשתית בריאה ויציבה לדמוקרטיה. גם אלף סוכנים של "אם תרצו" לא יכבו את החברה האזרחית המפותחת בישראל. חוץ מזה, מהי האלטרנטיבה? הרי קץ הדמוקרטיה כמוהו כאבדן הצ'רטר וכסופה של מדינת ישראל.

*

הנה פראפרזה על מרטין נימלר,כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם, ותחילה המקור לתזכורת:

לא הרמתי את קולי, בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.
-ובתרגום לימינו -

כאשר צעקו מוות לערבים, שתקתי, כי לא הייתי ערבי;

כאשר צעקו מוות לשמאלנים, תמהתי, כי איש לא הגיב;

כאשר צעקו מוות לחילונים, כבשתי את מבוכתי וחבשתי קסקט.

 

פסוקו של פוסט

בעקבות הערות הקוראים לפוסט הקודם, הנה הפעם השיר של פיט סיגר בעברית בזכות תרגומו של חיים חפר.

 

להמשך הפוסט

גלויות תקשורתיות מ"צוק איתן"

דן כספי | 14.07.2014 | 09:38

סקרי דעת קהל דרושים רק כדי לעשות שלום אבל לא כדי לצאת למלחמה. בכותרות מתלהמות, עורכי עיתונים עלולים לחרחר מלחמה. במוקדם או במאוחר שוב האחריות על מחדלים מדיניים ו/או צבאיים תוטל על ההסברה/ התעמולה הישראלית.

רציתי לכתוב פוסט על שלוש שנים למחאה החברתית ההיא וחלקה של התקשורת בה, או על עיתונאים משפטנים, או להיפך, אגב פרשת רונאל פישר, או על הקמפיין המעצבן והכושל של עובדי רשות השידור נגד הרפורמה, אך המקלדת לא נענתה לי.

אתה חייב להתייחס, ומצפים ממך להתייחס ל"צוק איתן". הרי כיום אין מבצע צבאי או מלחמה ללא תקשורת. הזירה התקשורתית היא חלק מהחזית ומהעימות. מלחמת מלים מתנהלת במקביל לעימות המזוין. אנחנו מנהלים הסברה והן עושים תעמולה.

אבל המוזות חייבות לשתוק כאשר שורקים הטילים, שלהם ושלנו. וחוץ מזה, כאשר המוזות משתתקות, קשה לכתוב מה שחושבים, ומה שיכולים לכתוב זה שונה ממה שחושבים.

לא הצלחתי להתחמק. המקלדת לחצה עלי. במה אתה שונה מכל העדר אם לא תכתוב מה שאתה חושב?  הלחץ עשה את שלו, ולהלן התוצאה – גלויות תקשורתיות מ"צוק איתן".

  • תמוה כיצד יוצאים למבצע צבאי ללא סקרים? הכיצד אף עיתון ואף ערוץ לא פרסם סקר ערב המבצע, ולא אחריו, ולא יצאו בכותרות גדולות – העם בעד: תנו לצה"ל לנצח. כנראה, שרק לשלום או לסיכול כל אופק מדיני נזקקים לסקרים. האמת היא שבכל מצב, אם יש מנהיגים ולא פוליטיקאים, הסקרים מתייתרים.

  • בדיעבד, המבצע "צוק איתן" הסיר מספר נושאים מעל סדר היום. פרשיות השחיתות במשטרה התגמדו לעומת אירועי המבצע. ניצני האינתיפאדה של הפלסטינאים בשטחים ובתוך הקו הירוק קמלו כמעט לחלוטין. גם החשודים של רצח הנער הערבי מבית חנינא זכו מן ההפקר. שלושה מהם שוחררו למעצר בית ואילו עמיתיהם עוברים שינוי תדמיתי, כמעט ללא תהודה ציבורית. כמה צפוי להציג את החשודים ברצח מוחמד אבו ח'דיר כבלתי שפויים ובלתי אחראים על מעשיהם. עד לסיום המבצע, הם עוד ישוחררו לביתם.

  • אמצעי התקשורת פרחו ופורחים בעת המלחמה. קוראים יותר עיתונים, נצמדים יותר למקלטי רדיו וטלוויזיה וגולשים יותר. לעיתונים אשר חרחרו מלחמה במהלך ההיסטוריה, מצטרף גם ישראל היום. לאחר שבעל העיתון, שלדון אדלסון, הטיף בשעתו להטיל מספר פצצות גרעיניות על איראן, רק צפוי שעורך עיתונו, עמוס רגב, יפרסם מאמר עטור כותרת, "להחזיר את עזה לתקופת האבן". אלא שבכותרת כזו, עורך העיתון  מטפח רף ציפיות מלחיץ את מקבלי ההחלטות.

  • לא ינום ולא יישן תדמיתן ישראל. כך מציגים את ראש הממשלה, עם אצבע על הדופק/המפה, כאשר שר הביטחון עם ידיים בכיס וקצינים נוספים הם ניצבים ממושמעים ומקשיבים להנחיות המפקד.  ככל שהמבצע "צוק איתן" הולך ומתארך, כך התדמית וצריבת התודעה חשובות יותר מהתוצאות בשטח.

  • יש יחס אמביוולנטי לתעמולה של חמאס כשל הפלסטינאים בכלל. מצד אחד, מגחכים ומציגים את התעמולה כשקרית ובלתי מקצועית, כפי שניתן להתרשם מהסרטון. מאידך גיסא, "מתקנאים" בתוצאות התעמולה, בייחוד בזירה הבינלאומית, על שהיא מצליחה ליצור אמפתיה והבנה לסבלם של תושבי עזה אך לא לסבלם של אזרחי מדינת ישראל.  

 

  • במוקדם או במאוחר תופנה אצבע מאשימה כלפי ההסברה/ התעמולה הישראלית. בניגוד לטענה השכיחה, יש לנו מנגנון הסברה משומן. אלא שהוא מוערך לא לפי תפוקתו אלא לפי התגובה למדיניות ישראל. אין סיבה שגם הפעם ההסברה לא תשמש שעיר לעזאזל למדיניות כושלת.

  • במלחמת ששת הימים קנה חיים הרצוג את עולמו כפרשן רהוט על אירועים בחזית הצבאית ב"קול ישראל" (שידורי הטלוויזיה הכללית הונהגו מיד אחרי המלחמה). כיום יש פרשנים רבים אשר בדרך כלל אינם מסתפקים במה שהיה אלא מתנבאים במה שיהיה לפי משאלת לבם.

  • השידור החי מאתגר לעיתים את שיקול דעתם של השדרים. בערב יום השני שדרה בערוץ 10 אושרת קוטלר מן השטח, משדרות, וראיינה את אחלמה פרץ. אולי בשל דבריה המתונים ואולי לא, התארגנה הפגנה ספונטנית אקראית כביכול. במהלך ההפגנה צולם גם בריון אשר הגיע לשדרות כדי לחזק את רוח התושבים, אלא מה? מגרונו בקעו הקריאות, "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים". במקום לגנות או להתעלם מן הכהניסט המתסיס, העדיפה אושרת קוטלר, זחוחת הדעת מגודל הישגה העיתונאי, לתת לו פתחון פה.  

*

אם לא יהיו שינויים בשל נסיבות הזמן, הבלוג יוצא לחופשה קצרה של שבועיים.

פסוקו של פוסט

משום מה בימים אלה מתנגן באוזני שיר הפולחן של פיט סיגר, "איפה הפרחים כולם?", בהגשתה המיוחדת של מרלן דיטריך.

להמשך הפוסט

שובו בנים – בטרם הדרמה תהפוך לטרגדיה

דן כספי | 23.06.2014 | 08:43

יותר ממה שמרתון השידורים ועמודי העיתון הרבים מוסרים מידע, הם ממנפים מסרים תעמולתיים לצרכים פוליטיים.

  • שוב גל פתוח ברדיו ובטלוויזיה ומרתונים אין סופיים של ברברת.

  • שוב כמעט כל העיתונאים וכל אמצעי התקשורת "מתגייסים סביב הדגל" ומתנבאים בקול אחד.

  • שוב פרשנים מדושני ביטחון עצמי מפרשנים עצמם לדעת.

  • שוב הכתבים הצבאים מייתרים את דובר צה"ל.

  • שוב מסרים סותרים: בערב שבת פריצת דרך, ובמוצ"ש – צה"ל מגשש באפילה.

  • שוב תדרוכים יומיים סרי מידע חדש בשידור חי.

  • שוב מדברים הרבה ויודעים מעט.

  • שוב מבצע בעל שם יצירתי, מירמיהו, ג', י"ד: שובו בנים שובבים נאום-יהוה, כי אנוכי בעלתי בכם; ולקחתי אתכם אחד מעיר, ושניים ממשפחה, והבאתי אתכם, ציון. 

*

  • שוב מכבסים את העברית כדי לשווק מעשים קשים בשטח.

  • שוב סיפורים אנושיים קורעי לב וסוחטי רייטינג ותפוצת עיתונים.

  • שוב אנו מאוחדים ועם אחד.

  • שוב במקום אסטרטגיה נבונה יש אסטרטגים ללוחמה פסיכולוגית ולעיצוב דעת קהל.

  • שוב ממנפים אירוע טרגי ומנצלים את הקונצנזוס סביבו לקידום יעדים פוליטיים.

  • שוב אנו "וילה בג'ונגל", הם הפראים ואנו הנאורים.

  • שוב מאווררים דמויות ודוברים מן המאגר הלאומי – פולרד, שליט, וקסמן ועוד.

  • שוב מחזקים ומחוזקים, מחבקים ומחובקים, ואוי למי שסולדים מחיבוקים.

  • שוב העולם כולו נגדנו, לאחר שצפצפנו ומצפצפים עליו כל הזמן.

  • שוב האג'נדה הביטחונית גברה על האג'נדה החברתית, ועוד ערב ציון שלוש שנים למחאה החברתית ההיא.

  • שוב מצלמים את ראש הממשלה בבגדי עבודה במחיצתם של שר הביטחון, הרמטכ"ל וקצינים בצה"ל.                                                           התדרוך היומי לתקשורת: כאשר הפה והלב אינם שווים 

  • שוב הם הרעים וישלמו מחיר גבוה בזמן שמיליארד ש"ח הועברו למשרד הביטחון.

  • שוב ככל שעובר הזמן והמבצע אינו ממלא ציפיות, מגיע תורן של כתבות צבע – לילה עם לוחמים, תפילת מעריב בבית כנסת, סופ"ש עם משפחה, וכד'.

  • שוב במצבי מצוקה המתארכים, של חוסר אונים וגל פתוח עם עריכה רופפת, עשבים שוטים מפיצים תיאולוגיה פרימיטיבית על החטא ועונשו. הפעם בגרסא של הרב דב ליאור.

  • שוב יש יפי נפש שמשביתים את מהדורת השבט סביב דרמה.

  • שוב יש ש"ג, מוקד המשטרה, "הכל בגלל מסמר קטן".

  • שוב הכישלון הוא יתום כי שוב כולנו אשמים.

 

פסוקו של פוסט

כשאין אופק מדיני יש מלחמה, "מלחמה זה רע"! בצלילים ובמלים.

מלחמה זה רע

שרים: הדודאים
מילים ולחן: ג'רלדו ונדרא
תרגום: יהונתן גפן


בסוף יום הקרב כשנשארתי לבד
הרובה הלוהט הצטנן לי ביד
וחשבתי: "זה טוב שניצחנו בקרב"
אך זכרתי מה סבא אברם לי כתב:

"מלחמה זה רע לחלומות וציפורים,
מלחמה זה רע לפחדנים וגיבורים,
לא כולם יודעים בדיוק לאן שהם יורים,
בעשן נובלים לאט כנפי הפרפרים"

שכבתי על גב המוצב שבהר
וראיתי למטה את מה שנשאר
וכשאמר המפקד: "כל הכבוד"
שמעתי את סבא מבין הגבעות:

"מלחמה זה רע ואין כבוד במלחמות,
אנשים חיים הופכים פתאום להיות שמות,
כל החיילים שמפסידים לאדמה,
לא תמיד יודעים אם הם ניצחו ובשביל מה"

חזרתי הביתה בערב שבת
אמא טיגנה חביתה במחבת
ואבא חייך, את ראשי הוא נשק,
רק סבא ישב בפינה ושתק:

"מלחמה זה רע לחיוכים וחביתות,
לפעמים במלחמה גם אהבות מתות,
גם כשחוזרים בסוף לדשא של הכפר,
השמש לעולם כבר לא תהיה אותו דבר".

 

 

 

להמשך הפוסט

הקונצפציה מכה שוב

דן כספי | 11.09.2013 | 21:38

חשבון נפש על חלקם של עיתונאים בטיפוח קונצפציות ביטחוניות. כיום כלפני ארבעה עשורים המערכת הביטחונית מזינה את התקשורת בהערכות מודיעיניות, קרי: קונצפציות.

 

חטאנו, עווינו, פשענו

השבוע לפני ארבעים שנה פרצה מלחמת יום כיפור. כך זה נשמע אחד השידורים שפילחו את הדממה ביום כיפור;         

 

 

המלחמה סימנה אבן דרך ביחסי אמון בין אמצעי התקשורת לבין מערכת הביטחון. בספר "המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל" נכתב על כך;

 

"קונצפציה" היה מונח שגור מאוד, לאחר מלחמת יום-הכיפורים, להגדרת התפישה, שנשענה על בטחון עצמי מופרז  בשרותי המודיעין ובכוחות הביטחון בכל הקשור ליכולתה הצבאית והארתעתית של ישראל למנוע ממדינות ערב לתקוף אותה ולהשיג הישגים צבאיים ומדיניים כתוצאה ממלחמה יזומה. במידה רבה, הקונצפציה הייתה אחד מפירות-הבאושים של מלחמת ששת הימים…. העיתונאים כפרטים והעיתונות כולה נסחפו, אפוא, באווירת האופוריה הכללית במדינה. הם שיקפו את האופוריה הזו, היו חלק ממנה ותרמו לביסוסה.

שתי סדרות של שאלות התעוררו לאחר מלחמת יום-הכיפורים. הראשונה, עסקה ברקע ובסיבות להתהוות הקונצפציה, תוך שימת דגש עיקרי על ההיבט הביטחוני-צבאי שלה – ובמיוחד בתקופה של טרום-מלחמה – ותוך בחינת חלקם של אמצעי התקשורת ואחריותם בתהליך זה. סידרת השאלות השנייה נסובה על תפקודם של אמצעי תקשורת ההמונים לפני ובעת המלחמה, ועל רמת הסיקור התקשורתי של הקרבות וימי-המלחמה.

מלחמת יום-הכיפורים הניבה יבול עשיר של פרסומים בקהילייה העיתונאית, בתוכם וידויים אישיים עמוסי פאתוס אפולוגטי של עיתונאים, שנכתבו בסגנון "חטאנו, עווינו, פשענו"…..

לפי התיאורים הללו, התפשטה הקונצפציה מהחוגים הביטחוניים אל הציבור הרחב, בגלל קיומו של מעגל-קסמים. שלטונות הצבא הזינו תדיר את הכתבים במידע חלקי ומגמתי, וערב המלחמה הפגינו יכולת טפלול (=מניפולציה), כדי להבטיח פרסום חלקי או להשתיק הערכות סותרות. הם שקדו להזין את הכתבים הצבאיים הממושמעים, במידע חד-מימדי, לפיו ההיערכות של צבאות סוריה ומצרים, היא במסגרת תרגיל צבאי גדול, ששני הצבאות הללו מתכוונים לערוך. הסמכות המקצועית, שהופגנה על-ידי מערכת הביטחון, משום ששלטה על מקורות המידע, שכנעה את העורכים והכתבים לאמץ את ההערכות הרשמיות. בה-בעת, נמנעה מהעיתונות כמעט כל אפשרות לקבלת מידע חלופי, משום שכל ביקור במתקן צבאי או פגישה עם מפקדים צבאיים, היו טעונים אישור מוקדם של הרשויות. שיתוף-הפעולה הכמעט-מלא מצד הממסד התקשורתי, רק חיזק את עמדת מערכת הביטחון בצדקת עמדותיה. כתוצאה מכך, היא שקעה בשאננות ודבקה עוד יותר בקונצפציה הביטחונית, שהתפשטה בציבור הרחב – בזכות אמצעי התקשורת.

למרבה האירוניה, נולדה אותה 'אוירה כללית', שגרסה שלא תהיה מלחמה, בבית מדרשו של צה"ל, והועברה לציבור האזרחי על-ידי אגף המודיעין באמצעות מנגנון ההסברה שלו. אמצעי הפרסום: כלי התקשורת אגף המודיעין של צה"ל לא רק הזין במידע ובהערכה שלו את הממשלה. הוא פעל גם כלפי מטה, לעבר הציבור הרחב, באמצעות כלי התקשורת למיניהם.

 תחייתה של ה"סבירות הנמוכה"

מדוע נדמה שההיסטוריה חוזרת על עצמה ואף לקח לא נלמד מאז אותה מלחמה. האמנם השתנה דבר מאז ביחס התקשורת למערכת הביטחונית ובכלל? האם העיתונאים נהיו יותר ספקנים וביקורתיים כלפי המערכת הביטחונית, כפי שהבטיחו והתחייבו מיד לאחר מלחמת הכיפור?

ספק רב ואפילו להיפך. לעיתים נדמה שהיחסים בין שתי המערכות – התקשורת והביטחון, לא רק שלא נחלשו אלא אף התהדקו יותר. במידע הנמסר לציבור נעלמה התיבה דובר צה"ל מודיע. כתבים ופרשנים צבאיים מיטיבים ליחצן ומייתרים את דובר צה"ל. אם דובר צה"ל מוזכר הרי זה במשפטים או בכנסת. דוברי צה"ל מתרגמים מוניטין תקשורתיים לזירות אחרות. הם היו לידוענים מבוקשים, לא מעט בזכות הישגיהם ההסברתיים בעת מילוי תפקידם הצבאי.

כיצד ייתכן שארבעים שנה אחרי מלחמת יום הכיפור ממשיכים אמצעי התקשורת ברומן האסור עם מערכת הביטחון ועם צה"ל בפרט?

מצד אחד, אמצעי התקשורת נחלשו ועיתונאים חסרי משאבים ומקורות חלופיים תלויים יותר במקורות המידע הרשמיים. כתבים ופרשנים צבאים רעבים סמוכים על שולחנם של אותם מקורות מודיעין בצה"ל. מאידך גיסא, המערכת הביטחונית על שלוחותיה השונות התחזקה והצטיידה ביחידות דוברות ויחצ"נות משודרגות. ביכולתן של יחידות אילו לגבור על כל שיקול עיתונאי גם בעיתון האיכותי והביקורתי ביותר.

קוראי הארץ זכו לקבל המחשה לעוצמה היח"צנית של חיל האוויר בשער המוסף ובכתבה בת חמישה עמודים בהם נפרס, וללא כל סימן שאלה או קריאה, סיפור המטס השנוי במחלוקת מעל מחנה אושוויץ מלפני עשור. גם העריכה הגראפית בעיתון שיתפה פעולה עם היח"צנים מטעם: בטקסט שובצו שני תצלומי אוויר – של מחנה אושוויץ-בירקנאו דאז של מתקן הגרעין בנתנז כיום.

כך צורבים תודעה לאומית של לעולם לא עוד ומכשירים את הלבבות לקראת תקיפה אפשרית של חיל אויר באיראן.

הקונצפציה חיה, בגרה ונעשתה שנונה יותר.

לו יהי ולא תהיה הפעם הפתעה נוספת עקב סבירות נמוכה!

******

הבלוג יוצא לחשבון נפש לזמן מה. חתימה טובה לקומץ הקוראים הנאמנים.

 

פסוקו של פוסט

הביצוע המרטיט של ברברה סטרייסנד ל"אבינו מלכנו".

להמשך הפוסט

When you have to shoot, talk!

דן כספי | 04.09.2013 | 09:04

 

 

     שני לקחים מתבקשים מהחלטתו של אובמה להשהות את התקיפה בסוריה: מלחמה אינה עוד תכנית ריאליטי בטלוויזיה ולעיתים כן חייבים לדבר לפני שיורים.

 

ערב ראש השנה הוא עיתוי קבוע לסיכומים, גם בתחום התקשורת. השנה מלאכת הסיכום מעט קשה, כי מה שהיה אמור להיות אירוע השנה, התקיפה בסוריה, נדחה לשנה הבאה וסיכומו נדחה אולי לסוף השנה האזרחית. בישראל מציינים פעמיים ראש השנה. מה שעושה אותי אלרגי לסיכומים שנתיים.

בינתיים שני לקחים עיקריים מהאירוע שלא היה השנה, ואולי יהיה בשנה הבאה;

 

המלחמה אינה תכנית ריאליטי

בהחלט אפשר להבין את אכזבתם של העיתונאים לשמע החלטתו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לבקש את אישור הקונגרס לתקיפה בסוריה. הכל היה מוכן ופרוס בארץ ובאזור. כתבים בגבול סוריה-תורכיה, בצפון הארץ, ליד סוללות כיפת ברזל, ועוד. פרשנים, עם או בלי תואר אקדמי, ידעו מה עובר בראשם של השחקנים הראשיים, מדוע אובמה יסתפק בהפגזה מוגבלת ומדוע אסאד עשוי להכיל את המתקפה. ופתאום הכל השתבש או לפחות נדחה עד להודעה חדשה. הצפייה והתחזית פינו מקומן לאכזבה ולביקורת על נשיא ארה"ב ואפילו לכינוי חיבה עוקצני – אובמה-נון-דרמה.

כנראה שקהילת העיתונאים טרם השלימה עם העובדה שקצב הפוליטיקה שונה מן הקצב תקשורתי והצרכים שלהם. זוהי הפעם המי יודע כמה שהפוליטיקה מורדת בקצב שמכתיבה לה התקשורת. בראשית חודש ינואר 2006 לקה אריאל שרון באירוע מוחי ואושפז בהדסה, עין כרם. עיתונאים ושדרים מכל העולם צבאו על פתחי בית החולים ובלית ברירה, הסתפקו בעדכון הלאקוני על "הנשימה העצמונית". כעבור ימים אחדים, נפל האסימון שהמדובר באירוע מתמשך שבועות, חודשים ויותר.

כאז גם כעת, החיים מורכבים, מפותלים יותר ממה שמצפים בתקשורת. אריאל שרון עדיין שקוע בתרדמת בבית חולים כבר למעלה משבע שנים.

 

מוטב לדבר לפני שיורים

אין מלחמה ללא תעמולה ואין תעמולה ללא מלחמת מילים. המדובר באותם חילופי מהלומות מילוליות, בעיקר איומים, בין היריבים. מלחמת מילים היא רב תכליתית ואמורה להשפיע על כלל האוכלוסייה, על צבא הלוחמים או על מנהיגים יריבים. לו ידעתי, הייתי ממציא חיסון נגד תעמולת מלחמה ומלחמת מילים.

הצהרתו האחרונה של אסאד לפיה תקיפת סוריה עלולה להצית מלחמה אזורית אמורה להרתיע מקבלי החלטות. ואולי גם זה מה שהרתיע את נשיא ארה"ב, ברק אובמה. הצהרה קודמת של מנהיג איראן אשר איים כי ישראל תושמד אם סוריה תותקף נועדה הן להרתיע קברניטים מלעודד תקיפה בסוריה, אך בעיקר להפחיד את הציבור הרחב. גם האיום מסוריה כי תגיב בכל האמצעים העומדים לרשותה נועדה לחולל פאניקה בקרב הציבור הישראלי, אשר אמנם הגיב כמצופה והסתער על התחנות לחלוקת מסכות הגז. לעומת זאת, האיום שכל פגיעה בישראל תגרור תגובה שתשים קץ לשלטונו של אסד נועד להגביה את סף ההרתעה של שליט סוריה.

מלחמת המלים מוכרת למדי לציבור הישראלי. לפני מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, קדמה תקופת המתנה מורטת עצבים אשר מזכירה לא מעט את הצפייה הנוכחית לבואם של הטומהוקים האמריקנים. להבדיל, הרדיו היה המדיום הדומיננטי וכמובן שהוא נוצל היטב למלחמת המילים משני צדי המתרס. המבוגרים שבינינו זוכרים את שידורי הרדיו המצרי, שכבר היה לפנינה פולקלוריסטית, קול הרע"מ מקהיר. הכוונה לרפובליקה הערבית המאוחדת, האיחוד קצר הימים בין מצרים לבין סוריה. היה דבר כזה.

 

על אף העברית העילגת בפי הקריינים, היו גם דיווחים שבמקומות אחדים בדרום הארץ נרשמו מקרים של חרדה. גם הפעם התברר שאוכלוסיות חלשות  פגיעות יותר מתעמולת אויב. קול ישראל לא נותר חייב והשיב מנה אחת אפיים. למעשה אלה היו ימי הזהר של הרדיו הישראלי. השידורים בערבית פנו במישרין לחיילים המצריים והפחידו אותם. מנוסתם המבוהלת בשדה הקרב יוחסה במידה רבה לשידורי הרדיו.

נראה שבמהלך השנים תעמולת המלחמה השתכללה והתגוונה. איומים נשלחים כיום באמצעות צד שלישי, ראיון לעיתון צרפתי או רשת שידור אמריקנית.  

השלטונות מודעים ומטפלים בתופעות הלוואי של מלחמת המילים. דוברים ישראליים, ובעיקר ראש הממשלה והרמטכ"ל, עוד ישובו ויצהירו אין ספור פעם, שישראל חזקה, שצה"ל ערוך להגן על אזרחי המדינה, וכד'. ככל שתקופת ההמתנה מתמשכת מתגוונים גם האמצעים לשמור על מוראל הציבור. לא אופתע אם גם הפעם גל של בדיחות מקאבריות כבעבר, בנוסח "אחרון יכבה את האור במדינה", ישטוף את הרשתות החברתיות.  

לעיתים מסתייעת מלחמת המלים גם בצלילים. ימים אחרי שכוחות מצרים חצו את התעלה לעבר סיני, הכריז גמאל עבד אל נאצר ב-21 במאי 1967: "אנו מוכנים. אם רוצה גנרל רבין לנסות את כוחנו – אהלן וסהלן." כתגובה חיים חפר חיבר את המלים לשיר הלעגני, "נאצר מחכה לרבין".

 

באותם ימים של כוננות ערב מלחמה, חיים בר לב פיזר בדיבורו האיטי את החששות בקרב הציבור הישראלי מפני תוצאות המלחמה במימרתו האלמותית, "נכה אותם מהר, חזק ובאופן אלגנטי".

ערב מערכת הבחירות ב-1981 ומתיחות בגבול עם סוריה, על אותו משקל של מלות השיר, מנחם בגין הלהיט את ההמונים, "אסאד היזהר – יאנוש ורפול מוכנים".

 

 

מצמרר עד כמה איום כזה אקטואלי גם כעבור למעלה משלושה עשורים, בהתאמה המתחייבת: אסאד היזהר – יעלון וגנץ מוכנים! רק מנחם בגין חסר.

שנה טובה ושפויה!

 

פסוקו של פוסט

מתוך פרויקט שירים מאת יהודה עמיחי בעיצוב טיפוגרפי של האמן אריק כספי (אין קשר משפחתי לכותב הבלוג) בפסטיבל השירה ה-6 מטר על מטר, החל משבוע הבא בעמק רפאים, בירושלים.

 

להמשך הפוסט