מיומנו של רוכש מזגנים בחורף, או: על טעם יקר, חור בכיס והרבה חורים בקיר

"תשמע", אמרתי לשמוליק, המוכר הוותיק והמיומן שאורב כעכביש זקן ללקוחות באחורי אחת מחנויות החשמל המשופשפות ברחוב אלנבי בת"א, "אני חושב להחזיר שניים מהמזגנים". השיחה התקיימה יום או יומיים אחרי הרכישה, בחלון הזמן הקריטי שבין גיהוץ כרטיס האשראי לבין חירור הקירות והתקנת המכשירים. שמוליק ידע שעליו להוביל אותי בעדינות בחזרה לנתיב המקורי, שלפיו אני מתקין בדירה לא פחות משלושה מזגנים שיעלו לי בסך הכל כ-7,000 שקל, עוד 7,000 שקל שאין לי. "מה אני צריך שלושה מזגנים במכה?" – שאלתי את עצמי קדורנית לפני שחזרתי לחנות. "גם ככה חייתי עכשיו חמש שנים בתל אביב בלי מזגן בכלל. אין מה לקפוץ מעל הפופיק. נעשה מזגן אחד בסלון, ואחר כך נראה מה הלאה".

מוכר פחות מנוסה משמוליק היה, אולי, אומר לי משהו בסגנון – "כבר קנית", או "אי אפשר להחזיר", או "זה מסובך עכשיו לבטל את ההתקנה אחרי שקנית", אבל שועלי מכירות כמותו יודעים שזה היה מכניס אותנו לעימות, שבסופו סכום מסויים של כסף היה עלול לחזור מחשבונה של החנות לחשבוני הפרטי. לכן הוא השיב לי בפשטות: "תעשה מה שאתה רוצה. אתה רוצה להחזיר, תחזיר". הוא התבונן בי במבט כביכול אבהי בזמן שהתבשלתי במיץ של עצמי. תליתי בו עיניים גדולות, שתקתי קצרות ואז שיתפתי אותו בתוכנית שלי להתקין מזגן רק בסלון. שוב שתיקה קצרה, ואז הוא השיב ברוגע: "אוקיי, ובחדר השינה מה? שם קורית כל הפעילות!". הוא הסתכל עלי כדי לבחון איזה רושם דבריו משאירים עלי. "לחדר ממוזג מגיעות בחורות מאיכות אחרת", הוא פסק והוסיף בחיוך שובב: "אני רק מקווה שאתה לא הומו". "ואם הייתי, מה זה קשור?" רטנתי וכמובן שחזרתי לתוכנית המקורית.

מוכרים כמו שמוליק יודעים את נפש בהמתם. אנשים כמוני, שמתקשים לקנות אפילו מברשת שיניים, הולכים לאיבוד בין שלל האפשרויות והדגמים וזקוקים ליד מכוונת, גם אם ליד הזו יש אינטרס ברור. כשאתה מרוט וסחוט אחרי שיפוץ הרסני אתה ממילא סובל מחולשה מנטלית מתקדמת ותקווה צנועה שאגב העבודה מתקיני המזגנים גם יפילו את הבניין ושלום על ישראל.

נוף עירוני. מזגנים מחוץ לבניין "הארץ" (צילום: דודו בכר)

נוף עירוני. מזגנים מחוץ לבניין "הארץ" (צילום: דודו בכר)

הבעיה שלי היא שגם על הקרשים, עדיין פועלים בתוכי שני כוחות סותרים – זה שמנסה להימנע מכניסה לחובות נוספים והוצאות מיותרות, ומנגד הטעם היקר הידוע שלי שכבר הכניס אותי ללא מעט צרות. הפתרון הרגיל שלי למצב הזה, שבו אני תמיד רוצה את אותו הדבר שאני לא יכול להרשות לעצמי, הוא פשוט לא לקנות כלום. מה שנקרא בשפה פסיכולוגית – הימנעות. כך למשל חייתי חמש שנים בדירה שכורה מתפוררת, ללא מזגן או רהיטים נורמליים, וכל פעם שחשבתי לקנות משהו, ירדתי מזה. חיים של אפס צריכה, או משהו בדומה לזה.

אבל כשאתה קונה דירה וצריך לשפץ אותה, זה סיפור אחר לגמרי. אתה יודע שאתה נכנס לשופינג של חייך, אתה יודע שאם כבר קנית דירה, לא תחיה בה כמו כלב. השאלה היחידה שנותרה היא כמה "לא-כלב" אתה מתכוון להיות, ואיפה בדיוק אתה רוצה להוציא את הכסף. כל מה שיכולתי, קניתי משומש, המקרר, הספה, מכונת הכביסה; ניסיתי לקנות גם ארונות מטבח יד שנייה ודלתות משומשות, אבל גיסתי, שהיא גם הארכיטקטית שלי, טרפדה את זה ובצדק. גם מזגנים משומשים חיפשתי, אלוהים שיעזור לי, אבל הבנתי שאני הולך להצטער על זה. ככה הגעתי לשמוליק, שלפתי את הכרטיס, ואחר כך התחרטתי, ושוב חזרתי בי. מבצע המיזוג יצא לדרך, בפול פאוור.

לפני כמה ימים באו המתקינים, ירקו בכפות הידיים, והתחילו לקדוח לי בקירות תוך שהם משמיצים את הבלוקים הפריכים שמהם הדירה שלי עשויה. אחרי כמה שעות הם השאירו דירה עם הרבה סימני ידיים על הסיד הלבן, שפע של אבק-קדיחה על הרצפה ושלושה מזגנים פלוס שלושה מדחסים על הגג, הכל מהסוג הכי זול שאפשר. הפעם עשיתי שלא כמנהגי – קניתי, אבל חדש, זול וסיני, לא אינוורטר ולא נעליים. שמוליק אומר שאינוורטר זה קשקוש שהיצרנים המציאו כדי למכור יותר ביוקר, ואני כמובן בלעתי את זה כמו פתי למרות שאני יודע שזה לא נכון.