קראתי בעניין רב את הטור האחרון של אלון עידן על מחירי הטיפול הנפשי המופקעים לטענתו, ונאנחתי באופן מטאפורי. אם הייתי רוצה להישמע כמו קריקטורה של פסיכולוג, הייתי אומר שאני לא יכול להתווכח עם הרגשות שלו, אבל כיוון שלא ברגשות עסקינן אלא בכתב האשמה מנומק נגד המקצוע (השני) שלי, אני חושב שהטענות שהוא העלה ראויות למענה רציונלי. כמו שאורי משגב כותב, "נתחיל". 

הטור נפתח עם תעריפו המבעית של פסיכיאטר טייקון ("900 שקל לשעה"), אך מהר מאוד הפסיכולוגים מחליפים את הפסיכיאטרים על הגריל. מדוע? כי "בניגוד לרופאים, פסיכולוגים מלווים אנשים לאורך תקופות זמן ארוכות". כלומר, זה פחות נורא כשפסיכיאטר דופק אותך, כי זה חד פעמי, או דו-חודשי, או שנתי. לעומת זאת, הפסיכולוג שלך תוקע אותך על בסיס שבועי – או אפילו יותר.

אז כמה עולה טיפול פסיכולוגי? יש שלוש מדרגות מחיר עיקריות: יש טיפול בחינם במרפאות הציבוריות, אבל בגלל מצבה הרעוע של מערכת בריאות הנפש הציבורית, עלולים לחכות חודשים לטיפול ולא כל אחד יכול לעמוד בכך. ישנו הטיפול המוזל דרך קופת חולים, שהוא בעצם סוג של טיפול פרטי אבל מתוך הרשימה של הקופה – כאשר הקופה לא בהכרח משלימה את שכרו של המטפל. למשל בקופה הגדולה ביותר, הכללית, 249 הפסיכולוגים הקליניים שמטפלים במבוטחי ה"מושלם" בקליניקה שלהם גובים 160 שקל כולל מע"מ לטיפול יחידני ו-190 לטיפול זוגי (עד 30 פגישות בשנה ו-60 סה"כ), והקופה לא מוסיפה שקל לשכרם. יש גם ביטוחים פרטיים ("משלים למשלים") שמציעים טיפול במחיר מוזל.

המדרגה השלישית היא הטיפול הפרטי-פרטי, אופציה שמתאימה למי שרוצה חופש מוחלט בבחירת המטפל. יש פסיכולוגים שגובים פחות (300-200), יש שגובים יותר (350-450), ויש שגובים הרבה יותר (700-600-500). אבל, וזה אבל גדול, בכל רמות המחיר מקובל לשקול הנחה משמעותית, מתוך דיאלוג עם המטופל ובזכות הבנה שהדבר טוב לשני הצדדים.

כאן אנחנו מגיעים לנקודה שבה אני מסכים עם הטור: פסיכולוג שגובה מחיר גבוה ולא מתייחס לקושי של המטופל לעמוד בו – חוטא בעיני לתפקידו. פרויד כתב מפורשות שעל האנליטיקאי להתמודד באומץ עם גביית הכסף, ולא להשאיר אותה למזכירה או לגורם שלישי אחר. מחיר הטיפול, כמו כל נושא אחר שמטריד את המטופל, הוא נושא ראוי לדיון, ולדעתי – גם למשא ומתן. 

נכון, גם במקצוע הזה יש חזירים. אבל גם יש הרבה מטפלים שגובים מחיר סביר, והרבה מטופלים שמרגישים שהם מקבלים תמורה בעד כספם. אפשר לנסות לברר כיצד נוצרה תרבות של הנחות ולא מחיר קבוע ונמוך יותר, אפשר גם לשאול כיצד קובעים למי נותנים הנחה וכמה, אבל אלה נושאים לפוסט אחר. העובדה היא, שלעתים קרובות מאוד פסיכולוגים מתגמשים בעניין המחיר כדי לאפשר לטיפול להתחיל או להמשיך.

איור: אילה טל

איור: אילה טל

האינסטלטורים של הנפש

אני לא יכול להתחרות בחדות הלשון של אלון עידן, שצייר במיומנות תמונת עולם שבה כל הפסיכולוגים הם תאבי בצע המרוקנים את כיסי המטופלים תוך עטיית עור כבש של אמא תרזה, לעומת הספר המרטיר שלו שמספר זקנים בביתם ללא תוספת מחיר. בתור עיתונאי משופשף הוא יודע כיצד לא ליפול לבורות ולשגות, ולכן בחר בניסוחים המעורפלים "סביב ה-400 שקל" ו"כ-400 שקל". אבל האמת היא שמגוון המחירים גדול ורב – יש המון סוגים של פסיכולוגים, יש המון רמות של מחירים, יש אוקיינוס של הנחות (ויש גם לא מעט ספרים פושטי-עור ומנוולים).

במבחן התוצאה, מגדלי יו אינם מלאים בפסיכולוגים: הרוב המוחלט של הפסיכולוגים שאני מכיר הם לא אנשים עשירים, ואני מכיר די הרבה. הם לא באמת גובים מחירים כאלה גבוהים, וגם אם כן, אין להם בהכרח כל-כך הרבה מטופלים, יש להם הרבה ביטולים והוצאות על הקליניקה, ולעתים קרובות הם משלימים הכנסה בחצי משרה בשירות הציבורי ומקבלים שם גרושים.

כמו בהרבה מקצועות חופשיים, גם במקצוע הזה יש שכבה דקה מאוד של שמנת למעלה והרבה אנשים שמשתכרים שכר בינוני לגמרי באמצע. כמו הרבה מקצועות חופשיים, גם המקצוע הזה עונה על צרכים של אנשים, או במילותיו של אלון עידן "מנצל מצוקות". האם עורך דין פלילי לא "מנצל את מצוקת" לקוחותיו? מה ביחס לרואה חשבון? יועץ מס? חשמלאי שמציל מנפילת מתח באמצע הלילה? או מנעולן שגובה 200 שקל על ביקור של 5 דקות, ועדיין נחשב ל"צדיק" בעיני חיים הכט. ההבדל הוא שאצל הפסיכולוג לגיטימי לדבר על הכל – גם על עלות הטיפול, והפסיכולוג לא בהכרח מסתפק בהבעת אמפתיה.

לפני כמה חודשים נכתב באותו המדור על הסוורים בנמל אשדוד, שעושים עבודה קשה, מעייפת ומסוכנת, ולכן מגיע להם שכר גבוה של עשרות אלפי שקלים בחודש. אלון עידן הסביר על "הדיקטטורה של התודעה", שמתגמלת רק את מי ש"מבסס את מעמדה", ועל ה"משוואה החדשה", שלפיה  "'חזק' הוא מי שצובר כוח בעזרת תודעה ‏(לימודים‏), ו'חלש' הוא מי שנותר עם הגוף ככלי עבודה". אין ספק – במאי הוא הניף את הגרזן, ובינואר הנחית אותו. קודם הילל את עובדי הכפיים, אחר כך קבר את האינסטלטורים של הנפש. אגב, גם פסיכולוגים עושים עבודה קשה ומסוכנת: החשיפה לצרות וטראומות של אנשים היא שוחקת ועלולה לפגוע בבריאות הנפשית, ויש על זה אינספור מחקרים. מה יותר כואב, כשנופלת לך מכולה על הבוהן, או כשפציינט שלך מתאבד? 

בכל אופן, גם בטור ההוא וגם בזה נבנתה טענה הרמטית ומשכנעת במבט ראשון, אבל בעייתית מאוד במבט שני. עובדי הנמלים לא באמת מרימים מכולות עם הידיים, לפני כמה אלפי שנים המציא המין האנושי מנופים והם משתמשים בהם. עבודות מסוכנות ומפרכות הרבה יותר – כמו למשל עבודה בבניין, הן דווקא הרבה פחות מתגמלות, והסיבה שהציבור מתמרמר על שכרם הגבוה של עובדי הנמלים היא כי א', הוא באמת מפלצתי (השכר הממוצע בנמל אשדוד – 32,407 שקל, יותר משכרו של פסיכולוג מצליח), ב' – הוא יוצא מכיסו של הציבור וג', בחלקו הגדול הוא נובע מהמנוף שמפעילים העובדים על הארנק של כולנו, פשוט כי יש להם יד על השאלטר. זה לא בהכרח קשור ל"דיקטטורה של התודעה". 

באותו אופן – גם הפסיכולוגים הם לא כולם מפלצות ש"מנצלות מצוקות קשות" כדי "לגבות מחירים מופקעים" תמורת זה שהם "בסך הכל" מאפשרים למטופליהם "לדבר עם מישהו" ו"לפרוק מטען". רגע. בעצם, אם אנחנו פורקים מטענים, למה שלא נשתכר כמו עובדי נמל אשדוד? אני חותם על שכר כזה מיד.