בתחילת נובמבר תגיע מרתה ויינרייט לישראל לשתי הופעות אקוסטיות. ויינרייט היא זמרת-יוצרת שידועה גם כבת לשושלת פולק/רוק/פופ קנדית מפורסמת. אחיה הגדול רופוס ויינרייט הוא המוכר ביותר בישראל (הופיע כאן פעמיים). אמה, קייט מקגריגל, שנפטרה ב- 2010, הייתה יחד עם אחותה אנה בצמד פולק מוערך. אביה לאודון ויינרייט ה-III, שנטש את משפחתו כמה חודשים אחרי שמרתה נולדה, הוא איש מאוד מרוכז בעצמו המפיק מתוך זה שירים חושפניים, אישיים עד כדי מבוכה, מצחיקים, מרגשים ולפעמים לא קלים לעיכול כלל. למרות נטישתו ועיסוקו המתמיד בעצמו הוא לא במאת מנותק ממשפחתו, וכשהוא שר 

and if families did't break apart
I suppose that would be no need for art 


הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר. הקשרים והכשלים של בני המשפחה מזינים את היצירה של כל אחד מהם וכבר הולידו לא מעט שירים חושפניים, חלקם קשים מאוד, חלקם מרגשים עד דמעות שכתבו אחד לשני. ואם זה לא מספיק מסובך אז אוסיף גם שלא פעם הם הופיעו איתם יחד על אותה הבמה. אם הייתי מרכז את כל השירים האלה כאן ברצף הצעתי הייתה להצטייד בטישו וגרעינים. בינתיים כתבתי מעט על כמה מהם בעמוד הפייסבוק של הבלוג

הפוסט הזה, שנכתב לפני שנתיים ואני מעלה אותו כאן שוב לקראת הגעתה של מרתה ויינרייט, מתמקד בקשר בין הבת לאמה דרך שיר אחד שקייט כתבה לפני מותה והוא הוקלט לאחר מכן לאלבומה האחרון של מרתה Come home to mama.

לא צריך גרעינים.

 

Evelyn de Morgan – Demeter mourning Persephone, 1906


קודם כל לחצו פליי על השיר


Martha Wainwright – Proserpina

היוונים קראו לה אמא-אדמה – דֶמֶטֶר. אבל לא בשביל למלא את תפקידה כאלת התבואה היא ירדה מהאולימפוס, אלא כדי להבין מה עלה בגורלה של הבת היחידה שלה – פֶּרסֶפוֹנֶה. פרספונה, שהעדיפה את הארץ על פני משכן האלים, נהגה לשחק בשדות ולקטוף פרחי בר. יופיה הבולט לא חמק מעיניו החמדניות של האדס, אל השאול ושליט המתים. הוא פנה לזאוס, אביה (שהיה גם אחיו) כדי לבקש את ידה. זאוס ידע שדמטר לא תסכים לשידוך שכזה, ולכן סירב להצעתו של האדס, אבל לא הביע התנגדות לתוכנית אחרת שלו – לחטוף את הנערה הבתולה. וכך קרה. נרקיס גדול ויפה נשתל במיוחד עבורה, וכאשר התקרבה אליו, נפער סדק בקרקע, ממנו פרץ האדס על מרכבה רתומה לארבעה סוסים, משך אליו את פרספונה וחזר איתה אל בטן האדמה.


Rembrandt – The Abduction of Proserpina, 1631

אחרי שדמטר גילתה מה עלה בגורלה של בתה, היא הזניחה את האדמה, שעל הפריון שלה הייתה ממונה. האם הקודרת שוטטה על פני הארץ בחיפושים מבוקר עד ליל, מדוכאת, חלשה, צמאה ורעבה. היא הביאה איתה כיליון – גידולים נבלו, שדות קפאו, מחרשות נשברו, ציפורים אכלו את הזרעים, לעדרי הבקר לא היה ממה להתקיים, ואנשים החלו למות מרעב. דמטר, אם מסורה המתאבלת על אבדן בתה, זרעה הרס כמו שרק אלה יכולה.

I shall punish the Earth
I shall turn down the heat
I shall take away every morsel to eat
I shall turn every field into stone
Where I walk crying alone
Crying for

Prosepina, Prosepina
come home to momma
come home to momma now

זה השיר האחרון שכתבה זמרת-יוצרת קייט מקגריגל. בשלב בו כתבה אותו, גופה היה חלש כאילו היא עצמה היתה האדמה עליה שוטטה דמטר בחיפוש אחרי בתה. אחרי שנים של מאבק בסרטן נותרו לה מעט מאוד כוחות. את החזרות להופעה האחרונה בחייה היא ביצעה בתוך חדר, עם מיטה לשכב עליה, ופסנתר.

Not so silent night קראו למופע. במרכז הבמה הילדים שלה – מרתה ורופוס ויינרייט, כל אחד מוזיקאי בפני עצמו. לצידה אנה, אחותה, החצי השני של הצמד קייט ואנה מקגריגל. ועוד עשרות מוזיקאים – בני משפחה וחברים. מופע כריסמס שכזה, משפחתי-אינטימי וגדול מהחיים, ב- Royal Albert Hall בלונדון. ככה זה במשפחת מקגריגל-ויינרייט.


קייט והילדים: מרתה ורופוס ויינרייט (נולדו מנישואיה לזמר יוצר לודון ויינרייט ה-III) 

באותו ערב ביצעה לראשונה את Proserpina. שישה שבועות לאחר מכן, בגיל 63, קייט נפטרה. "בעת הביצוע, היא היתה ללא ספק בין החיים למוות, בדרכה להיות האלה שהיתה אמורה להיות" מספרת בתה מרתה באחד הראיונות. "זמן מה אחרי מותה הקלטתי את השיר, בניסון להעלות את זכרונה, להעיר אותה מהמתים". השיר נכנס לאלבומה האחרון של מרתה, ושורה ממנה הפכה לשמו – Come home to mama.

בשיר אחר באותו האלבום, מרתה עומדת מול ארון הבגדים המיותם של אמה: "בואי נעמיד פנים שאנחנו מדברות, אני אענה בשמך, אם לא אכפת לך. התינוק בסדר, הנישואין שלי ממשיכים להכשל, אבל אני כל הזמן מנסה… כל בגדייך, חשבתי שאני יכולה לתרום אותם לתיאטרון, הם יהפכו ליופי של מלתחה למגוון דמויות".

בטווח של חודשיים מרתה איבדה את אימה ובעצמה הפכה להיות אמא. התינוק נולד בטרם עת, בלידה קשה ומסוכנת. באמצע הופעה בלונדון היא הרגישה כאבים, אותם רק אחרי תום ההופעה זיהתה כצירים. התינוק, כמו שהיא מספרת בשיר, היום בסדר. דווקא הלידה המוקדמת איפשרה למרתה לחוות את עצמה כבת ואמא בו זמנית. כחודשיים מאוחר יותר, בתאריך הלידה המשוער בו בנה היה צריך להוולד, קייט נפטרה.

הכל מתערבב במשפחת מקגריגל – ויינרייט, וחוטים בלתי נראים, חוצי זמנים ומציאות, נמתחים בין דמטרה ופרספונה לבין קייט ומרתה. אמהות, מסירות, פרידה, עצב, כוחות גדולים, חוסר אונים מוחלט. הפערים בין מיתולוגיה למציאות מצטמצמים כאשר מתמקדים בחוויה. אבל החוטים, להם רצונות משלהם, מתערבבים – האמא הולכת, הבת נשארת, ואין דרך חזרה. במציאות.

Dante Gabriel Rosetti – Proserpine, 1875

כאשר הזעקות על פני האדמה עלו לאולימפוס, החליט זאוס שאין מנוס מלשכנע את האדס להחזיר את השבויה שלו, שבזמן הזה נאלצה להיות אשתו – והוכתרה למלכת השאול. האדס נאלץ לציית, אבל לפני שנפרד ממנה נתן לה לטעום כמה זרעי רימון. מה שאילץ אותה לחזור כל שנה לשאול למספר חודשים כמספר זרעי הרימון שאכלה. אלו הם חוקי השאול.

מאז כל פעם שפרספונה נפרדת מאמה, מוציאה דמטר את זעמה על האדמה – וכך נוצרים חודשי סתיו וחורף. ועם חזרתה הביתה, ליבה של דמטר מתמלא שוב שמחה ובא האביב.


Frederic Leighton – The return of Persephone, 1891 

 
 

* * *

  לעדכונים על פוסטים חדשים (ועוד קצת מוזיקה) אפשר לעקב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג