שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (3) ציור האור שלך האהוב עלי מכל

דוד שפיר | 06.03.2014 | 23:57

ב- 14 בפברואר, הולנטיינס דיי, התחלתי כאן סדרה של פוסטים על שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (בפרפרזה על "אהבת אמת נוסעת על דרכי חצץ" של אלביס פרסלי). הולנטיינס חוגג את הלב השלם, המבריק והסימטרי, שעטוף בצלופן וסרט לכבוד החג. כאן אני אביא שירי אהבה קצת אחרים: של אהבה ללא תג מחיר, אהבה שלא מובנת מאליו, אהבה שלא באה בקלות, אהבה שאיננה ועוד כהנה וכהנה.

Guy Clark – My Favorite Picture of You

אחד הכינויים האבודים והיפים בשפה העברית הוא "ציור אור". כך עברת אליעזר בן יהודה את מה שנקרא אז בלעז "פוטוגרפיה" (כתיבה באור – מיוונית). מאוחר יותר הכינוי הפיוטי הוחלף ב"תצלום" הענייני והנוח לשימוש. השם החדש אמנם טומן בחובו את ה"צֶלֶם" וה"צל", אבל חסרה בו המשחקיות והחיוניות של השם הקודם. בעוד שצילום לוכד ומקפיא את הרגע, ציור אור מאפשר לחיות אותו מחדש. כמו שגיא קלארק חי מחדש רגע שנלכד לפני שנים בתוך תמונת פולרואיד דהויה.

לא נורא אם לא מכירים את הנפשות הפועלות. גיא קלארק הוא מוזיקאי פולק וקאנטרי ותיק ומוערך שלא הכרתי עד שנתקלתי בשיר הזה. My Favorite Picture of You דורג במקום הראשון בין חמישים השירים הטובים של 2013 במגזין American Songwriter.

השיר נכתב בהשראת צילום ישן של אשתו סוזן. גיא וסוזן הכירו ועברו לנשוויל ב- 1971 ונישאו שנה לאחר מכן. הוא זמר-יוצר בתחילת דרכו, סוזן ציירת, שניהם במהלך השנים הפכו לכותבי שירים מבוקשים. התמונה צולמה ביום בו סוזן חזרה הביתה ומצאה את גיא, יחד עם חברו הטוב, המוזיקאי טאונס ואן זנדט, שתויים ומתנהגים כמו מפגרים. למרות שזו לא הייתה פעם ראשונה, סוזן החליטה שהיא לא מסוגלת לסבול את זה יותר, ארזה מזוודות והכריזה שהיא עוזבת. כך, החלטית, עומדת בידיים שלובות בפתח הבית, אחד השכנים צילם אותה. סוזן לא עזבה בסופו של דבר. השיר נכתב לפני כמה שנים ובוצע בהופעות. סוזן הייתה די חולה בתקופה הזו ונפטרה ב- 2012, בשנה הארבעים לנישואים שלהם. שנה לאחר מכן גיא הקליט את השיר באולפן כשיר הנושא לאלבומו האחרון.

המילים שלו, כמו עטיפת האלבום, הם צילום של צילום. הוא חוזר לרגע הנלכד וחי אותו מפרספקטיבה של זמן, של זיכרון, של האופן בו התפתחו יחסיו עם סוזן לאחר מכן. רגע נפיץ של כעס ותוכחה ("It's hard to believe we were lovers at all") הפך בדיעבד לאינטימי, מלא אהבה והערכה כלפי ההתעקשות שלה שהדברים ישתנו. אני יודע שזה לא שימוש נכון, אבל מתחשק לי לקרוא לזה ציור-שנות-אור. אחרי ארבעים שנות נישואים וממרום העשור השביעי לחייו של גיא קלארק אני מניח שהוא יודע על מה הוא מדבר.

My favorite picture of you
Is the one where you're staring
Straight into the lens

It's just a polaroid shot
Someone took on the spot
No beginning no end

It's just a moment in time
You can't have back
You never left but your bags were packed
Just in case

My favorite picture of you
Is bent and faded
And it's pinned to my wall

Oh and you were so angry
It's hard to believe
We were lovers at all

There's a fire in your eyes
You've got your heart on your sleeve
A curse on your lips but all I can see
Is beautiful

My favorite picture of you
Is the one where
Your wings are showing

Oh and your arms are crossed
Your fists are clenched
Not gone but going

Just a stand up angel
Who won't back down
Nobody's fool, nobody's clown
You were smarter than that

My favorite picture of you
Is the one where
It hasn't rained yet

Oh and as I recall
Came a winter squall
And we got soaking wet

It's a thousand words
In the blink of an eye
The camera loves you and so do I
Click

My favorite picture of you
Is the one where you're staring
Straight into the lens

 * * *

 לפוסט הראשון: גלגל ההצלה של פול מקרטני

לפוסט השני: קעקוע – השיר הראשון של ויסוצקי


* * *

לעדכונים על פוסטים חדשים (ועוד קצת מוזיקה) אפשר לעקב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג

להמשך הפוסט

שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (2) קעקוע – השיר הראשון של ויסוצקי

דוד שפיר | 19.02.2014 | 00:29

ב- 14 בפברואר, הולנטיינס דיי, התחלתי כאן סדרה של פוסטים על שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (בפרפרזה על "אהבת אמת נוסעת על דרכי חצץ" של אלביס פרסלי). הולנטיינס חוגג את הלב השלם, המבריק והסימטרי, שעטוף בצלופן וסרט לכבוד החג. כאן אני אביא שירי אהבה קצת אחרים: של אהבה ללא תג מחיר, אהבה שלא מובנת מאליו, אהבה שלא באה בקלות, אהבה שאיננה ועוד כהנה וכהנה. זה פוסט שני עם השיר הראשון שכתב ולדימיר ויסוצקי, שיר מבריק לדעתי, עצוב מאוד ומצחיק בו זמנית.

ולדימיר ויסוצקי – קעקוע (1961)

"שמיעה מוזיקלית – טובה. חוש קצב – טוב. קול שמתאים לשירה – אין בכלל" נכתב על ולדימיר ויסוצקי במהלך המיונים לבית ספר למשחק ב-1956. היום לא חייבים להיות ילידי בריה"מ כדי לזהות את הקול הצרוד ואת הנגינה הפשוטה על גיטרת שבעה מיתרים. את המיונים הוא עבר הודות ליכולות התיאטרליות שלו – ויסוקצי היה קודם כל שחקן. את שיריו החל לכתוב כמה שנים מאוחר יותר. חלקם הגדול נכתבו בגוף ראשון, ולמרות שלא היו אישיים ויסוצקי גרם לאנשים לחשוב שהוא מדבר מניסיונו בזכות כישורי המשחק שלו. בשיר אחד הוא מטפס הרים, באחר חייל, כאן אסיר וכאן השכן ממול. את ההשראה שאב מתוך המציאות. למרות שהיה שחקן קולנוע מוכר והוציא כמה תקליטים באופן רשמי, היצירה שלו נתפסה כשנויה במחלוקת בעיני הממסד, ולכן סוננה היטב. ידיעות על ההופעות עברו מפה לאוזן והמוזיקה הופצה באמצעות בוטלגים. אנשים היו רעבים לשירים של ויסוצקי. לאנושיות, לחתרנות ולדרמטיות הריאליסטית שיצר בתוך השירים שלו.

את "קעקוע", שירו הראשון, כתב בהשראת איש שראה באוטובוס. זה היה קיץ, והאיש ישב עם חולצת כפתורים פתוחה לרווחה, ועל החזה דיוקן של אישה יפה, מתחתיו מקועקעת הבטחה לא לשכוח אותה לעולם. ויסוצקי פיתח את זה למה שמאוד מפתיע בבשלות שלו יחסית לשיר ראשון. בפחות משתי דקות הוא מתאר עולם ומלואו – עם סיפור אהבה, פרידה וגעגוע, מאוד עצוב ומצחיק בו זמנית – בעיקר בגלל התחרות המרומזת בין הגברים שמובילה לפאנץ' המעולה בסוף. מסופר על משולש רומנטי של שני גברים ואשה. הגברים, כנראה חברים טובים, מאוהבים נואשות באותה האישה שנסעה ולא תחזור יותר. הראשון מיד מקעקע את הדיוקן שלה על החזה. השני פונה אליה כמה שנים אחרי, אולי במכתב, אולי בדמיון, ומספר לה מה עובר עליו.

רציתי לתרגם את השיר הזה מילולית כדי לשמר כמה ניואנסים יפים, אבל לא הצלחתי לשמור על מבנה סביר. אני מביא את התוכן שלו בחצי שיר חצי פרוזה, יחסית נאמן למקור:

 

שנינו אהבנו אותך.

זוכרת כשנפרדנו בתחנת רכבת והבטחתי לך שאזכור אותך עד יום מותי? אז גם הוא הבטיח את אותו הדבר.

שנינו קיימנו את ההבטחה. אני טמנתי את הדיוקן שלך בנפשי, והוא קעקע אותו על החזה.

ועכשיו תגידי, למי מאתנו כואב יותר? הוא נדקר אלפי דקירות מבחוץ, ואני כולי מחורר מבפנים.

וכשהיגון קשה מנשוא ובא לי למות, אני מבקש שיפתח את כפתורי החולצה שלו ובוהה בך שעות.

שעות.

אבל לא מזמן, חבר שלי, אמן, הוציא אותי מייסורי. הוא העתיק את הדיוקן שלך מהחזה שלו, וקעקע אותו על שלי.

ולא יפה להשוות, אבל עכשיו אני מרגיש קרוב יותר אלייך, כיוון שהקעקוע שלי (כלומר שלך) יצא יותר יפה משלו.


http://www.youtube.com/watch?v=Y9tr7SvEpks

 

* * *

 לפוסט הראשון: גלגל ההצלה של פול מקרטני

* * *

לעדכונים על פוסטים חדשים (ועוד קצת מוזיקה) אפשר לעקב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג



 

להמשך הפוסט

שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (1) גלגל ההצלה של פול מקרטני

דוד שפיר | 14.02.2014 | 07:28

"אהבת אמת נוסעת על דרכי חצץ" שר אלביס פרסלי. אבל הלב, הו הלב! איך הוא יעמוד בנסיעה שכזו? שלם ומבריק וסימטרי, עטוף בצלופן וסרט לכבוד חג האהבה. היום זה יום של דרכים "מרוצפות זהב", פרחים ריחניים ומחוות הדדיות.

עם הולנטיינס דיי אני מתחיל כאן סדרה של פוסטים על שירי אהבה-על-דרכי-חצץ. אהבה ללא תג מחיר, אהבה שלא מובנת מאליה, אהבה שלא באה בקלות, אהבה שאיננה, אהבה בימי כולרה ועוד כהנה וכהנה…

ברוח ולנטיינס דיי נתחיל ממשהו חיובי. בהמשך נתדרדר…

Paul McCartney – Maybe I'm Amazed

"יש אנשים שרוצים למלא את העולם בשירי אהבה מטופשים, ומה רע בזה?" שואל פול מקרטני ב- Silly love songs שכתב בתגובה לטענה שהוא מגזים בכאלה. השיר הזה לא מטופש, גם אם לא מתוחכם במיוחד. בשיר גבר בעיצומה של תקופה קשה, המום ומופתע מהאהבה של בת הזוג שלו, ומודה לה על כך. קלידים, גיטרה והקול של מקרטני נוסקים השמימה, הארובות נפתחות והלב מוצף באהבה. גברים, למה אתם מחכים? הקדישו את השיר לאהובות לבכן עוד היום.

השיר הזה נכתב בעקבות חודשים מאוד קשים בחייו של פול מקרטני. ב- 1969 הוא מבין שהלהקה שלו על סף פירוק. בן 27, על גג העולם, פול פוחד להביט למטה. אחרי שלנון מכריז רשמית על עזיבתו, מקרטני פורש לחווה הפרטית שלו בסקוטלנד, יחד עם משפחתו – לינדה שנישאה לו חצי שנה לפני כן, מרי, בתם בת החודש, והת'ר בת ה-7 מנישואיה הקודמים של לינדה. מבחינה משפחתית – לא זמן טוב למשבר. מקרטני מפורק, מדוכא ומתחיל לשתות. כמעט עשור ביטלס היו מרכז חייו, הגדירו אותו, והמחשבה על התפרקותם מבהילה אותו, הוא פוחד להשתגע ובקושי מתפקד.

באותה נקודת זמן לינדה התגלתה האדם הנכון בזמן הנכון. היא ניחנה ביכולת טובה להשפיע על אנשים, לעודד, להניע. הדרייב והרעב שלה כבר הוכיחו את עצמם כאשר הפכה לצלמת מוכרת ומבוקשת של מוזיקאים וכוכבי קולנוע, ובו זמנית לגרופית ששכבה עם לא מעט מהמצולמים המפורסמים שלה. ויוכיחו את עצמם מאוחר יותר, בהצטרפותה ללהקה של מקרטני או כלוחמת למען זכויות בעלי חיים. לינדה עזרה לו להתאושש בכך ששכנע אותו להמשיך לכתוב ולהקליט, והתעקשה שימהר להוציא אלבום סולו.

אחרי כחודשיים הם חזרו ללונדון ופול התחיל לעבוד על האלבום. כשהיה מוכן הוא ביקש להוציא אותו ללא דיחוי. התאריך המיועד היה סמוך ליציאתו של Let it be, האחרון של הביטלס. שאר חברי הלהקה (שכבר התפרקה סופית) ניסו לשכנע את פול לדחות את המועד כדי לא להפגע מסחרית, אבל מקרטני סירב. מבחינתו האלבום הזה היה גלגל הצלה שעזר לו לשמור את הראש מעל המים. McCartney, זה שמו המאוד סמלי של האלבום, קיבל תגובות פושרות. ברובו הוא הוקלט בבית, ואיכות ההקלטה לא תאמה את הציפיות ממוזיקאי בסדר גודל כמו של מקרטני. בנוסף, לא היו לו מספיק שירים טובים. כל החומרים הטובים הלכו לביטלס ושום דבר ראוי לא הצטבר במגירות. ולבסוף, הוא עבד בבדידות יחסית. ג'ורג' הריסון הסביר את זה פשוט -  האדם היחיד שהיה לצדו כדי להגיד לו אם שיר מסוים טוב או רע זו לינדה.

למרות שהאלבום נעשה בזמן משבר הוא בכלל לא נשמע כזה. להיפך. אולי כי חלק מהשירים נכתבו מוקדם יותר, אולי כי מקרטני, בניגוד ללנון, לא נהג להיחשף בכתיבה שלו. רק Maybe I'm amazed מרמז על סערת הנפש של פול, ועל הכרת התודה שלו ללינדה לאחר מכן.

Baby, I'm amazed at the way
You love me all the time
And maybe I'm afraid of the way
I love you

Maybe I'm amazed at the way
You pulled me out of time
You hung me on the line
Maybe I'm amazed at the way
I really need you

Maybe I'm a man
Maybe I'm a lonely man
Who's in the middle of something
That he doesn't really understand

Maybe I'm a man
Maybe you're the only woman
Who could ever help me
Baby, won't you help me to understand?

באלבום הזה מקרטני כתב וניגן הכל. לינדה הביאה בעיקר רוח גבית וקולות רקע. היא לא הייתה מוזיקלית במיוחד, מה שלא מנע ממנה לקחת שיעורי פסנתר ולקבל קרדיט לצדו של פול באלבום הבא – Ram. שנה לאחר מכן היא כבר ניגנה קלידים בלהקה המשותפת שלהם – The Wings.  פול ולינדה היו זוג מאוד קרוב, והחברות המשותפת באותה הלהקה אפשרה להם להמשיך להיות ביחד כל הזמן. הזוגיות שלהם נשארה מאוד יציבה, דבר לא מובן מאליו, והם נשארו ביחד עם פטירתה של לינדה מסרטן ב- 1998.

* * *

לשיר הזה יש גרסה מפורסמת יותר, שהוקלטה בהופעה חיה ב- 1976 ויצאה כסינגל לקידום אלבום ההופעה Wings over America.



* * *

אבל הגרסה האהובה עלי של השיר הזה היא בכלל קאבר, ואני חייב לצרף אותה לכאן. זה ביצוע של The Faces, להקת רוק בריטית מעולה מהחצי הראשון של שנות השבעים, אחת האהובות עלי מאותה התקופה (יום אחד אכתוב עליהם).

* * *

לעדכונים על פוסטים חדשים (ועוד קצת מוזיקה) אפשר לעקב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג



 

להמשך הפוסט

קופסת הקסמים של פיט סיגר

דוד שפיר | 11.02.2014 | 07:35

"אתם יודעים, חלק מהחברים שלי צוחקים עלי. כי במשך שנים הייתי מאוד חשדן כלפי קופסת הקסם הזאת" מתאר פיט סיגר את היחס שלו לטלוויזיה. "לפעמים נדמה לי שהקופסא הקטנה הזאת עומדת בפינה ואומרת: 'אל תנסה להיות ספורטאי, תשען אחורה, תגדל כרס ותצפה בספורטאי מקצועי', 'אל תנסה להיות שנון, תשען לאחור, סתום את הפה ותצפה בשנון מקצועי'. כמובן שהדבר המגוחך מכל, הוא לחשוב שבמיליוני בתים, בעלים ונשים יושבים זה לצד זו, כמו מקלות עץ, מסתכלים במסך הקטן, וצופים באיזשהו מאהב מקצועי מנשק מאהבת מקצועית אחרת". את הדברים האלה הוא אומר בפרק ראשון של תכנית טלוויזיה משלו, בשם Rainbow Quest. אבל כאן, האיש שכינה את עצמו "זמר מקצועי של מוזיקת חובבים" מנסה לעשות את זה קצת אחרת. הוא לוקח גיטרה ומסביר בקצרה מה צריך כדי ללמוד לנגן: "ראשית צריך לחנך את האגודל… אחר כך אפשר להתחיל לחנך את יתר האצבעות. קלי קלות. לא קשה יותר מללכת. כמובן שלרגליים שלכם לקח כמה שנים כדי ללמוד ללכת".

לפני חצי שנה כתבתי פוסט על אליזבת' קוטן, גיטריסטית אפרו-אמריקאית שהתחילה את הקריירה המוזיקלית שלה בגיל 68. במהלך חיפוש אחרי תיעוד וידאו שלה מצאתי כמה קטעים שצולמו על מה שנראה כמו סט טלוויזיה דל תקציב. לצידה ישב איש צנום וארוך, שנראה לי בהתחלה די יבשושי וחסר כריזמה אבל נחמד. האיש התגלה בהמשך כפיט סיגר שאירח אותה בפרק השלישי של The Rainbow Quest. התוכנית הזאת, שקטעים מתוכה פזורים ברחבי הרשת מלווה אותי במנות קטנות מאז.

פיט סיגר נפטר לפני כשבועיים, בגיל 94. ככל שאני לומד עליו יותר, אני מבין שמדובר באחד המוזיקאים החשובים והמשפיעים של מאה העשרים. כתבה יפה חוה אלברשטיין יום אחרי מותו: "לפיט סיגר היתה שליחות, להשמיע לבני אדם את השירים של בני אדם אחרים ולמצוא את המכנה המשותף לכולם. והכל בצורה הבסיסית והטהורה ביותר". סיגר הקדיש את חייו למאבק למען אנשים, תרבותם והחופש שלהם. אחד הסלוגנים שלו היה: "מכיוון שאני כל כך פסימי אני מנסה לעודד אנשים". אני לא מכיר מספיק את פיט סיגר כדי להמשיך לפתח את הפסקה הזאת, ולכן אתמקד. הפוסט הזה מוקדש כולו לתוכנית הטלוויזיה של סיגר, שהיא הרבה יותר מאוסף של מפגשים מוזיקליים. לתוך הפוסט הזה אספתי קטעים מתוכה, מידע ומחשבות, ואני ממליץ בחום לעשות את הלא מובן מאליו – לקחת את הזמן וללכת בקצב של המוזיקה ולא רק של הטקסט הטקסט.

Rainbow Quest צולמה ושודרה במהלך 1965-66. בגלל צורות השידור השונות והמשונות שהיו נהוגות אז בארה"ב היא הגיעה למעט מאוד בתים ולכן בודדים ראו אותה בזמן אמת. שלושים ותשעה פרקים צולמו, עד שנגמר התקציב, שהיה דל מלכתחילה. זאת לא טלוויזיה מקצועית, אבל דווקא החובבנות שלה מוסיפה לה חן. הסט מינימליסטי, עם רהיטי עץ פשוטים וכוסות מתכת. כל פרק הוקדש למוזיקאים שהתארחו באולפן, ניגנו, שרו ושוחחו על מוזיקה ותרבות (במובן האנושי ולא במובן האליטיסטי של המילה). השיחות והביצועים היו חצי מובנים וחצי ספונטניים, סיגר לא תמיד ידע מה האורחים שלו הולכים לבצע, ונראה שגם הם לא תמיד ידעו. השיחות התקיימו בקצב נורלמלי, דבר שמאוד חסר בטלוויזיה היום. נראה לי שבישראל תוכניות אנושיות מהסוג הזה  אפשר למצוא היום בערוץ 1 ובחינוכית 23, וגם זה לא בטוח.

שם התוכנית לקוח מתוך מילות השיר The Golden Thread אותו סיגר ביצע בתחילת כל פרק. אחריו נהג לשיר עוד כמה שירים ואז הזמין את האורחים. בביצועים שלו בולטת מאוד החשיבות שהוא מעניק לשירים. בניגוד למה שמקובל במוזיקה מסחרית, אז, וכמובן היום, סיגר לא משתמש בשירים לצרכיו הנרקיסיסטיים ולא מנסה להתעלות עליהם. הוא נושא את השיר ומעביר אותו הלאה. מוזיקאי בשירות המוזיקה, ולא להיפך.

כאן למשל הוא מבצע שיר אנגלי מסורתי. למרות שהתוכנית צולמה ללא קהל, סיגר מתמסר לביצוע כאילו יש מולו אלפי אנשים.

השיר הזה הוא דוגמא טובה למוזיקת פולק במובן המסורתי של המילה. מוזיקת עם, שעוברת מפה לאוזן, לעיתים בלי לדעת מי הלחין או כתב את המילים במקור. שורשיו המוזיקליים של פיט סיגר נמצאים עמוק בתוך המוזיקה הזאת, שאת אהבתה אליה הוא רכש מאביו. צ'ארלס סיגר היה מוזיקלוג ופסנתרן שיצא למסע ברחבי ארה"ב במטרה להביא מוזיקה קלאסית לאזוריה הכפריים. יחד עם אשתו, קונסטנס, שניגנה בכינור, הם ביצעו יצירות של באך ובטהובן. אנשים שבאו לשמוע אותם הציעו להם להקשיב למוזיקה המקומית שלהם, מה שפתח בפני צ'ארלס עולם חדש. בסרט הדוקומנטרי The Power of song פיט מצטט את אביו ואומר: "לראשונה הבנתי שלאנשים יש מספיק מוזיקה טובה משלהם, הם לא צריכים את המוזיקה הטובה שלי עד כמה שחשבתי".

פרט למוזיקת עם אמריקאית חלק מהתוכניות הוקדשו לארצות ושפות אחרות. פוארטו-ריקו, דרום אפריקה, גרמניה, איטליה, וייטנאם. היו גם שירים בעברית וביידיש אותם לא מצאתי ברשת. כדי לא להתפזר, בפוסט הזה אשאר במחוזות המוכרים לי יותר ולא אצא מגבולות ארה"ב.

אורח שמאוד שמחתי לגלות בתוכנית הוא מיסיסיפי ג'ון הארט. הארט למד לנגן בגיטרה בכוחות עצמו, הקליט כמה שירים ב-1928 שנכשלו מסחרית, ויתר על החלום להצליח וחזר לעיסוקו בחווה. בשנות השישים ההקלטות שלו הגיעו לידיו של אספן מוזיקה נלהב שאיתר את הארט ושכנע אותו להקליט שוב, מה שהוליד סדרה של אלבומים קאנטרי בלוז נפלאים שהארט הקליט בשנות השבעים לחייו, שנים בודדות לפני מותו ב- 1966.

ואם כבר נמצאים במחוזות הבלוז, אז הנה קטע מלא שמחת חיים של סוני טרי ובראוני מק'גי.

 

אחת התרומות החשובות של פיט סיגר הוא בשימור, הפצה והתחדשות של מוזיקת פולק האמריקאית בין שנות הארבעים לשנות השישים שקיבלה את השם American folk music revival. המוזיקה על שלל גווניה חלחלה בהדרגה ללבל המיינסטרים והגיע לשיא בתחילת שנות השישים. התוכנית צולמה בשלב שהפולק התחיל לפנות מקום לדברים חדשים. הפלישה הבריטית של להקות צעירות מבריטניה עם ביטלס בראשן טלטלה את ארה"ב, בוב דילן עשה את המעבר השנוי במחלוקת ממוזיקה אקוסטית לחשמלית, וכדי להגדיר את הסגנון של להקה צעירה מקליפורניה בשם The Byrds נולד המושג פולק-רוק. אחד מלהיטיה הגדולים של הבירדס היה שיר שהלחין פיט סיגר למילים מתוך מגילת קהלת – Turn! Turn! Turn! – כאן בביצוע של ג'ודי קולינס בתוכנית.

עוד נציג של הזרם המשתנה הזה הוא דונובן. מוזיקאי סקוטי שבמהלך 1966 עשה מעבר מפולק אקוסטי לפולק-רוק. מי שמנגן איתו הוא ג'ון פיליפס, שכמה שנים לפני התאהב בסיטר כששמע את רווי שנקר – הוא מספר על זה מיד אחרי השיר.

פיט סיגר חילק את המוזיקה לשלוש קטגוריות: מוזיקה שיכולה לעזור לשכוח מצרות, מוזיקה שיכולה לעזור להבין את הצרות טוב יותר, ומוזיקה שיכולה לעזור לעשות משהו עם הצרות. לשני הקטגוריות האחרונות הוקדשו לא מעט שירים בתוכנית. בפרק הראשון סיגר מארח את טום פקסטון, אותו מציג כאחד האנשים שמעדים בשיריו את ההווה. סיגר עצמו נהג לנגן שירים של פקסטון, אחד מהם הפך למאוד מזוהה איתו – What did you learn in school. בשיר שפקסטון מבצע כאן הוא מקשר בין תעשיית צעצועי מלחמה לאווירה הכוחנית והאלימה בארה"ב.

Buy a gun for your son right away, Sir
Shake his hand like a man and let him play, Sir.
Let his little mind expand, Place a weapon in his hand,
For the skills he learns today will someday pay, Sir.

מלבינה ריינולדס נהגה לכתוב שירים בהשראת דברים שקראה בעיתון. גם היא השאילה לסיגר כמה שירים לרפרטואר, המופרסם שבהם הוא Little Houses. כאן היא מבצעת שיר בשם No hole in my head

Everybody thinks my head's full of nothin,
Wants to put his special stuff in,
Fill the space with candy wrappers,
Keep out sex and revolution,
But there's no hole in my head.
Too bad

בניגוד להומור של השיר הקודם, השיר הזה הוא, כמו שאומרים באנגלית, dead serious. זעקת כאב על גורלם של אמריקנים-ילידים ועל הצביעות של העולם החדש. באפי סנט-מארי, שכתבה ומבצעת את השיר הזה בעצמה בת לשבט קרי (Cree) מאזור קנדה.

Now that your big eyes have finally opened
Now that you're wondering how must they feel
Meaning them that you've chased across America's movie screens
Now that you're wondering "how can it be real?"
That the ones you've called colourful, noble and proud
In your school propaganda
They starve in their splendor?
You've asked for my comment I simply will render
My country 'tis of thy people you're dying.

ריצ'רד ומימי פרינה היו צמד מבטיח בהתחדשות הפולק האמריקאי. הפעילות המשותפת שלהם נקטעה מוקדם מאוד אחרי שריצ'רד נהרג בתאונת אופנוע כמה חודשים אחרי צילום התוכנית. השיר הזה הוא סאטירה סוריאליסטית על הפעילות הפרנואידית של ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית, ועדה בה ב-1955 פיט סיגר נחקר בעקבות חשדות לחוסר נאמנות לארה"ב.

חלק חשוב נוסף ברפרטואר של פיט סיגר הוא שירי ילדים, אותם הוא לקח מאוד ברצינות. הקטע הבא הוא חובת צפייה לדעתי. סיגר, שבדרך כלל נותן למוזיקה לדבר, מפגין כאן כישורי משחק מפתיעים ביותר ומנצל את מלוא אורך ידיו ורגליו כדי לספר סיפור על אב ובן, ענק מפלצתי אוכל אדם וכוחה של המוזיקה.

http://www.youtube.com/watch?v=p4giML-Gd7o

צריך לעצור איפשהו. את הפוסט הזה אני מסיים עם התוכנית האחרונה בסדרה שאפשר למצוא ברשת במלואה. עם ג'וני קאש וג'ון קרטר. למרות האורחים המכובדים אין בה ביצועים מוצלחים במיוחדף וגם האווירה פחות נעימה מהרגיל, אבל אני מניח שמעריצים של האיש בשחור ימצאו בה עניין.

* * *

לעדכונים על פוסטים חדשים (ועוד קצת מוזיקה) אפשר לעקב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג

להמשך הפוסט

שלום גד והיהלום – "סוף המדבר" במלואו – אוזןבר, 23.1.14

דוד שפיר | 25.01.2014 | 02:30


צילום: מיכל הכט

 לחלום, אליבא דשלום גד, יש קרניים. הילדים פוחדים לגעת בו והנערות פוחדות לשאול. ובכל זאת הוא מפציר לתפוס אותו בלי רחמים ובלי פחד. להתנפל, למשוך, לבוא אליו מלמעלה עם כל המשקל.

זה כל מה שיש
זה כל מה שיש
כשהשמש נעלמת
זה כל מה שיש

תפוס את החלום שלך הוא
תפוס אותו
תפגוש אותו במסדרון חשוך
עם יד אחת קשורה
בחוץ ירד גשם
וכל הטלפונים יפלו
אבל תפוס אותו

כך נפתח אלבום הבכורה של שלום גד, "סוף המדבר" מ-1996. זאת נקודת הזינוק שלו.

בשיר הזה, "תפוס", נפתחת ההופעה. האולם מלא לגמרי. שלום גד על הבמה הקטנה של אוזןבר עם קיר של לבנים אדומות מאחוריו. רזה מקל, ראש פרוע, זקן שחור ולבן, נראה נינוח. זאת ההופעה הראשונה מתוך סדרה בשם "ספירת מלאי", בה כל אחד משמונה אלבומי הסולו שלו יבוצע במלואו. במושגים של אינדי ישראלי מדובר בהישג מרשים ביותר. תמורה הולמת לעבודה הקשה של תפיסת חלומות.

ציפיתי לראות אותו לבד ושמחתי לגלות את החשמלית של אלי שאולי לצידו. שאולי איתו מתחילת הדרך – יחד עם גיל פדידה ואלי דראי הם מלווים אותו תחת השם "היהלומים". הערב זה שלום גד והיהלום. שאולי גיטריסט מופלא, עם מגע אישי אקספרסיבי מאוד, שמוסיף עומק וצבע לתוך השירים. הנוכחות שלו לצד גד כל כך בולטת ששלום בעצמו אומר בשלב מסוים "איזה אידיוט הייתי" על כך שחשב להופיע לבד עם אקוסטית.

צילום: מיכל הכט

ביחד הם מתקדמים שיר אחרי שיר לפי הסדר המקורי שבאלבום. תוך כדי אני שם לב כמה נעים לדעת איזה שיר יבוא עכשיו. רוצה לשמוע את כולם ולשם שינוי משוחרר מהתהיות מה יבצעו ומה לא. בין לבין שלום אומר כמה מילים, אבל לא מרבה בהן. הדבר הכי מעניין שאפשר היה לגלות זה ש"שיר הסטודנט" נקרא כך כי זה השיר השקט אותו היו מנגנים כשהסטודנט שגר סמוך למקום בו עשו חזרות התלונן על הרעש. למרות שהקונספט די מזמין להפוך את זה לערב מספרי סיפורים, שלום גד לא נופל למלכודת הקיטש הנוסטלגי. הוא מתמקד בלהביא את "סוף המדבר" לבמה בשלמותו, וזהו. כמעט.

לכל הופעה בסדרה מוזמן אורח. אחרי ביצוע מצמרר ל"גשר פלדה גשר עץ" הוא מזמין את אליוט שמדלגת לשיר הסוגר את האלבום – "תהיה בסביבה". הם לא יכלו לעשות בחירה טובה יותר. ההגשה שלה מאוד הולמת את השיר, והביצוע הופך לאחד מרגעי השיא של הערב. שתי הגיטרות נותנות ליווי עדין מאוד, ואליוט שרה לאט, יותר לאט מהביצוע המקורי. היא מאפשרת לשקט לחדור בין השורות והאולם נטען במתח נעים שמתפרץ דרך מחיאות כפיים כשבתום הבית השני הסולו של אלי שאולי ממלא את החלל.

צילום: מיכל הכט

אחר כך אליוט ביצעה שני שירים משלה. שלום הודיע מראש שלקראת הסוף יהיה כאוס. אמנם שינוי קל בסדר השירים ושני שירים של אליוט באמצע זה לא בדיוק כאוס, בכל זאת משהו ברצף שהספקתי להתרגל אליו קצת הופר, ולי זה הפריע. הייתי מעדיף לשמוע את אליוט ממשיכה לעוד שיר מ"סוף המדבר".

השיר האחרון שבוצע מהאלבום היה "גיהנום גן עדן והאישה של סמי". הוא מסתיים בשורה "חלומות שלנו – זה הסיפור האמיתי", וסוגר מעגל עם החלום שבשיר הראשון. אני לא באמת יודע אם הכוונה כאן לחלום כחלימה או לחלום כשאיפה למשהו, אז ארשה לעצמי ליהנות מהחיבור שהשפה העברית יוצרת בין השנים. המילים האלה הדהדו שמונה שנים אחרי בשיר "בתוך הצינורות" של אלג'יר. אני מניח שברגעים האלה לא מעט אנשים בקהל חשבו על גבריאל בלחסן.

הם עוברים להדרן מיד, ללא טקס הירידה מהבמה המסורתי והמאוס, ומבצעים את "המלך האחרון של עולם הבידור" של יוסי בבליקי. שלום אומר שבלעדיו "סוף המדבר" לא היה קיים. אני מאוד אוהב את בבליקי, אבל בשלב הזה קצת התנתקתי. זאת היתה הופעה טובה מאוד, ובדרך כלל בהופעות כאלה יש חשק שהיא תמשך עוד ועוד.  אבל כאן הקונספט של אלבום אחד בלבד הוא כל כך שלם, שפשוט לא הרגשתי צורך בעוד שירים, לא משנה כמה טובים היו. כמו שזה, זה מושלם.


ההופעה הבאה בסדרה תתקיים ב- 20.2 באוזןבר ותוקדש ל"תנועות מטאטא מהירות"

   צולם ע"י יואב ברונר

"סוף המדבר" ניתן להאזנה / רכישה בעמוד הבנדקמפ של שלום גד

 * * *

לעדכונים על פוסטים חדשים (ועוד קצת מוזיקה) אפשר לעקב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג

 

להמשך הפוסט

אלבום קטן

דוד שפיר | 06.01.2014 | 01:24

 

יש את האלבומים הקטנים והיפים האלה שמופיעים משום מקום, בשקט, ללא יחסי ציבור. הם בקושי יוצרים קשר עין, והיכולת שלהם לחמוק בלי שיבחינו בהם משתווה אך ורק ליכולתם לגדול מהאזנה אחת לשניה. יש משהו מאוד מתגמל בלנגן אותם שוב ושוב. זה נותן למוזיקה זמן להתגלות, וכשהיא גדלה לנגד אוזנינו, נוצרת אשליה שהמאזין הוא שותף של ממש ביצירה עצמה. או שאולי זאת בכלל לא אשליה.

הפרש הכחול של זאכרי קייל הוא אחד כזה. קייל הוא גיטריסט, כותב וזמר בן שלושים וחמש מניו-יורק. זה האלבום החמישי שלו, שיצא בלייבל קטן בעל השם המסתורי All hands electric, אותו הוא מנהל. קייל, יליד לואיזיאנה שבדרום ארה"ב, התאהב בגיטרה בגיל שתים עשרה ונהג להבריז מבית הספר כדי לנגן בבית במשך שעות. את המסירות שלו לגיטרה אפשר לשמוע בנגינה. יש לקייל יד יציבה ויכולת להביע את עצמו בביטחון שקט.

  

מקורות ההשראה של זאכרי קייל מתחילים באזור הדלתא של מיסיסיפי, בבלוז מהחצי הראשון של המאה העשרים. בראיונות קייל מזכיר את רוברט ג'ונסון, מיסיסיפי ג'ון הארט וסקיפ ג'יימס. לחתול שלו קוראים על שם לדבלי, הגיטריסט וכותב השירים האגדי. מהחצי השני של המאה העשרים עולים שמות של נפשות מיוסרות כמו ניק דרייק וג'ון מרטין. לא בזכות הניצוץ הגאוני והייחודי שהיה לכל אחד מהם, אלא בזכות אווירה חולמנית, מהפנטת ומלנכולית שהשירים שלהם משרים. עוד מוזיקאי שקייל נוטה להזכיר בראיונות הוא ג'ון פאהי. גיטריסט פורץ דרך שפירק לגורמים את הפולק והבלוז האמריקאי ויצר מהם מוזיקה מורכבת, מפותלת ומסתורית. קייל מעריץ את היכולת של פאהי לכתוב ולנגן על גיטרה בלבד יצירות קליטות שקל לזכור, שירים של ממש.

למרות כל אזכורי הגיטרה, המחויבות של זאכרי קייל היא קודם כל לשירים. יש שמונה כאלה. אורכם המשותף הוא שלושים וחמש דקות בלבד. כל אחד מהם הוא יצירה שלמה עם התחלה, אמצע וסוף. השירים מזמינים מאוד, מתיישבים בנינוחות בזיכרון ומלאים ברגעים הקטנים האלה שנוטים לצפות להם תוך כדי האזנה. למרות שהוא מסוגל, קייל לא משוויץ ולא מאריך בנגינה שלו. תפקידה כאן היא לשרת את השיר.

זאכרי קייל לא זמר גדול. הוא מודע לכך, בוחר לכתוב שירים למידותיו, ועושה שימוש משכיל באפקט הריוורב, שמוסיף הד לקול שלו. קייל נוטה למשוך את המילים והן מתמוססות בחלל, מה שדי מקשה להבין את מה שהוא שר, וחבל. מצד שני זה מוסיף מעט טשטוש שמנוגד לנגינה המאוד מהודקת ומדויקת שלו.

  

 

בנוסף לגיטרה, לקול ולכלי הקשה שכמעט לא מורגשים, השירים עטופים בסינטיסייזרים. הצלילים שלהם חודרים לתוך השיר כמו קרני אור וממלאים כל חלל וכל סדק בזמזום עדין. יחד עם אפקט הריוורב, שיוצר אשליה של חלל סגור, השירים כאילו נארזים בתוך עטיפות. בכל אחת יש חיים, יש תנועה. המילים והנגינה מלאים ברעיונות, דימויים ומעברים, אבל הכל נותר בתוך גבולות המעטפת. שום דבר לא מתגרה בה, לא מתנגש בה בחוזקה, לא סודק ולא פוצע את הדופן. שמונה בועות קטנות. ובועות, כמו בועות, יכולות להיות מרגיעות ונעימות, ומצד שני – כולאות ומגבילות. כנראה שלא הייתי שם לב לזה, ומקבל את האלבום כפי שהוא, אם לא העטיפה שלו. העטיפה היא צילום מעובד של פסל עץ בשם Rocking horse, של אומן בשם ראיין ג'ונסון, שגם מנגן בכלי ההקשה באלבום. הסוס הזה, למרות רגליו הנמרצות וצווארו המתוח קדימה כמו חץ, לא יגיע רחוק. הוא סוס נדנדה שדוהר במקום. התנועה שלו מלאת תנופה וכח, אבל מסתכמת בסופו של דבר בנדנוד נעים. כמו בתוך בועה. זה מה שהופך את האלבום הזה לאלבום קטן. זה מה שגרם לי לאהוב אותו מלכתחילה, וזה מה שלפעמים עושה חשק לשחרר לסוס הזה את הרגליים כדי שיגיע רחוק. אולי באלבום הבא…

 


 Rocking Chair by Ryan Johnson (מקור)

 

  

 

לחצו כאן להאזנה לכל האלבום

 

 

להמשך הפוסט

סיכום 2013 – חמישה אלבומים להתעכב עליהם

דוד שפיר | 20.12.2013 | 01:24

דצמבר זה חודש של סיכומי שנה. חגיגה לאוהבי מוזיקה. הזדמנות לברור את מה שאוהבים, להכין רשימות, להראות ולראות אצל אחרים. גם לי יש רשימה ארוכה של מוזיקה חדשה שאהבתי השנה. כמעט ופירטתי אותה כאן,  עד שקראתי שוב את כותרת הבלוג וחשבתי שרשימה של כמה עשרות אלבומים זו לא בדיוק מוזיקה להתעכב עליה. אז צמצמתי את הרשימה לכמות אפשרית לעיכול – חמישה אלבומים בלבד.

מחר בטח אתחרט על חלק מהבחירות,  אבל נכון להיום, אלה חמשת האלבומים מ-2013 שאהבתי במיוחד.

 

Bill Callahan – Dream River

 

שירים טעונים המוגשים באיפוק הם כמו חוברות צביעה למבוגרים – משאירים מקום לדמיון. יש באלבום הזה שמונה כאלה. השירה של ביל קלאהן אמנם מונוטונית, אבל המוזיקה אקספרסיבית ומלאת פרטים, והמילים עושות חשק לרוץ ולחרוט אותן במקום בו כולם יראו. כך למשל:

Is life a ride to ride
Or a story to shape and confide
Or chaos neatly denied?

קלאהן רצה ליצור אלבום לשעות לילה מאוחרות, שאפשר להקשיב לו כסיום מרגיע לסוף של יום. כדאי לקחת את זה בערבון מוגבל. מי שתחושת בדידות או פחד ממוות מציפים אותו לפני השינה כדרך קבע, אולי ייהנה לחלוק בנטל עם האיש הזה. לאחרים אני ממליץ לדחות את ההאזנה לזמן אחר. זה לא אלבום עגמומי, ממש לא. הוא פשוט נוגע עמוק בחומרים שנמצאים בלב ליבו של הקיום האנושי. טוב עשה ביל קלאהן כשבחר לשיר את השירים שלו באיפוק ולהשאיר מקום גם למי שמקשיב.

באלבום הזה מצאתי את שיר האהבה הכי יפה ששמעתי השנה -

  

 

 Bombino – Nomad

 

 

אומרה "בומבינו" מוכתאר הוא איש צנום ועדין שמפיק מהגיטרה שלו ניצוצות של זהב חרוכות בקצוות.

בומבינו הוא מוזיקאי טוארגי יליד ניז'ר. פרט להיותו בן לעם של נוודים, חלק מחייו הוא נאלץ לחיות בגלות בעקבות קונפליקט מתמשך בין בני עמו לשלטון. בגיל עשר הוא נמלט עם בני משפחתו לאלג'יריה, שם למד לנגן. בומבינו מספר כיצד נהג לצפות בקליפים של ג'ימי הנדריקס ו- Dire straits ולקנא בחופש ושמחת החיים שלהם. זה מה שייחל לעצמו. היום הוא כבר מושא לקנאה עבור נערים כמוהו.

המוזיקה שלו מבוססת על נגינה טוארגית מסורתית בשילוב של בלוז, רוק ופסיכודליה מערבית. כמעט פספסתי את האלבום הזה בגלל שלא אהבתי את ההפקה של דן אורבך מה- Black Keys, שכאילו מרח שכבה של גריז על הסאונד החי של בומבינו והלהקה. למזלי הקשבתי לו שוב לקראת הגעתם לארץ, ומאז כבר לא יכולתי להפסיק.

 

 

 Леонид Фёдоров, Владимир Волков – Если Его Нет
(לאוניד פיודורוב, ולדימיר וולקוב – אם הוא איננו)

 

התלבטתי אם להתייחס לאלבום הזה. מצד אחד, למוזיקה רוסית אין קהל מחוץ לגבולות של דוברי השפה. מצד שני, הנה בומבינו למשל, מילא את הבארבי באנשים שככל הנראה אינם דוברי טאמאשק. נראה שאם יש משהו מעבר למילים זה אמור לעבוד. ובעיניי כאן יש.

לאוניד פיודורוב הוא מוזיקאי ותיק. כשסנט פטרבורג עוד הייתה לנינגרד הוא הקים את "אאוקציון", להקת רוק שהפכה לקאלט, מפוצצת בכישרון ויצירתיות, שאף פעם לא לקחה את עצמה לגמרי ברצינות, ובזכות זה הצליחה לשרוד את התפרקות ברית המועצות ולהישאר פעילה ורלוונטית גם היום. במקביל ללהקת האם לפיודורוב יש קריירת סולו הכוללת נכון להיום 19 אלבומים. האחרון שבהם הוא אלבום משותף עם חצי מההרכב הישראלי "קרוזנשטרן ופרוחוד". את הסגנון הנוטה לשינויים, שלו ושל להקתו, קשה להגדיר. אומר רק שהוא נע בין קומוניקטיבי וקליט לניסיוני וקשה לפיצוח. "אם הוא איננו" קרוב יותר לקטגוריה הראשונה.

האלבום הוקלט עם שותף ותיק – נגן הקונטרבס ולדימיר וולקוב. זה אלבום עשיר מוזיקלית, עם קלידים מאוד דומיננטיים, וטקסטים של משוררים משולי השירה הרוסית. האלבום מוקדש לעיר הולדתו של פיודורוב – סנט פטרבורג, ואכן יש ברובו אווירה חזקה מאוד של טיול עירוני, או יותר נכון, הזיה של טיול עירוני, עם שורות כמו "הפכתי את עיני והבטתי סביבי", פירוט של סוגי הליכונים ואמת אחת פשוטה אותה צריך לחרוט לצד המילים של ביל קלאהן: "אם דרכו לך באוטובוס על הרגל, זה לא אומר שדרכו לך על הנשמה".

 

 

Bester Quartet – The Golden Land

 

 

הפס על עטיפת האלבום הוא סימן ההיכר של סדרת "תרבות יהודית רדיקלית" בלייבל הניו יורקי Tzadik שבבעלותו של ג'ון זורן. הסדרה מתמקדת במוזיקה יהודית עכשווית ומוציאה דברים מסקרנים מאוד. ג'אז, רוק, קלאסי, יידיש, לדינו – הכל הולך, כל עוד יש מה לשנות ומה לחדש.

רבעיית בסטר הוא הרכב ותיק בלייבל, שהתחיל תחת השם "להקת הכלייזמר של קרקוב". אני לא יודע מדוע שינו את השם בשלב מסוים, אבל השינוי הולם אותם יותר, מכיוון שלא מדובר בהרכב כלייזמר מסורתי, אלא ברביעיית ג'אז רחבת אופקים. באלבום הזה, למשל, הם מנגנים יצירות של המשורר והמלחין היהודי-פולני מרדכי גבירטיג. העיבודים החדשים לוקחים את הלחנים למקום שהוא מעבר למוזיקה יהודית מזרח אירופאית. האלבום, גם בקטעים הקצביים שלו שומר על טון אפלולי, ונשמע כמו פסקול לפילם-נואר שעלילתו נעה בין צרפת, ארגנטינה, ושטייטל בפולין.

הקטע הזה נפרש לאט והסבלנות כאן משתלמת. בנוסף יש לו גם קליפ יפה.

 

 

Ed Askew – For The World

 

 

אסיים באד אסקיו – התגלית שלי לשנה זו. מדובר בזמר-יוצר וצייר מניו יורק שמוכר למעטים בזכות אלבום פולק-פסיכודלי בשם Ask the unicorn מ- 1968. מאז הוא עדיין יוצר, מקליט ומופיע. עד עכשיו את רוב החומרים שלו הוא הוציא באופן עצמאי לגמרי. פרנסה אין לו מזה. השנה, בעידוד של כמה מוזיקאים צעירים אסקיו הקליט אלבום אולפן רשמי בלייבל בריטי בשם Tin angels records.

מדהים לראות דרך השירים איך אסקיו בן ה-73 מביט על העולם בפליאה. עשרה שירים, עם לחנים קסומים, כאילו נלקחו מאגדות. תיאורים ציוריים, הגשה לא שגרתית, והמון חום אנושי.

 

 

 מי שבכל זאת רוצה לראות את כל הרשימה יכול למצוא אותה כאן.

 

להמשך הפוסט

שפת הקודש, שפת החול ושפת הילידים

דוד שפיר | 09.12.2013 | 11:36

מגן דוד / רומן באימבאיב
עַל תְּלָת-רֶגֶל הַשָּׂפָה מְדָּדִים הַיְּהוּדִים.
שְׂפַת הַקֹּדֶשׁ, שְׂפוֹת הַחוֹל וְגַם שְׂפַת הַיְּלִידִים.
וַאֲנִי אוֹסֵף שְׁבָרִים – בּוֹנֶה מָגֵן דָּוִד

יום אחרי שעלתה ההצעה לכתוב כאן, נפטר אריק איינשטיין. הצטערתי על מותו, רציתי להקשיב לשירים שלו ולמה שמספרים עליו. רק לדבר לא היה לי צורך. בשלב מסוים הבנתי מדוע. הרגשתי כמו דוד רחוק שמגיע לניחום אבלים. דוד שמכיר ומכבד את הנפטר, אבל נטול זיכרונות של רגעים אינטימיים משותפים איתו. הוא מביט בתמונות ומקשיב לסיפורים, אפילו מזיל דמעה עם כולם, רק שאצלו העצב הוא יותר על האבלים מאשר על מי שמתאבלים עליו.

אריק איינשטיין אף פעם לא היה חלק מזהותי התרבותית. לא נסעתי עם הוריי לכנרת לצלילי שיריו. בעצם, במדינה בה גדלתי לא הייתה כנרת. אני יליד בריה"מ, אוקראינה ליתר דיוק, ועליתי ארצה לקראת גיל עשר. אבל גם אחרי – אחרי יותר מעשרים שנה בישראל, אחרי שהתחלתי לאהוב מוזיקה בעברית, אחרי שאני שלם לגמרי עם העובדה שתמיד יישארו לי שרידי מבטא – מול אריק איינשטיין אני מרגיש מבוכה וזרות של עולה חדש.

את הפוסט הראשון אני רוצה להקדיש למוזיקה שלא מעוררת בי תחושות של עולה חדש. כדי לא להתפזר, אלך עם פרשנותי האישית לשיר למעלה, ואתמקד בשפות שגדלתי עליהן. שפת הקודש ושפת החול, הן יידיש ורוסית, לתוכן נולדתי. שפת הילידים היא העברית, ומתבקש להוסיף שפה רביעית, השפה הזרה – אנגלית. לכל אחת מהשפות יש מקום ותפקיד בשורשי האהבה שלי למוזיקה. הפוסט הזה הוא פוסט היכרות והוא אישי, אבל אני מאמין שמה שמתואר בו משותף ללא מעט אנשים, וזה לא פחות ישראלי מאותה הנסיעה לכנרת. ללא קשר לשפות עליהן מדובר.

שפת הקודש

פרט לאוקראינית ורוסית, בבית דיברו יידיש, אותה סבי נהג לכנות "יהודית". הייתי מתרגז מזה, "מה זאת אומרת יהודית? עברית זו יהודית, יידיש היא… יידיש". אבל יידיש הייתה השפה היהודית עבורו, ציר מרכזי בזהות הגלותית שלו. לצערי אני מכיר רק מילים בודדות, אבל כמי שנולד לתוכה, יש לי כלפיה זיקה רגשית עמוקה.

זיכרון ילדות משמעותי המתלווה לשפה, הוא הקול של סבא שלי. קול עמוק ועוטף בו נהג להקריא לי סיפורים ולשיר שירים ברוסית וביידיש. את השירים ביידיש אהבתי פחות, מכיוון שלא הבנתי אותם, אבל הניגון המיוחד שלה חלחל פנימה וצף בגיל מאוחר יותר, עם התעניינותי הגוברת במוזיקת קלייזמר, על שלל גלגוליה, מסורתיים וחדשניים כאחד. הקטע הבא הוא ללא מילים, אבל כל תו בו מתקשר אצלי ישירות לשפה.


שפת החול

אני אמנם חושב בעברית, אבל אם צריך לספור זריז בלב, אז ה"רז, דווה, טרי…" מסגיר מיד את שפת אמי. שפת אם זה לכל החיים, מכיוון שזו השפה דרכה העולם מתחיל לקבל משמעות. בניגוד ליידיש, שם זכרתי בעיקר מנגינות, המוזיקה הרוסית לצליליה גדלתי זכורה לי כרוויה במילים.

בתור ילד, אחד המקומות האהובים עלי בבית היה פינת התקליטים בסלון. היו שם תקליטי ילדים ותקליטי מבוגרים. תקליטי הילדים היו המחוזות המוכרים, בעוד שתקליטי המבוגרים היו מסע אל מחוזות שהם מעבר לבינתי. הקושי להבין עד הסוף על מה הם שרים הגביר עוד יותר את יצר ההרפתקנות, בעיקר כלפי מי שדרך השירה שלו אפשר היה להרגיש שיש לו משהו נורא חשוב להגיד. אלכסנדר רוזנבאום למשל:

שפה זרה

בניגוד לשלוש השפות האחרות, לאנגלית אין קשר ישיר למקום בו אני חי, ולכן היא לעולם תישאר החלון החוצה, אל מה שנמצא מעבר לגבולות קיומי. זה כנראה גם סוד הקסם שלה. אחד המוזיקאים האהובים עלי, שיוצרים באנגלית, הוא טום וויטס. וויטס הוא יוצר במלוא מובן המילה, בורא עולמות של ממש. לא בכדי מישהו כתב בטוש על דלפק בחנות דיסקים את המשפט "לפעמים אלוהים רוצה להיות טום וויטס". המשפט הזה עורר סקרנות והוביל לאהבה גדולה. זה השיר הראשון שלו שהכרתי:

שפת הילידים

עם עברית זה סיפור מורכב. מדובר בשידוך, "שלום, נא להכיר, זו עברית, מעכשיו תחיו יחד שנים ארוכות". מבחינה פונקציונלית למדתי את השפה די מהר – מילים, משפטים, קרוא וכתוב. אבל יש פן נוסף לרכישה של שפה – היכולת להיפתח אליה. זה שינוי שמתרחש בהדרגה ודורש רמה מסוימת של פתיחות רגשית. כשזה קורה, השפה הופכת להיות מימד נוסף בהוויה יום יומית.  

מבחינה מוזיקלית, רוב שנות התבגרותי עברו בין רוק רוסי וצפייה חסרת הבחנה בערוצי המוזיקה בכבלים. עם העברית משהו לא לגמרי עבד. דברים התחילו להשתנות מאוחר יותר, הודות לשפה האסוציאטיבית והמשחקית של "הג'ירפות", המינימליזם של עמיר לב, ההגייה המיוחדת של שלום גד. המפנה המשמעותי ביותר חל בעקבות השירים של מאיר אריאל. הוא חי את השפה העברית וידע לראות ולהראות את כל הקימורים, הגמישויות והקמטים שלה, ועם השירים שלו הפך אותה עבורי לשפה עשירה ומלאת חיים.

להמשך הפוסט