כילדה בת להורים מפרס הילדות שלי היתה נוראית. כולם ירדו עליי, צחקו עליי, העליבו אותי. "פרסית", כינו אותי. תמיד במפגשים עם אנשים חדשים פחדתי מהשאלה הבלתי נמנעת: "מה העדה שלך?"

לפעמים רציתי לשקר, אבל לא הייתי מסוגלת. גם כשאבא אמר לי להגיד באוטובוס שאני בת חמש כדי שהוא לא ישלם עליי, לא יכולתי לשקר. "בת כמה את חמודה?" הנהג שאל אותי. "באוטובוס אני בת חמש – בחוץ אני שש", צייצתי. 
הפרסים קמצנים – זה מה שכולם אמרו עליהם תמיד. גם על שאר העדות ירדו וצחקו, אבל הייתי נותנת הכל כדי להיות תימנייה, מרוקאית, עיראקית, טריפוליטאית, אשכנזייה, רק תורידו ממני את נטל הפרסיוּת. אות הקין הזה ליווה אותי גם בבגרותי מול גברים. "אה, את פרסית?" הם היו אומרים לי באכזבה.

כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה שיניתי את שם המשפחה שלי מ"קדמפור" ל"קדם". לא רק בגלל הפור העצוב של המשפחה שלי, שרציתי לשנות ולו למראית עין, אלא בגלל ש"פור" הוא סיומת פרסית מובהקת. בבית הספר, תמיד כשמורה חדשה הקריאה את שמות התלמידים מהיומן היא נתקעה בשם המשפחה שלי, לא ידעה איך להגות אותו. "איזה שם משפחה זה?" נשאלתי תמיד. "פרסי", לחשתי, מתפללת שאף אחד לא שמע, אבל כולם שמעו וצחקו.

ואז חל מהפך. אני זוכרת בדיוק מתי זה קרה, איפה ועם מי. הייתי כבר בת 32. הכרתי בחורה גרושה. כשהיא סיפרה לי על החוויות שלה עם גברים שיצאה איתם, היא הכריזה: "אני עם תימנים לא יוצאת".
"למה?"
"כי כל התימנים קמצנים".
התימנים קמצנים? חשבתי שאנחנו קמצנים.
"יצאתי הרבה עם תימנים, הם בחיים לא יוציאו עלייך שקל, לא ייתנו לך סיגריה משלהם".
"באמת?"
"זה ידוע שתימנים קמצנים. מה, לא ידעת?"

זה היה רגע מכונן. הפכתי באחת מלכלוכית לסינדרלה. הפרסים עברו לקבוצה של הטובים. הכתם ירד, בוטל, נמחק כלא היה. מבלי שהרגשתי התימנים הפכו לשעיר לעזאזל, למוקצים.

קחו לדוגמה את שירה מ"דייט בחשכה". שירה מעידה על עצמה שהיא אוהבת לשיר, לשחק. לדבריה גברים רואים אותה בדרך כלל כמישהי סקסית, קלילה, ולא מסתכלים מעבר לקליפה הזו. היא מקווה שבדייט בחשכה אולי יצא להם להכיר את מי שהיא באמת. זה לא יקרה. את אף אחד לא מעניין מיהי שירה שמעבר לקליפה, בייחוד לא את עומר, שפוסל אותה כי הוא חושד בה שהיא קובבה.
אבל גם את שירה עצמה זה לא מעניין כלל מי הגבר שמאחורי הקליפה. אחרי שעומר מבריז לה בדייט, היא מחליטה לעשות טובה לאסי, בחור חם וחמוד שמפנק אותה במסאז' על הפגישה הראשונה, ואז היא שואלת אותו לפתע:  "אני יכולה ככה לשאול איזה מוצא אתה?"
"אה… אני תימני".

המצלמה עוברת לשיחה עם שירה אחרי הפגישה: "למה תימני? מאוד אוהבת תימנים, רק לא יוצאת איתם, זה הכל", היא אומרת בצחוק מתגלגל. "חברים טובים, הכל, אני לא מסתדרת עם גברים תימנים". 
זהו, גורלו של אסי נחרץ. הוא עדיין לא יודע, ורץ לספר לחבר'ה ששירה לא קובבה כמו שכולם חשבו, דבר שגורם לעומר לבדוק איפה הוא טעה. עומר מחליט לתת לשירה צ'אנס נוסף, שירה מאושרת, ואסי נזרק קיבינימט. (פרק 7, 48:08 דקות)

"למה תימני?" (שירה, דייט בחשכה, רשת)

"למה תימני?" (שירה, דייט בחשכה, רשת)

סצנה מס' 2, "דייט בחשכה". ליטל נפגשת עם רועי בחושך.

"איזה מוצא אתה?" היא שואלת אותו.
"אשכנזי. ואת?"
"לא נכון, אני לא מאמינה לך".
"מה את?"
"אני תימנייה".
"באמת?"
"כן".
"וואי וואי וואי".
"למה וואי וואי וואי?"
"יפה, זה טוב".
רועי למצלמה: "הייתי בשוק. אני חושב שהיא… תבוא לי איזו תימנייה שמנה כזאת, אני יודע?" (פרק 10,  44:55 דקות)

"מה את?" - "אני תימנייה" - "באמת?" - "כן" (שיחה בין ליטל לרועי, דייט בחשכה, פרק 10, רשת)

"מה את?" – "אני תימנייה" – "באמת?" – "כן" (שיחה בין ליטל לרועי, דייט בחשכה, פרק 10, רשת)

 

"דייט בחשכה" היא לא פלנטה אחרת. זה כאן. האנשים האלה חיים בקרבנו בעולם חשוך של ימי הביניים. המוצא העדתי עדיין מרחף תמיד ברקע גם אם לא שואלים עליו ישירות. כמו בהודו אתה נולד למעמד חברתי, ואם אינך משתייך לקאסטה הנכונה אתה נשאר תקוע באותו מקום בעיני החברה. אף אחד לא עשה סטטיסטיקה מה אחוז הקמצנים בקרב התימנים וכמה קמצנים גרמו לכך שקבוצה שלמה תיכנס לסד הקביעות הגורפות האלה, ובכל זאת הסטיגמה דבקה בהם לעד. בכל קבוצה יש תפוחים טובים יותר וטובים פחות. האנשים שפגעו בי, סידרו אותי, רימו אותי ודפקו אותי יותר מכולם הם פרסים. האם כל הפרסים כאלה? אני יכולה להעיד על עצמי שאני לא כזאת, אמי לא כזאת, אחותי לא כזאת, אחי לא כזה ואבי לא היה כזה. זה מספיק כדי לא לקבוע קביעות נחרצות על קבוצה שלמה. רוב התימנים שאני מכירה הם אנשים עם אנרגיות שחבל שאי אפשר ללעוס אותן כמו גת, אנשים יפים, חכמים, עם חום, אנושיות, טוב לב, הומור וחוכמת חיים. אבל זה לא יעזור להם. אבות אכלו בוסר – שיני תימנים תקהינה. אם אתה תימני, רצוי ששמך יהיה שחר חסון או שתהיה זמר מזרחי כמו אייל גולן שזכה להיכנס להיכל התהילה של גלגל"צ ולהיות זמר אורח בהפגנה של מעמד הביניים המיוצג על ידי יאיר לפיד.

אחרי 64 שנים בארץ אנחנו עדיין מנתבים את חיינו על פי סטריאוטיפים. "את פרסייה? הפרסיות חמות אש במיטה", "אתה רומני? כל הרומנים חולים על כל שקל". כבר בהזדמנות הראשונה אנחנו מרשים לשאול בשיחה "מה העדה שלך?" באותה נשימה עם "מה המזל שלך?"

אני פרסייה, והמזל שלי הוא שאני לא גזענית.

______________

לרשימת הפוסטים בבלוג