שלום, הגעתי לחנות בגדים בכל המידות?
כן.
הייתי אצלכם היום ואמרתם לי להתקשר מאוחר יותר כדי לברר אם יש בחנות אחרת את המידה שלי.
היום?
כן, הייתי היום.
לא זכור לי דבר כזה, אני מהבוקר בחנות.
הבחורה הבלונדינית עם השיער הקצוץ אמרה לי.
היא לא כאן כרגע.
אז אולי את זוכרת אותי? לבשתי סוודר אדום כזה, היה לי צעיף צבעוני כזה.
לא זוכרת.
יש לי שיער חום עד הכתפיים.
לא זוכרת. חחח את יודעת כמה לקוחות נכנסות לכאן?
היה לי תיק כזה מיוחד מאחורי ה…
מאחורי מה?
מאחורי הכיסא… כיסא הגלגלים.
אה, מותקקקקק, שלום חמודה. בטח שאני זוכרת אותך!

הנכות שלי עשתה לי שני דברים. האחד טוב, והאחר מנוגד לו.

הדבר הטוב שהנכות עשתה לי הוא שהיא שמה אותי במרכז. אני וכיסא הגלגלים שלי קיימים, יש לנו נוכחות בולטת בשטח ואי אפשר להתעלם מאיתנו, אי אפשר לשכוח אותנו. היא הפכה אותי לסלב. ברוב המקומות אני מקבלת יחס של VIP, של מלכה. אנשים מחבקים אותי, מחייכים אליי, מציעים לי עזרה, מוותרים לי על התור שלהם, עוצרים ונותנים לי לעבור בכביש, במדרכה, מרעיפים עליי חיבה, מדברים אליי בנימוס, בסבלנות. זה כיף.

אבל הנכות שלי עשתה לי גם דבר הפוך. היא הפכה אותי לשקופה. הצרכים שלי כנכה לא קיימים, אנשים מתעלמים מהם, מתעלמים ממני, המדינה מתעלמת ממני. זה גורם לי להרגיש חריגה, לא שייכת, לא רצויה.

כשאני צריכה לקחת לפני ביקור שגרתי אצל רופא נשים טופס 17 כדי לעשות את הבדיקה בבית חולים שרק בו יש כיסא אלקטרוני מיוחד שעולה ויורד – אני מרגישה לא שייכת, חריגה, לא כמו כולן.

כשאני נשארת מחוץ לחנות בגלל מדרגה גבוהה, אני מרגישה לא שייכת, לא רצויה.

כשתוקעים אותי מול מסך הקולנוע במשטח שלצד השורה הראשונה באולם ואומרים לי שזה נגיש, אני חשה עלבון צורב.

כשמדברים אליי מדלפק גבוה, אני מרגישה קטנה ולא חשובה.

כשאומרים לי ששביל המעבר בין היציעים סמוך לדלת היציאה באולם הופעות הוא מקום נגיש לנכים, ואנשים עוברים מעליי כאילו אני אוויר, מסתירים לי או גוערים בי שאני מפריעה להם – אני רוצה לברוח.

כשאני נתקעת באי של מדרכה שאין ממנו ירידה ואני מסתובבת כמו סביבון סביב עצמי כדי לחפש פתח מילוט, או כשבעל רכב חוסם לי את ההנמכה שטרחו ועשו לבעלי מוגבלויות, אני רוצה לצרוח.

כשאני נתקלת באנשים שאני מבקשת את התחשבותם והם אומרים לי "אתם הנכים חושבים שמגיע לכם הכל", אני רוצה לקום מהכיסא, לעמוד מולם ולתת להם סטירה שתנער אותם.

כשאני נתקלת שוב ושוב בשירותי נכים שאין בהם חשיבה רחבה לצורכיהם של נכים, והאפשרויות שעומדות לפניי הן לקרוא לאדם זר שיעזור לי ברגעים הכי פרטיים שלי – וזה קרה פעמים רבות, או לעשות במכנסיים – וגם זה קרה, אני בוכה, בוכה, בוכה.

 

תסתכלו על הנכים. תחשבו מה הם עוברים. תתחשבו בהם.

________________

קובי כהן: על מה הצהלה?! מחשבה על התקנות הנגישות החדשות לנכים

לרשימת הפוסטים בבלוג