שלום לך ציפי, אני פונה אלייך בעקבות סיסמת הקמפיין של המפלגה שלך "התקווה תנצח את הפחד".

אני רוצה לספר לך מהו פחד, לספר לך על הפחד שלי, על הסבל שלי, על חוסר האונים שלי, על הנכות שלי – לא רק נכות פיזית שבה אין לי שליטה על פעולות יומיומיות פשוטות ואין לי יכולת אפילו להתהפך במיטה בלילה כשאני ישנה, אלא נכות שמובילה אותי, בצד התעמרותה של המדינה בי, לחוסר שליטה על החיים שלי. אני רוצה להסביר לך למה התקווה לא יכולה לנצח את הפחד שלי. היא לא תנצח אותו כי היא לא קיימת. אין לי תקווה.

פחד הוא להיות לבד בבית במשך שעות ארוכות, לרצות ללכת לשירותים ולפחד שכמו בפעמים רבות אחרות לא אוכל לקום מהאסלה. פחד הוא לדעת שכמו בפעמים רבות שזה קרה לי, אני עלולה למעוד או להחליק במעבר מכיסא הגלגלים לאסלה ולהפך. תראי, ציפי, את הגרביים הגזורים שלי – פטנט שהמצאתי כדי שהחלק הלא גזור יחליק ברצפה, והאצבעות יתפסו את הרצפה כדי שלא אחליק. מכיוון שאני גוררת את רגליי אני לא מסתדרת עם גרביים מיוחדים שנתפסים ברצפה. אני קופאת מקור, כפות הרגליים נפוחות וכחולות, אבל אני מעדיפה את הקור מאשר להחליק.
וכשאני צריכה לצאת – אני יוצאת ככה כמו חוראנית, עם הגרביים הגזורים שלי, כי אני לא יכולה לנעול נעליים לבד. בקיץ אני מסתובבת יחפה בחוץ. ילדים מצביעים עליי: "אימא, למה היא יחפה?", ואימא שלהם לא יכולה להסביר להם למה, כי היא בעצמה לא יודעת למה אישה כמוני שנראית בסדר ונורמלית מסתובבת יחפה.

פחד הוא שלא יברח לי במכנסיים כשאני לבד בחוץ ולא יכולה להשתמש בשירותי נכים שרובם אינם מותאמים לצורכיהם של בעלי מוגבלויות. על אותה פעם שבה זה ברח לי ונשארתי עם מכנסיים רטובים עד שבן הזוג שלי חזר הביתה כבר כתבתי. על שאר הפעמים לא כתבתי.

פחד הוא שהזוגיות המתפוררת שלי עם בן הזוג שלי תסתיים בשל המצב שנכפה עלינו. כשבן הזוג שלי, נכה בעצמו, צריך להיכנס אתי לשירותים, כשהנטל שמוטל עליו בטיפול בי ובמטלות הבית גדול מנשוא, כשאני מאבדת מולו את כבודי כאדם וכאישה, והכל כי אין כסף למטפלת כיוון שכל הכסף שהוקצה לי למטפלת הולך לשכר הדירה בגלל שמשרד השיכון מסייע בשכר דירה ובדירת קבע מותאמת ונגישה רק לנכה בודד וכשאותו נכה גר עם בן זוג נשללות ממנו הזכויות האלה – אין ולא יכולה להיות זוגיות נורמלית.

פחד הוא להישאר שעות רבות לבד, בלי לאכול, בלי לשתות, בלי שאוכל לשים את ראשי במיטה כשאני עייפה או כשכואב לי או כשאני לא מרגישה טוב. אני צריכה לחכות עד שבן הזוג שלי יחזור הביתה. לפעמים קשה לי לחכות. אני מתגברת על הבושה ומתקשרת לשכנה או מגיעה אליה ומבקשת שתיכנס לעשות לי קפה או שתשים לי בקערה את הסלט המוכן בשקית שקניתי, תוסיף קצת שמן ולימון – כי אני לא יכולה לעשות את זה בעצמי.

לפעמים כשבן הזוג שלי ממהר לצאת ואני נשארת בלי גרביים או בלי סוודר, אני לוקחת את הסוודר והגרביים איתי ויוצאת החוצה לשכנה. אם השכנה לא נמצאת בבית, אני מחפשת מי יכול לעזור לי ללבוש את הגרביים וממי אני יכולה לבקש. אני מסתובבת עם כיסא הגלגלים שלי הלוך וחזור, מחפשת מישהו עם פנים טובות שיהיה מוכן לעזור לי בבקשה המוזרה שלי. כשאני יוצאת החוצה מהבית קשה לי לנעול את הדלת. אני מחכה שמישהו יעבור ומבקשת ממנו שינעל עבורי את הדלת. כשאני רוצה להיכנס הביתה אני מחכה שמישהו יעבור ויפתח עבורי את הדלת הנעולה, וכשהוא פותח לי את הדלת אני רוצה נורא לבקש ממנו שאם לא אכפת לו שיעשה לי באותה הזדמנות קפה כי אני מתה למשהו חם, וישטוף לי פרי ויחתוך לי אותו בסכין, אבל אני מתאפקת ושותקת. אני מתה לבקש ממנו שיישאר איתי, שיהיה איתי ויעזור לי קצת, רק קצת – אבל אני לא רוצה להבהיל אותו והוא הולך לדרכו.

וכשאני רעבה בצהריים ובן הזוג שלי לא נמצא כדי לשים את האוכל שקנינו בצלחת ולחמם לי אותו, אני עוזבת את הכל, נכנסת לאוטו ונוסעת לאכול בחוץ. אם אני לא לבושה או שיורד גשם חזק – אני נשארת בבית. אני פותחת את המקרר, שולפת פרוסת לחם ואוכלת אותה כמו שהיא, העיקר להשקיט את הרעב.

פחד הוא שיום אחד יעיפו אותי מהדירה הזאת כי לא יהיה לי איך לשלם שכר דירה, כי כספי הסיוע המוגדל בשכר דירה הופסקו לפני יותר משנה, ואין יותר כספים. 770 ש"ח אני מקבלת ממשרד השיכון, מתוך 5,250 ש"ח שאני משלמת. את אולי תתהי למה אני משלמת שכר דירה גבוה כל כך, למה לא יכולתי לגור במקום זול יותר. אילו ידעת כמה חיפשתי. בעלי דירה לא רוצים להנגיש את דירתם עבור נכים, הם לא רוצים לשכן בדירתם נכים, ומצד שני היה עליי לפנות את הדירה השכורה הקודמת. לבסוף מצאתי את הדירה הזאת שהותר לי לעשות בה שינויים כיוון שממילא מתוכננים בה שינויים בהמשך. 50,000 ש"ח השקעתי בדירה השכורה שעוד מעט עליי לפנות. את ההחזר על ההלוואה הזו אני מחזירה עד היום. והיא לא היחידה. אנחנו מחזירים 5 הלוואות או יותר, וההחזרים חונקים אותנו ומחמירים את המצב.

פחד הוא לדעת שבעוד זמן קצר החוזה נגמר ואצטרך לפנות את הדירה השכורה שלי ואין לי לאן ללכת.

"תחכי, זה בטיפול", אומרים לי במשרד אחרי שהתעלמו ממני במשך חודשים ארוכים, אבל אני לא יכולה לחכות יותר. אני מתמוטטת, אני קורסת, אין לי כבר כוח. "תצילו אותי", התחננתי היום שוב במשרד השיכון, בוכה, "תצילו אותי". "השם יעזור", נאמר לי. השם לא יעזור, אף אחד לא יעזור. אין לי תקווה. רק פחד. 

גם בעצרת של צעירי הליכוד שרו הערב את "מי שמאמין לא מפחד". גם הם לא יודעים מהו פחד אמיתי. גם במפלגתו של העומד בראש משרד השיכון לא יודעים כנראה מהו פחד אמיתי. אחרת, מה שקרה לי ולאזרחים רבים אחרים שחיים בפחד לא היה קורה.

 

 

_________________________