1. שימוש שגוי בשם הפועל
"שלי, היה משהו מרחיב לב בלראות אותך איך את נאחזת בכדור הפסטה שרוצה להתגבש כדי להיות בצק לרביולי. ואת מילאת אותם בפירות כאילו כמו מכשפה שאת מכניסה לכיס וסוגרת וגמרנו… והרביולי בצלחת היו מאוד יפים והם עטפו אחד את השני וגם הרוטב היה בו הרבה יופי, אבל אז כשטעמנו את זה, שלי, היתה איזו תחושה כאילו הגוף קשה לו לקבל אותם. אם רק היית מציצה עוד רגע לפני שאת סוגרת, טועמת… יש בך את הידע איך לטפל במצבים כאלה, אבל את צריכה ליהנות בלטפל במצב כזה, והפחד שיתק אותך מפניהם".

התפייטות מרשימה של אייל שני בתכנית "מאסטר שף". שני שולט יפה בדימויים מעולמות שונים. המשפטים מלאי הרגשנות שלו הם כמו הרביולי בצלחת של שלי, שעוטפים יפה זה את זה, אבל כשטועמים את זה, לעברית קשה לקבל את זה. השימוש של שני במילת יחס + שם הפועל ("ב" + "לראות אותך", "ב" + "לטפל") מקלקל את כל הרושם הזה. מצד אחד שפה מליצית, ומצד שני שפת רחוב שמוציאה את כל האמת מהבלון הנפוח ששמו "אייל שני". אם הייתי שופטת בתכנית "מאסטר בומבסטי", הייתי מדיחה אותו. נראה לי שהייתי נהנית בלטפל במצב כזה.

2. להכיל
מילה אופנתית שכבר אינה חדשה יחסית היא "להכיל". 
להכיל - "לכלול, להחזיק בתוכו, לטמון בקרבו, לשמור בו, לאצור, להיות מורכב מ-, לשמש בית-קיבול ל-; לשאת, לסבול, לעמוד בסבל, להמשיך, להתייסר, להתענות, להחזיק מעמד, לעמוד בנטל" (מילון בבילון).
כמו "מתנהל" (שהחליף את "חי", "מתנהג", "פועל" וכדומה), "הזוי" (שהחליף את "מוזר", "תמוה", "לא שגרתי" וכדומה) ועוד מילים אופנתיות שנותנות למשתמש בהן את האשליה שהוא מצליח להתל בשומע ולגרום לו לחשוב שהוא אייל שני, כך המשתמש ב"להכיל" והטיותיה הוא כמו מכשפה שמפריחה מילים לאוויר וסוגרת וגמרנו. 
ועכשיו את "לא ידעתי איך לאכול אותך", מחליף בשפת הרוחניים "לא ידעתי איך להכיל אותך".
ואת "אני לא יכול לסבול את המחשבה" – מחליף "אני לא יכול להכיל את המחשבה".
קשה, קשה להכיל את השינוי הזה. 

3. להתרסק
מילה אופנתית נוספת היא "התרסק": "להישבר לרסיסים, להתנפץ, להינתץ, להיכתש, להיגרס, להיטחן, להימעך, להישחק, להיכתת, להימחץ, להירמס; להתנגש בכוח בקרקע, ליפול (מטוס)" – מילון בבילון. להתרסק היא מילה חזקה מאוד. אין בה את ההסתייגות והאגביות של "זה סוג של", "באיזשהו מקום", "דרך אגב". זה לגיטימי להשתמש במילה הזאת, אבל כשאני נתקלת בה שוב ושוב, אני מבינה שזה חלק מתופעת העדר במסגרת התנהלות שנועדה לתעתע בי.


4. כי מה? כי…
מראיינים רגישים לא שואלים "למה?" – הם אומרים "כי…" או "כי מה?" או "שֶׁמה…". כך הם על תקן של פסיכולוגים החודרים לנפשו של המרואיין ורואים בה דברים שהוא לא מסוגל לראות. כשאילנה דיין או אלון גל שואלים "כי מה?", המרואיין אמור לראות בכך הזמנה לנבור בתוך התת-מודע שלו ולחפש את התשובה שהוא לא העז לעסוק בה מעולם עד שהם נכנסו לחייו.

וזה מה זה מרגיז!

המראיין: כי…
כי זאת פלצנות. תשאל שאלות כמו שצריך.
המראיין: אני מרגיש שיש בך הרבה כעס מודחק. 
אתה יודע מה? כן, אני כועסת. הצלחת לבטא את מה שאני מרגישה ולא העזתי להגיד.
המראיין: כי מה?
כי אין לי אומץ להודות בזה.
המראיין: כי…
כי הפחד משתק אותי.
המראיין: כי מה?
(בוכה): תניח לי. אני מרגישה שאני עוברת משבר. 
המראיין: שמה?
שאני מתרסקת, ולפעמים יש לי קושי בלהכיל את זה.
המראיין: כי מה?
אוף, שתוק כבר! 

_________________

לרשימת הפוסטים בבלוג