אני נכנסת לדף הפייסבוק שלך, שר השיכון מר אריאל אטיאס, שם אני חסומה כבר מאוגוסט 2012 בגלל שהעזתי לבטא את המצוקה שלי. מולי מתנוססת תמונת הנושא שכותרתה "שס – מדינה עם נשמה", ואני שואלת: איפה היא? איפה הנשמה של אנשי משרדך? איפה הנשמה שלך? אני מחפשת אותה כבר יותר משנה מאז שהעפתם אותי, ולא מוצאת אותה. אני קוראת את שאר הסיסמאות של המדינה-עם-נשמה ולבי נחמץ. איך נטשתם אותי, איך הזנחתם את הנכים, איך המדינה-עם-נשמה מתעלמת מאנשים רבים שזקוקים לה. 

יש מי שקם בבוקר ומברך "ברוך שלא עשני אישה". אני לא יכולה לברך על כך. אני גם לא יכולה לברך "ברוך שלא עשני נכה", כי אלוהים הפך אותי לנכה, וברוך שעשני כרצונו. אם זה מה שאלוהים רוצה – זה בסדר מצידי, אין בי כעס. תראה למטה את התמונות שלי מפעם, איך הייתי, תעבור על התמונות מהטיול באירופה, תמונות מהקיבוץ שברחתי אליו לכמה שנים. כמו שאמי אומרת כל הזמן, "תראה מה זה בן אדם", בן אדם לא יכול לדעת מה יקרה לו מחר. אני עוברת עליהן ובוכה. כואב לי, אבל תאמין לי, אין לי בעיה עם הנכות. להפך, אני תמיד אומרת לכולם שמאז שחליתי בניוון שרירים קרו לי דברים טובים. פגשתי את בן הזוג שלי, מימשתי את עצמי ואני יוצרת, ואפילו בלוג יש לי כאן, ואנשים אוהבים אותי. האהבה שאני מקבלת מהם היא אהבה של הערכה. אבל עכשיו מרחמים עליי. מישהי צילמה אותי בסופר כשאני מסתובבת עם גרביים גזורים כדי לא להחליק בשעות שבהן אני נמצאת לבד וצריכה להסתדר לבד במעברים בשירותים. אני גוררת את הרגליים, ועם גרביים מיוחדים או נעליים אני לא יכולה להסתדר. התמונה מופיעה בפייסבוק. סיפרתי לה על עוד הרבה דברים שנכים שתלויים בעזרה של אחרים לא יכולים לעשות כשהם לבד או כשאין להם עזרה של מטפלת, אבל אחסוך את זה ממך, אני לא רוצה להביך את המדינה עם נשמה.

אתה בטח לא יודע שהפגנתי באוגוסט מול משרד השיכון בת"א, אני ובן הזוג שלי שמשרדך מכנה אותו "הידוע בציבור" ושבגלל הקשר שלי איתו ביטלתם את זכאותי. אני והידוע בציבור נאבקנו שם לבד בשמש היוקדת נגד הרוחות החזקות שהעיפו את השלטים שהכנו. תסתכל על השלטים ותלמד מהם על המציאות שאני חיה בה. ולמרות שילדים זה שמחה ילדים זה ברכה, אין לי ילדים, וגם זה קשור לכך שאין נשמה בשבילי במדינה עם נשמה.

המחלה שלי נגרמה בגלל שהוריי הם נשאים של גן פגום בשל נישואי קרובים. שניהם נולדו בפרס. השילוב ביניהם היה קטלני לא רק מבחינה גנטית (גם אחותי הגדולה חלתה במחלה), ולכן החיים בבית היו סיוט. אבי נפטר מהתקף לב כשהיה בן 49, ואני כל כך מתגעגעת אליו. הוא עשה לנו הרבה בלגנים בבית אבל אהבתי אותו, אני עדיין אוהבת אותו וזקוקה לו כל כך, זקוקה לאב מגן וחזק. אתה מוכן לאמץ אותי? מישהו מהמדינה עם נשמה מוכן לאמץ אותי? אני מזרחית מבית רע. זה יכול להעלות לי נקודות? 

פעם לא ידעתי איך לגרום לאנשים לאהוב אותי. בבית שממנו אני באה לא לימדו אותי איך מדברים ומתנהגים עם חברים. לימדו אותי רק להתגונן כל הזמן, להסתיר, לברוח. ועכשיו יש לי אהבה של בן זוג, אהבה מהסביבה, אבל מה אני עושה עם כל האהבה הזאת כשאין לי חיים? אני קמה בכל בוקר ושואלת את עצמי: איך הגעתי למצב הזה? לא למצב של נכות שהולכת ומתדרדרת, אלא למצב שבו אני כל כך לבד בלי מדינה עם נשמה שתגן עליי. אני לבד כאן במשך שעות רבות, חיה בפחד נוראי. מה יהיה איתי? לאן אלך? מי ישמע אותי?

"בשם החמלה, הרחמים והעזרה לזולת כפי שנצטוו בני ישראל בתורה: 'עזוב תעזוב עמו', הננו שוטחים בפניך, כבוד השר, אנא עזור לגב' עינת קדם". כך כתב לך באוגוסט 2012 אברהם יוסף סלומה, יו"ר ארגון אנשי"ם (נכי שיתוק מוחין). "אנו פונים, בכל לשון של בקשה ותחינה בחודש הסליחות והרחמים, אנו איתה בקשייה ומבקשים, אנא זמן אותה איתנו והקשב בלבך הרחום לתחינותיה ובקשתה ויהי האלוקים עמך בצדק, החמלה והחסד". למדתי שמה שעומד מאחורי המשפט "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו" (פרשת משפטים, כ"ג, ה') הוא שהאדם מצוּוה לסייע לאחר בשעת מצוקה אפילו אם הוא שונא אותו. בכיתי כשקראתי את המכתב, הייתי בטוחה שהמילים האלה ייגעו בך. אבל אין חמלה, אין רחמים, אין עזרה לזולת, אין צדק, אין חסד, אין נשמה בשבילי ובשביל רבים אחרים שחיים במדינה עם נשמה.

שלחתי ללשכתך תמונה גדולה שלי בצד התחינות היומיות שלי לאנשי לשכתך – כך ייעצו לי ב"יד שרה". "תשלחי להם תמונה שלך, שיראו אותך", הם אמרו. אז שלחתי, קיוויתי שזה יעורר משהו במדינה עם נשמה. 

אם היית נותן לי נשמה אחת מכל הנשמות שיש במדינה עם נשמה, נשמה שתדאג לי ותקשיב לי, שתבין את המצוקה הקשה שאני מצויה בה, אני מאמינה שהדברים היו מסתדרים לי. נשמה אחת, זה מה שאני צריכה. יש לך לתת לי?


 _______________