אחד הביטויים הצבועים, לצד "יקירי", "ברשותך" ו"שיהיה לך יום קסום", הוא "אני אשמח": רוצה קפה? אני אשמח. ואשמח לקבל את החשבון, אשמח לקבל תשובות ברורות, אשמח לקבל הצעת מחיר, אשמח לתגובות, אשמח אם תסתום את הפה.

בניגוד להבטחותיהם, כשאנשי ה"אשמח" מקבלים את מה שהם מבקשים או מצפים לו, הם לא הופכים לשמחים יותר. זה אולי גורם להם להיות שבעי רצון ומסופקים רגעית – אך לא שמחים, צוהלים, עולצים ועליזים. כשאני אומרת "אני אשמח" אני מתכוונת: "כדאי שתעשה את זה כאן ועכשיו כי כך אני רוצה". "אני אשמח" מבטא את שפת הפאסיב-אגרסיב שהתפתחה אצלנו, שמאפייניה הם בין היתר דיבור בצורה מעורפלת, אי הבעת כעס ועוינות בצורה גלויה, התחמקות מאחריות, ציניות וסרקזם ופחד מאינטימיות.

אבל אשמח לדעת איזה רגש מביע ה"אני יותר מאשמח". כמו אנשי ה"באיזשהו מקום" שלא אכפת להם איפה נמצא אותו מקום שהם מצביעים עליו, גם אנשי ה"יותר מאשמח" לא טורחים להסביר לנו באיזה מצב הם יהיו כשהתרחיש העתידי יתממש. הם רק יוצאים מגדרם כדי שנדע שכשזה יקרה, הם יהיו ממש נרגשים ומבסוטים ולא ידעו את נפשם מרוב שמחה.

כשם ששום דבר כאן לא יכול להיות סתם יפה, מצוין או נהדר (או מוזר) – אלא מהמם, מטלטל, עוצמתי ומצמרר (או הזוי), כך ה"יותר מאשמח" מעלה בכמה דרגות את השמחה ונותן לה תוקף ומשמעות, וככל שהעמימות גדולה יותר, השמחה גדולה יותר – זה בכל אופן מה שהאנשים השמחים בפוטנציה רוצים להאמין שקורה.

בא לך שאעלה אליך לקפה?
אני אשמח.
אתה רוצה לשכב איתי?
אני יותר מאשמח.
ותרצה שאשאר אחר כך?
ובכן, אחר כך את יותר ממוזמנת לעוף.

 

_______________

לרשימת הפוסטים בבלוג