התחושה הראשונית שעלתה בי כשראיתי את בר רפאלי מתנשקת עם ג'סי היימן היתה עלבון. נעלבתי בשם ג'סי היימן ובשם כל הגברים והנשים שמתויגים כחנונים, מכוערים, שמנים ובעלי לקות. נעלבתי בשם הדחויים, בשם אלה שנחשבים לפגומים, נחותים, לא שווים.

החיבור הזה שבין היפה למכוער (או מה שנתפס כמכוער) הוא לא דבר חדש. הוא מופיע בחיינו כל הזמן בדרכים שונות באופן סמוי או גלוי, במכוון או בחוסר רגישות בולט, ואת הניגוד שבין השווים יותר לשווים פחות אנחנו רואים לא רק בין גברים לנשים אלא גם בין גברים לגברים ובין נשים לנשים בפרסומות, בסרטי קולנוע ובטלוויזיה. הסרטים שבהם לגיבורה הראשית היפהפייה יש חברה שמנה שמייעצת לה איך להגיע ללבו של הבחור החתיך, שגם לו יש חבר, חנון משקפופר או שמנמן חמוד, הם עוד וריאציה של הניגוד שבין ה"מקובלים בחברה" ללא מקובלים בחברה – כך כינו אותם בילדותי. הלא מקובלים בחברה יודעים היטב מהו מקומם ונכנסים בראש מורכן למשבצת שהחברה הקצתה להם, ומשחקים את המשחק. 

גם בפרסומות מבהירים לנו מיהם הנעלים בחברה – הרזים, היפים, בעלי העור הבהיר, בעלי השיניים הצחורות והשיער החלק, מול הנחותים. בספרטה זרקו ילדים חלשים פיזית מראש הצוק. בחברה שלנו מי שנחשב לסחורה פגומה נזרק מהחברה. הסיכוי היחיד של נכים להופיע בטלוויזיה בפרסומות או בסרטונים הוא בסרטוני מודעות לתאונות דרכים או בפרסומת לביטוח סיעודי, והסיכוי היחיד של אנשים כמו היימן להתפרסם הוא כשהם מוצגים כהיפוך הגמור של בני העולם ששייך ליפים ולצעירים. וכשהם נמצאים במרכז, זה רק כדי לשמש מושא לצחוק וללעג. הם נהנים מתשומת הלב הזמנית וחושבים שהצליחו להתל בכולם, חושבים שנאמין להם שהם נהנים מהמצב, ויש כאלה שאפילו מצליחים לעשות מזה כסף, אבל הלב כואב עליהם. הם משתפים פעולה עם השטן.

במקרה הזה, את השטן מגלמת בר רפאלי. מעבר לפרובוקציה המכוונת שיוצרי הפרסומת התיימרו ליצור, הנשיקה עם היימן היא יריקה בפרצופו ובפרצוף של כל הדחויים חברתית הנשפטים על פי המראה החיצוני שלהם. היימן הוא אמצעי נוסף שנועד להדגיש ולהאדיר את יופייה תוך הישענות על הסטריאוטיפים הקבועים שהפכו לעובדות בלתי ניתנות לערעור. היופי שלה נועד לחדד את הכיעור שלו, והכיעור שלו נועד לחדד את היופי שלה. הצפייה בנשיקה שלהם דומה לצפייה בסרט פורנו קינקי. אנחנו אמורים להיגעל מהיימן ולהיות מזועזעים מכך שרפאלי העדינה מסכימה להתנשק עם מישהו כזה. אנחנו אמורים לרצות להגן עליה מפניו ולא להבין איך היא מסכימה לטמא כך את יופייה הקדוש, אבל רפאלי מרגיעה אותנו: אל תדאגו, אני ילדה גדולה, אני יודעת מה טוב בשבילי. ואכן, רפאלי כבר הוכיחה לנו שהיא יודעת לשמור על עצמה. היא לא תפגע בעצמה לעולם – רק באחרים. 

שני הצדדים שיחקו היטב את תפקיד היפה והחיה. בראיון עמו סיפר היימן כי הנשיקה עם בר רפאלי היתה עבורו כמו לנשק גן עדן, כמו לנשק את ידיו של אלוהים, ואפשר להאמין לו שכך הוא הרגיש כאחד מאלפי מעריציה של רפאלי שהועלתה לדרגת אלילה. "הרבה גברים מצייצים לי בטוויטר", מספר היימן, "ואומרים: 'הלוואי שיכולתי להיות במקומך', ובחורות שאומרות: 'הלוואי שהיינו יכולות להיות במקום בר'. בחורות מבקשות ממני להצטלם איתן ומציעות לי דייטים בטוויטר", הוא אומר מבלי להבין שהמעריצים לא רואים אותו מעבר להילה הרגעית שבר הסכימה להאציל עליו תמורת סכום העומד על שש ספרות, כך לפי ההערכה (בעוד הוא קיבל סכום שנע בין 35 ל-50 אלף דולר). 

וכשרפאלי אומרת שהיימן מתנשק טוב, אנחנו אמורים להאמין לה שהיא רואה אותו מעבר לחיצוניות שלו, אבל זה שקר גס. בר רפאלי לא רואה אותו, היא גם לא רואה את עצמה. היא שבויה ביופי שלה, המסנוור אותה ומונע ממנה לראות. גם מעריציה אינם מסוגלים לראות אותה כפי שהיא. הם לא רואים שהיא המכוערת והדוחה – לא הוא. הוא בסך הכל עוד קרבן של מיתוס היופי, אחד הערכים המקודשים בחברה המודרנית, הרומס, דורך ומאפיל על כל דבר טוב באמת. פסיכולוג חברתי היה אומר שגם רפאלי היא קרבן של מיתוס היופי, אבל אני לא פסיכולוגית. בעיניי רפאלי היא אישה מכוערת. היא יכולה להמשיך ולפטפט באנגלית מהוקצעת בתכניות טוק-שואו יוקרתיות כאוות נפשה, זה לא יפיג את הכיעור שהיא משדרת כישראלית, כאישה וכאדם. הבעיה היא שהלגיטימציה והכוח שאנחנו נותנים לה מאפשרים לאישה הזאת, הנחשבת לאחת הנשים היפות בעולם, להמשיך להיות מכוערת.

_____________

לרשימת הפוסטים בבלוג