הלילה של יום הבחירות שבו הודיעו על הצלחתו הגדולה של מפלגתו של יאיר לפיד היה אחד הגרועים בחיי, לא רק בגלל שיאיר לפיד מייצג את כל הדברים שאני כל כך רחוקה מהם, אלא בגלל הדברים הקשים שקרו לי באותו יום. למחרת, כשהראו בטלוויזיה את הפנים החדשות של חברי המפלגה שלא הכרנו ב"יש עתיד", הייתי בבעיה. אני רואה את קארין אלהרר, שכנכה בכיסא גלגלים מעוררת אצלי אמפטיה באופן אוטומטי, ואני לא יודעת לאן לדחוף את הרגש הזה. תתעלמי, אמרתי לעצמי, את לא סובלת אותו וזה לא ישתנה רק בגלל שיש במפלגה שלו כמה אנשים שהיית מגיעה לכנסת רק כדי לחבק אותם. 

אבל הם לא נתנו לי להתעלם. מישהי בפייסבוק שלחה לי קישור לכתבה על קארין אלהרר. "אולי מהיום יש לך כתובת אל מי לפנות", היא כתבה לי, "גם עורכת דין וגם חשה בדיוק את מה שאת חווה". נכנסתי לקישור והתחלתי לצפות בכתבה. אחרי כמה דקות עצרתי, לא היתה לי סבלנות. מאוחר יותר נכנסתי לפורום הנכים באתר תפוז. מישהו שם ציטט את הפתיח מהכתבה על אלהרר ושם את הקישור. הבנתי שאני לא יכולה לברוח מזה ונכנסתי לקישור. צפיתי בכתבה במלואה. 

קארין נראית לי אישה מקסימה. טבעית, פתוחה, בעלת מוטיבציה ורצון לשנות. אני אוהבת את החיוך הצנוע שלה, אוהבת לראות אותה מסיעה את עצמה בכיסא. כשנכנסה למשרדה החדש בכנסת לא יכולתי לעצור את הדמעות. כל כך הרבה אור היא הקרינה סביבה שאפילו כשיאיר לפיד עמד לידה וצחק לידה הרגשתי שאני אוהבת אותו. "אפשר מילה מהבוס החדש?" שאלו אותו. "איזה בוס", הוא אמר, "אני אוהב אותה והיא שותפה שלי, לא שום בוס שלה, אפשר להיות בוס שלה?" במצב אחר הייתי מתייחסת לדבריו אלה בזלזול, אבל המשכתי לצפות בשניהם מרותקת למסך. וכשלפיד אמר לקארין "טוב נסיכה, תובילי כי אז הם יצטרכו לזוז", צחקתי. מי היה מאמין שאצחק מדבריו של יאיר לפיד. נזכרתי ב"תרגיע" של לארי דיוויד. באותו פרק לארי יצא עם אישה נכה. חניה צמודה, שולחן במסעדה בלי להזמין מראש, שתייה על חשבון הבית ויחס מיוחד מהמלצר, וכשהם עוברים כולם מפנים להם את הדרך כמו במעבר ים סוף. 

קארין נותנת לי תקווה, יש לי ציפיות ממנה. לא בגלל הרקע המרשים שלה ולא בגלל שהיא התקבלה לאוניברסיטת הרווארד, גם לא בגלל שהיא נכה, אלא בגלל מה שראיתי בעיניה כשאמרה "מתחייבת אני" בהצהרת האמונים לכנסת. האמנתי לה כשהיא אמרה "הרגשתי כל הזמן שאני מגרדת את הקיר ולא מצליחה לשבור אותו, הקיר הזה של האטימות של החומה, שאנשים לא מצליחים לעבור דרכו, וכשפגשתי את יאיר אמרתי לו 'תשמע, זהו, אני רוצה לשבור'". אני לא מצפה שהיא תעזור לבעלי מוגבלויות כי היא נכה, ואני לא מצפה שפעילותה תוקדש לנכים. אני רוצה שהיא תהיה קשובה לאנשים, שתראה אותם. אחת הבעיות העיקריות במדינה שלנו היא הקיר הזה של האטימות שאנשים לא מצליחים לעבור דרכו. אני רוצה שהיא תתאמץ לשבור את הקיר הזה. גם אם היא לא תצליח, אעריך אותה על הניסיון. ואז אהיה מוכנה להודות שבינתיים, לפחות משהו אחד טוב הבוס שלה עשה בכך שצירף אותה למפלגה שלו. 

_______________

לרשימת הפוסטים בבלוג