יש לי מטפלת. עבור מישהי כמוני שתמיד נאלצה להסתדר לבד, זה קשה.

זה קשה, כי הנכות שלי התקדמה בתחנות כשכל תחנה מוכיחה לי שהנכות חזקה מההדחקה שלי. הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני לא מצליחה להסתיר את הנכות שלי היתה כשהשומר באוניברסיטת תל אביב שבה למדתי לתואר הראשון, שכבר הכיר אותי וחיבב אותי, אמר לי: "למה את חונה בחניון מחוץ לאוניברסיטה? למה את לא עושה תו נכה וחונה בפנים? יהיה לך יותר קל". לא היתה לי ברירה ועשיתי תו נכה. אחר כך התווסף מקל ההליכה – עוד תחנה, בהמשך התווספה עגלת שוק בצד השני, שאיזנה אותי, אחר כך כיסא גלגלים – תחנה משמעותית, ואחריו כיסא גלגלים ממונע.

מטפלת היתה שלב שהצלחתי לדחות במשך זמן רב במאמצים על אנושיים. הסיבה היתה כלכלית. כל עוד אני גרה בשכירות, אני לא יכולה להתחייב למשכורת קבועה למטפלת ולכל התוספות הכרוכות בהעסקת עובד זר, למרות הקצבה המיוחדת, שאינה מכסה את העלות הריאלית של העסקת עובד זר. בלי שהרגשתי התחלתי להתדרדר. לא התקלחתי בכל יום, ובאותן פעמים שבהן התקלחתי עשיתי את זה חפיף רק כדי לצאת ידי חובה. אחר כך הפסקתי להתקלח והתחלתי להתנקות בשיטות אחרות ללא מים זורמים. אני, שבעבר התקלחתי בכל יום ולעיתים פעמיים ביום, הפסקתי להתקלח. האמנתי שאני מרוויחה זמן ושברגע שמשרד השיכון יפתור לי את הבעיה הגדולה שהוא יצר עבורי בשורה של מחדלים וקריטריונים בעייתיים אפסיק להיות לכלולית, אבל זה לא קרה. משרד השיכון חסם אותי בתקציב נמוך שלא אפשר לי למצוא דירה קבועה נגישה וראויה, וכעבור שנתיים גזל ממני את הזכאות ובמקביל הפסיק בדצמבר 2011 את תשלומי הסיוע המוגדל בשכר דירה. מאז אני במאבק עיקש מולו, ובינתיים המשכתי להתדרדר.

ילדים קטנים מצביעים עליי ושואלים את הוריהם למה אני מסתובבת יחפה והם לא יודעים מה לענות להם. אני מסתכלת על נכים עם המטפלים שלהם ומקנאה, מקנאה כמו שקינאתי כשראיתי זוגות מאוהבים. אחרי שנים רבות של המתנה יש לי בן זוג, אבל אני לבד שעות רבות, כל כך לבד. אנשים שואלים אותי למה אין לי מטפלת, למה אין לי ילדים, ואני מנסה להסביר להם שוב ושוב את הקשר שבין דירה, מטפלת וילדים.

"ביטוח לאומי לא נותן לך קצבה למטפלת?" – "הוא נותן, אבל איך אפשר לשלם שכר דירה של יותר מ-5,000 ש"ח ועל הוצאות רבות נוספות ובמקביל לשלם למטפלת?"
"למה את משלמת כל כך הרבה על שכר דירה?" – "כי כשצריך לפנות את הדירה השכורה הקודמת ולמצוא דירה אחרת בזמן קצוב וכשבעלי דירות מסרבים לעשות שינויים בדירה שלהם, אין ברירה, לוקחים מה שיש".
"ולמה אין לך ילדים?" – "כי אין לי מטפלת. אני לא יכולה לגדל את הילד לבד ללא עזרה".
"אין לך משפחה שתעזור, מישהו?" – "לא". 

את הרצון העז שלי בילדים הצלחתי להשתיק, אבל גופי המשיך לקרוס. הוא לא הסכים לקומבינה הזאת שעשיתי על חשבונו. הוא תבע את שלו. אני זוכרת שכשעבדתי במשרד עורכי דין, תמיד כששאלו את הבוס שלי מה שלומו הוא אמר: "כל עוד אני מצליח להשתין באופן עצמאי, הכל בסדר". אני הפסקתי להיות עצמאית בשירותים. בכל פעם שנתקעתי בשירותים ולא הצלחתי לקום מהאסלה ורק אחרי חצי שעה של מאמצים הצלחתי איכשהו להתרומם, הרגשתי שהצלחתי לעבוד על המערכת. ציפיתי לפרס, להרבה פרסים על כל כניסה ויציאה מהשירותים שהפכו לסיוט, אבל הם לא הגיעו. אף אחד לא נתן לי פרס על הסבל, על הכאב, על ההשפלה, על איבוד כבודי, על ההתמודדות מול הקשיים הגדולים. גם כשלא הצלחתי להרים את המכנסיים אחרי השירותים וישבתי שעות בתחתונים בקור, אף אחד לא נתן לי פרס. כמו בכתבה משלשום בחדשות. בחנות בבאר שבע יצאו במבצע של טאבלטים ב-10 ש"ח בלבד. אנשים הגיעו לחנות בהמוניהם, הלחץ והדוחק היו גדולים, ילדים בכו, אנשים נפגעו ואישה מבוגרת התעלפה. בהוראת המשטרה המבצע בוטל. השוטרים הודיעו שאין מכירה ושהחנות סגורה וביקשו מהאנשים להתפנות. "אבל רגע, למה שלא ייתנו לי? אני התעלפתי", האישה אמרה להם. "החנות סגורה", הם אמרו לה. "אז סתם אני התעלפתי פה?" היא שאלה. כאב לי עליה. הבנתי אותה כל כך.

כשהבנתי שלא אקבל פרס על המאמצים שלי ושאני כבר לא מזהה את עצמי, וכשהיחסים שלי עם בן הזוג שלי, שנשא בנטל בלתי אפשרי, נהרסו עד היסוד, ידעתי שהגיע הזמן לתחנה נוספת ושאי אפשר לחכות יותר למשרד השיכון. הלוואה נוספת כבר לא יכולתי לקחת. שברתי את תכנית החיסכון האחרונה שלי ומצאתי מטפלת, מקווה שבינתיים הדברים יסתדרו, כי אי אפשר להמשיך ככה לאורך זמן. עכשיו הגרביים שלי כבר לא גזורים – המטפלת מחזיקה בי במעברים כדי שלא אחליק. בכל פעם שהיא נכנסת איתי לשירותים אני שוכחת שהיא שם וממשיכה להתאמץ עד שאני נזכרת שאני כבר לא לבד. הפעולה הזאת, שהיתה כרוכה בפחד ותחושת בדידות גדולה, הפכה למשהו לא מאיים. איזו הקלה, כמו ברגע שהחלטתי להעיף את המקל ולעבור לכיסא גלגלים. לפעמים אני פוחדת שיימאס לה פתאום ושהיא תעזוב אותי ותשאיר אותי לבד, אבל היא נשארת איתי. היא מטפלת בי, דואגת לי, מסורה לי. 

אתמול היא ביקשה שנחגוג את חג האהבה. ישבנו בבית קפה בתל אביב. היה כיף. כשחזרנו מאוחר בלילה ראיתי שבתיבת הדואר מחכה מכתב ממשרד השיכון. פתחתי אותו בידיים רועדות. משרד השיכון הודיע לי שהוא מחזיר לי את הזכאות. אולי זה הפרס שלי.

 

_____________________