יש אנשים שמסוגלים לדבר רק בלשון עבר. ההווה הוא בבחינת כאן ועכשיו, והוא מאיים. העבר חלף, אין לו תוקף. 

בסטנדאפ נהוג לסיים את המופע: "תודה רבה, הייתי משה כהן… הייתם קהל נהדר". כלומר הייתי משה כהן כשעשיתי את המופע – עכשיו אני כבר מישהו אחר. עד לפני רגע הייתם קהל נהדר – עכשיו אתם חרא של קהל.

"חברה, תודה רבה לכם. הייתי שאולי בדישי" (יוטיוב, הועלה על ידי bipfans)

"חברה, תודה רבה לכם. הייתי שאולי בדישי" (יוטיוב, הועלה על ידי bipfans)

"חברים, תודה רבה לכם. אני הייתי נחום דידי" (ביפ קומדי בר, הועלה ביוטיוב ע"י ester1522)

"חברים, תודה רבה לכם. אני הייתי נחום דידי" (ביפ קומדי בר, הועלה ביוטיוב ע"י ester1522)

 

מה דעתך? - אהבתי. ("טריני וסוזנה", פרק 5, נענע 10)

מה דעתך? – אהבתי. ("טריני וסוזנה", פרק 5, נענע 10)

יש מן המשותף בין "אהבתי", "יש מצב?" ו"סבבה" בסלנג – את שלושתם אני כוללת במערך של שימושים בשפה שיוצרים ריחוק, מהשלכותיו של עידן האינטרנט.

ב"יש מצב" יש גישוש זהיר, אמצעי לא מודע להסוואה של רצון ורגשות. כאשר בחורה מסרבת להצעת "יש מצב" של שתיית קפה ביחד, השואל יכול להפחית דיסוננס, שכן הוא רק התעניין, בדק את האופציות לגבי אותו מצב.

גם ב"אהבתי" ובדיבור בלשון עבר יש זהירות, וכמו שאלת "יש מצב", אין בהם שום מחויבות או הצהרת כוונות, אין בהם רצינות, הם לא נוסכים תחושת ביטחון. מה יקרה בעוד רגע – אין מצב שתדעו. וכך מתנהלת לה שיחה בין שני אנשים: 

- שלום, התקשרתי בקשר למודעה. 
- מתי התקשרת? הייתי כאן כל הזמן.
- עכשיו התקשרתי. רציתי לשאול כמה שאלות.
- ועכשיו אתה כבר לא רוצה?
- קודם כל רציתי להגיד לך שאהבתי את האתר שלך.
- ועכשיו אתה כבר לא אוהב?
- חחח הצחקת אותי. אהבתי!
- ועכשיו אני כבר לא מצחיק?
- די, עצבנת אותי.
- ואתה מעצבן!
- נראָה לך?
- נראָה לי קודם ונראֶה לי גם עכשיו.
- יפה אמרת.
- אולי תעזוב אותי?
- הנה. עזבתי. 

"סבבה" שונה מעט, אבל היא מבטאת את אותו הלך רוח זורם ולא מתחייב של "יש מצב" ו"אהבתי". אין שום דבר שצריך להיות מוטרדים בגינו, כי הרי לא לקחנו שום סיכון, לא אמרנו שום דבר שיתקיל אותנו. סבבה היא אמצעי סבבה להערים על הצד השני. אני יכולה להיות עלה נידף ברוח, אבל אם אשתמש "בסבבה" אהיה הכי קולית שבעולם. סבבה גם מצוינת לסתימת חורים, לשתיקות מביכות, לסתימת פיות, כהתרסה, כהסכמה מאולצת, כהבלגה בסגנון הפולנייה הנרגנת ("אתה משאיר אותי כאן בחושך לבד? סבבה!").

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנתקלתי ב"סבבה" במקום "בסדר" או "אוקי". זה היה לפני כמה שנים בארומה במגדלי האופרה בתל אביב. עדיין לא היה לי כיסא גלגלים, וכשישבתי אי אפשר היה לנחש שיש לי מגבלה בהליכה. עשיתי הזמנה בקופה שבבניין וביקשתי שיוציאו לי אותה למקומות הישיבה שבחוץ.

אחרי כמה דקות מנהלת המשמרת יצאה אליי, פניה זעופות. בידיה היא נשאה את המגש עם ההזמנה שלי. "אני לא מבינה למה אני צריכה להביא לך את ההזמנה שלך החוצה. למה את לא לוקחת אותה בעצמך?" היא רטנה. אמרתי לה שאני נכה ושאני מתקשה בהליכה, ואז היא פתאום שלפה לי "סבבה". נדהמתי. סבבה? מה כל כך סבבה בזה? לקח לי זמן להתרגל. 

טוב, חבר'ה, תודה רבה לכם, הייתם סבבה, אני הייתי עינת קדם.

 

"סבביישן" ("דייט בחשכה", רשת)

"סבביישן" ("דייט בחשכה", רשת)

סבבה. - כן. ("דייט בחשכה", רשת)

סבבה. – כן. ("דייט בחשכה", רשת)

אני יכולה להתחיל לגעת בך? להרגיש אותך? - את יכולה. - סבבה. (דייט בחשכה, רשת)

אני יכולה להתחיל לגעת בך? להרגיש אותך? – את יכולה. – סבבה. (דייט בחשכה, רשת)

אתה רוצה לעמוד? - סבבה. ("דייט בחשכה", רשת)

אתה רוצה לעמוד? – סבבה. ("דייט בחשכה", רשת)

"אפשר להחזיק לךָ את היד?" – "סבבה" (דייט בחשכה, רשת)

"אפשר להחזיק לךָ את היד?" – "סבבה" (דייט בחשכה, רשת)

 _____________________

לרשימת הפוסטים בבלוג