אני מקליטה למטפלת שלי, אִייה, את "בית הספר למוסיקה" ואנחנו צופות בתכנית ביחד. 

"את רואה את האישה הזאת?" אני עוצרת את ההקלטה על פניה של מישהי בקהל, "בואי, אראה לך אותה כשהיא היתה זמרת צעירה". אני נכנסת ליוטיוב ולאחד השירים בביצועה של הזמרת ועוקבת בסקרנות אחר הבעת פניה של אייה. "זאת היא?" היא שואלת אותי כלא מאמינה. "כן", אני אומרת לה בחגיגיות, מדחיקה את הידיעה שבעוד כמה שנים הזמן ייתן גם בי את אותותיו האכזריים. 

שיר לוי בא לבקר את דור. דור מתרגש מאוד. הזדהיתי איתו כשאמר "אני אוהב את השירים של שיר, ופתאום לראות אותו במציאות כאילו, שאני… כאילו מי אני?". קרן פלס מורה לו איך לשיר את המילים "על המזח" בשיר "לאורך הים": "אל תלך למקום זה שאתה בעצם נשבר מול הגובה – להפך, תתקוף את הגובה". לא הבנתי כלום. 

רן דנקר בא לבקר את זואי. "הגעתי למקום הנכון, אגב?" הוא שואל וממשיך לפסוע פנימה באגביות. 

גלי עטרי באה לבקר את נדב. "אדרנלין… זה סוג של כוח כזה", הוא מסביר לעטרי וליהורם גאון, ואני מבינה שאין לי שום סיכוי מול האדרנלין שהגיית "זה סוג של" מספקת לאנשים ולילדים. אני מסתכלת ביהורם גאון ומאלצת את עצמי לשוב ולהיזכר ב"קזבלן" וב"הנני כאן". זה עובד, הרגשות החמים מציפים אותי. בא לי לחבק אותו ולבקש ממנו שישיר עבורי את "בלדה לחובש". "אזכור אותך תמיד – נשבע אז הפצוע. רק לא ליפול – מלמל אז החובש. שלך עד יום מותך – נשבע אז הפצוע. היום הוא יום מותי – ענה לו החובש…", ובקטע של "אחי אחי שלי, ייבב אז הפצוע" אני נשברת ומייבבת כמו אז, כשהייתי ילדה פצועה.

הילדים מסיימים לשיר, ההורים מתנפלים עליהם בנשיקות וחיבוקים. "כפרה עליך", "נסיך", "מדהימה", "אתה תותח". אני צופה בהשתאות במחזה הזה. הוריי מעולם לא שיבחו אותי על שום דבר שעשיתי, מעולם לא תלו ציור מכוער שלי על דלת המקרר. שבחים היו שמורים רק לחברים שלי או לילדים של קרובי משפחה. "איך קוראים לך? לימור? יו, איזה שם יפה. איזה ילדה יפה את". 

"נו, איך היה? כיף? נהנית?" שואלת אמה של הילדה שסיימה לשיר. מסכנים הילדים האלה. לא מספיק שמצפים מהם לשיר יפה מול קהל גדול באולם, ארבעה מורים וצופים בטלוויזיה – מצפים מהם גם ליהנות מזה או לפחות להכריז שהם נהנים מזה כדי שההורים לא יואשמו בהתעללות.

הילדה מסלסלת יפה, כולם מוחאים כפיים במקומות הנכונים, מוחים דמעה בתקווה שהמצלמה קולטת את זה, והיא לא מאכזבת. בא לי להעיר כמה הערות נבזיות אבל אני שומרת אותן לעצמי כדי שאייה לא תחשוב שאני מרושעת, מה גם שבאנגלית זה נשמע מרושע הרבה יותר. גם אני בוכה קצת עד שקרן פלס מתחילה לדבר ומקלקלת את הכל בתרועות השמחה של המעודדת. אחר כך מתי כספי מדבר בלי שפתיים. הפנים הארוכות והרזות שלו מפחידות אותי. בילדותי הקשבתי לתקליטים שלו כל הזמן ואימא ברחה מהבית. "דג מלוח", היא כינתה אותו. לאחר ששיר אורדו מסיימת לשיר את "תמיד אוהב אותך" היא אומרת: "אני מאחלת המון מזל טוב למתי, שלפני כמה ימים היה לו יום הולדת". היא אומרת נכון – "היה לו יום הולדת", בכתוביות נכתב "הייתה לו יום הולדת". 

"ועכשיו ניגש לתוצאות", מכריז המנחה צביקה הדר. "מי שנמצא במקום השלישי ישיר סולו במסיבת הסיום. מדובר ב… תלמידתו של המורה משה, שיר ביטון". שוב ה"מדובר" הזה. כל דבר הפך להיות "מדובר": "מדובר בשופט חכם ונבון", "מדובר במטלית רב תכליתית". מדובר במנחה מעצבן.

דור זוכה במקום השני בביצוע השיר "לאורך הים". כנראה שהוא הצליח לתקוף יפה את הגובה. 

________________

לרשימת הפוסטים בבלוג