מפעלי השיקום המעסיקים אלפי בעלי מוגבלויות נתונים לסכנת סגירה, ויותר מ- 2,500 משוקמים לא קיבלו שכר על חודש ינואר, החיוני מאוד לפרנסתם – כך טוענים פוליטיקאים, ואנשי תקשורת מזדרזים לעשות כותרות. עוד הם מספרים שמשרד האוצר לא מעביר את התקציב הייעודי למשרד הרווחה, ולפיכך הקרן למפעלי שיקום (גוף חיצוני הנתמך על ידי הרווחה) נמצאת בגירעון חמור. לאדם מהיישוב זה נשמע כמו עוד מאבק למען הצלת מפעל המצוי בסכנת סגירה, מאבק של פועלי ייצור מפרנסי משפחות שנפלו קורבן להתנהלות כושלת של ההנהלה ועושים ניסיון אחרון להציל את מקור פרנסתם. לא דובים ולא יער. בואו נחשוף את האמת.

סדנאות יזע

מדובר בקמפיין של מנהלים מדושנים, המנהלים מחנות דיכוי וניצול של נכים, סדנאות יזע. אותם מנהלים שנבחרו לפני כמה עשורים לנהל מוסדות כשההפרטה של משרדי הרווחה חגגה, קיבלו מנדט להפעיל, ובתמורה נאה, מתקנים של הכשרה מקצועית לנכים. במקור מתקנים אלה נועדו להעביר תהליך מוגדר וקצר של למידה וחונכות לצורך הכנת נכים קשים להשתלבות תעסוקתית – "שיקום" – רעיון הומאני ואנושי, אלא שאת המתקנים הללו הפכו למחלבות של כספי המדינה שבהם הכסף זורם למפעילים על גבם של לקויי נפש, בעלי לקות שכלית, עיוורים, נכים במצב פיזי קשה, פגועי למידה ושאר נכים בנכות קשה. אותם מתקנים מקבלים "חניכים" נכים בני 18 ישר מהתנור, המופנים מהביטוח הלאומי לצורך שיקום, וממשרדי הרווחה הם מקבלים נכים בעלי עבר תעסוקתי שנדחו בשל נכותם על ידי עולם התעסוקה הדורסני, הסלקטיבי והמקפח, שהגיעו למתקני השיקום בלית ברירה בשל היעדר פתרונות תעסוקתיים המתאימים להם ונכונות מצד שוק התעסוקה לשלב אותם בעבודה.

מזל הלוי, עובדת במפעל מוגן בהרצליה: "לפעמים יש לי אלף שקל, לפעמים 700" (חדשות ערוץ 2, יוטיוב, haim19671)

נכים תשושי נפש נרמסים ב"שיקום" במתפרות, במתקני אריזה והכנה של מפעלים גדולים, בקווי ייצור עבור מפעלים, בעבודות Low-Tech מונוטוניות וקשות כ-8 שעות ביום ויותר, חמישה ימים בשבוע ויותר, במה שאמורה להיות תכנית שיקומית שתלמד אותם להשתלב במעגל העבודה. אלא שזו רחוקה מרחק שנות אור מהמשמעות האמיתית של המילה "שיקום". ברובם של "מפעלי השיקום" אין תוכנית שיקום ברורה התחומה בזמן ובתקופת השיקום, אין הגדרה ברורה של יעדים שאם החניך עמד בהם הוא יועבר למסגרת תעסוקתית רגילה – וכך אנשים תקועים במתקנים אלה  10-15 שנה עד כלות כל הכוחות, או במשך כל חייהם.

אין זכויות, אין שכר

וכל עוד הם שם, אין להם זכויות בסיסיות של עובד, וזאת כיוון שעל פי חוק המשתקם במדינת ישראל, למשתקמים נכים אין את זכות האדם הבסיסית של יחסי עובד-מעביד. לכן הם לא זכאים להטבות סוציאליות כגון ימי חופש, הבראה, החזר נסיעות, הגנה במקרה של תאונת עבודה, פנסיה, הזכות להתאגדות ועוד. ואין גם תביעה נגד הלנת שכר, וזאת מאחר שאין שכר, אלא גמול  תעסוקה המגיע עד למקסימום של 17% משכר המינימום – זה מה שמשלמים תמורת עבודה קשה במתפרות שבהן עובדות נשים בעלי לקות שכלית תופרות עבור החברות הגדולות בתמורה לכמה אגורות לפריט.

כמה קל לשכנע הורים שאין להם פתרון ראוי לילדיהם, ונכים עם בעיות קוגניטיביות, שזה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות להם. כמה נוח לביטוח הלאומי – שמספר לנו בכל ערב, כמה דקות לפני תחילת החדשות של השעה שמונה, עד כמה הוא נהדר – לא לעשות כלום ולהעביר את הטיפול בנושא זה לגוף שלישי שיעשה עבורו את העבודה. התוצאה – תוקעים את אותם נכים במתקנים הללו עשרות שנים, משלמים להם סכום זעום כגמול חונכות – ממש לא פרנסה – בעוד הכסף של המדינה ממשיך לזרום בערמות לקופת המשקמים. עשרות שנים מנוצלת כך קופת המדינה, בחסות המדינה עצמה, וכך גם ה"חניך המשתקם".

 

הפילוסוף ג'ון לוק היה מתהפך בקברו

מספרים לכם כמה חשוב להעביר כספים לאותם מתקני ניצול, ואנחנו אומרים: מספיק ודי! חייבים לעצור את הניצול הזה. חייבים להביא את עבודת הנכים למקום אחר, להוגנות ראויה. כמה נוח לפוליטיקאים ולאנשי התקשורת להציג את עצמם כמי שדואגים לגורלם של הנכים האומללים. קל מאוד לנפנף בדברים האלה כדי להראות אכפתיות כלפי הנכים, אבל אף אחד מאותם בעלי השפעה לא אומר מילה אחת נגד הניצול המחפיר הקיים במפעלים האלה המתיימרים לשקם את הנכים. מילה אחת נגד האינטרסנטים הנהנים ממשכורות עתק על גבם של נכים, נכים שלרוב אינם מסוגלים לעמוד על דעתם, נכים הזקוקים יותר מאחרים לקול שפוי וברור שידבר עבורם, אבל אין כזה. כמה נוח לקחת אמירות על אחריות וחובה ציבורית ועל זכויות אדם וליצור מהן עוולות באמתלה של שיקום.

את המתקנים האלה ראוי היה לסגור ביום שבו הם נפתחו. המדינה כשלה בפיקוח עליהם ולא למדה לשאול את השאלות הנכונות: מה מוגדר כמסלול שיקומי ומה לא, מהם היעדים כלפי החניך, מדוע מצופה מהמשתקם לדרוש את המבחנים הקובעים את התקדמותו, מה מסגרת הזמן הקצובה לתהליך השיקום, מתי התהליך מוגדר כהצלחה ומתי הוא מוגדר ככישלון, ואיך זה שמוישה גרועיס, שמצטיין כל כך בעבודתו ובהחלט אפשר להגדירו כמשוקם, תקוע באותו מקום כבר עשרות שנים?

מוישה גרועיס: מיומנו של חוקר בתחנת המשטרה

שם: מוישה גרועיס, גיל: 51 מצב משפחתי: רווק, מתגורר עם אמו. מקום עבודה: מפעל מוגן.

בשעה 01.30 לפנות בוקר הובא לתחנת המשטרה לאחר שנמצא משוטט ובידיו אבן ומקל. בחיפוש בכיסיו ובארנקו נמצאו תעודת זהות, תעודת נכה של הביטוח הלאומי, כרטיס "רב קו", שטר של 20 ש"ח, כמה מטבעות ותמונה של אישה. 

האיש גדל הממדים יושב ובוכה, מנענע את גופו ללא הפסקה. גובהו 1.90, משקלו 110 ק"ג. ראשו מוטה מעט קדימה. בידיו הוא ממולל ממחטה. מעת לעת הוא מקנח את אפו בשרוול חולצתו. ידיו מיובלות, כרסו בולטת, עיניו מתרוצצות בחוריהן וכפות רגליו רועדות בחוסר שליטה. ריח שתן נודף ממכנסיו. על רגליו סנדלים וגרביים.

"אני עובד במפעל מתכת, מרים שקים, מעביר סחורה לאוטו. עודד, המדריך שלי, אומר כל הזמן שאני חזק כמו שור ושיש לי כוח כמו סוס ואני חמור. בבוקר אני מגיע למפעל באוטובוסים. אני יודע איזה קו אני צריך לקחת ליד הבית, אני יורד בתחנה מול השער של השוק, ואחר כך עולה לאוטובוס שמביא אותי לעבודה. ככה אני גם אחזור הביתה. עודד מדבר אתי לאט וחוזר על מה שהוא אומר שלוש פעמים עד שהוא רואה שאני מבין והוא יודע שאני מבצע את מה שאומרים לי.

כשאני חוזר הביתה אני אוכל מה שאימא שמה לי על השולחן, ולחם, ושותה מים. בחדר שלי יש מיטה שקנו לי כשחזרתי מהבית ספר. הדלת בארון לא נסגרת ואני כל פעם מקבל מכה בראש ואז אני דופק עליה חזק. ככה הראי נשבר. אימא שלי אומרת לי שאני ילד טוב ושהגיע הזמן ללכת למוסד, כי אין לה כבר כוח לטפל בי. אני מבטיח לה שאני יעזור לה במה שהיא מבקשת ממני. אפילו לסגור את הסנדלים מבלי להתבלבל. לפעמים אני לא שם לב ונועל סנדל ימין על רגל שמאל ואז הרגל ימין מקבלת סנדל של רגל שמאל. היא מעירה אותי כל בוקר בחמש כדי שלא אאחר לעבודה. כל דבר היא אומרת לי מה לעשות. אני לא תמיד מקשיב לה ועוזב את הבית, ככה. לפעמים, אני יוצא בערב לרחוב ורואה אנשים. קונה חצי מנה פלאפל. אימא לא מרשה יותר. אני הולך הרבה, ואחר כך חוזר הביתה לישון. 

בבוקר אני הולך לעבודה במפעל. דבר ראשון אני שותה מים מהקולר הישן. אני נכנס לשירותים ונשאר שם לפעמים הרבה זמן ואז עודד המדריך דופק לי על הדלת וצועק "תזדרז"… לפעמים יש הצפה בשירותים ואז אומרים לי לקחת את הצינור עם הקפיץ ולפתוח את הסתימה. עודד המדריך שלי אומר שצריך לעשות שיפוץ ולהחליף הכל – את הניאגרות, האסלות והכיורים. ככה זה כבר 34 שנים ולא עושים כלום. יש עוד שירותים שם, אבל אסור לנו להיכנס לשם. זה של המדריכים. ויש עוד קומה ושם הכל חדש ונקי, ככה אמרה לי רותי, זאתי הפוזלת שלפעמים קוראים לה למנהל. ככה היא רואה מה יש שם. לי קראו פעם אחת עם עודד ואמרו לי שאני עובד מצטיין. איזה חדר גדול יש למנהל, ארונות עם חלונות זכוכית וספרים, פסלים ותעודות. שולחן שחור, עטים, מחשב, בלוק מכתבים. סיפרו לי שהמנהל שלנו כותב ספרים על עבודה עם אנשים מיוחדים ובעלי מוגבלויות.

אימא אומרת שהכסף שאני מקבל לא מספיק כדי לחיות כמו בן אדם, ומה יהיה כשהיא לא תהיה? מי יטפל בי? מי ידאג לי? אני מרוצה מהעבודה שלי. אני מקבל עכשיו 730 שקל לחודש, וגם הוסיפו לי 30 שקל. עודד המדריך שלי לא מרוצה מכלום. הוא אומר שעם המשכורת שלו קשה לחיות ושהוא רוצה להתקדם. מזל שהוא גמלאי של הצבא, ככה הוא אומר. החליף אוטו וקנה אייפון, זה הטלפון שמדברים ועושים עם האצבע הודעות ורואים חדשות ושומעים שירים. הבן שלו גמר תואר ראשון באוניברסיטה. לפעמים הוא מספר לי ואז פתאום הוא אומר 'למה אני מספר לך, אתה בכלל לא מבין'".

בארוחת הבוקר בתא שפך את התה, והאוכל התפזר בחלקו על הרצפה. פרוסות הלחם האחיד נאכלו עד תומן. לא התקלח כבר שבוע. הוזמן פסיכיאטר לאבחון. 

בבדיקת הפסיכיאטר והנוירולוג: היקף גולגולת – אנורמלי. לא שקט. אימבציל. IQ 55-60. רעד בידיו וברגליו. מבט אינו ממוקד, חשד לאפילפסיה מאוזנת, אינו מסוגל לתת הסברים למעשיו. יכולותיו מוגבלות, אינו אלים, נמצא במסגרת תעסוקתית מוגנת, נשלח עם ניידת לביתו ללא רישום פלילי.

 

_________________

נכתב עם קובי כהן, יו"ר ארגון הפעולה של הנכים, ואבי סלומה, יו"ר ארגון אנשי"ם

לרשימת הפוסטים בבלוג