1. הסנדוויץ'

המשפט האחרון שאני זוכרת מאבי היה בערב פסח לפני כשלושים שנה, הערב שבו הוא נפטר בהיותו רק בן 49. "לעֵנתי יש לב זהב", הוא אמר לאמי בעיניים דומעות. את הרגשנות ירשתי ממנו. אחר כך הוא יצא לטייל עם חבר. הבכי החרישי של אמי העיר אותי משנתי. קמתי וניגשתי אליה. אבי נפטר מהתקף לב, היא אמרה. הייתי אז בת 15, בחופשת פסח מהקיבוץ שגרתי בו.

מאז ועד היום אני חיה את חיי בניסיון להצדיק את האמירה שלו עליי ולעשות מעשים טובים, משתדלת, ולא תמיד מצליחה לשמור על הגבול הדק שבין טוב לב לבין מה שנתפס כיום כטיפשות ונאיביות. "את יותר מדי טובה, פראיירית", אנשים מטיחים בפניי. שיגידו. רק לאחרונה קיבלתי אישור מהפסיכולוג (סוף סוף פסיכולוג נגיש מאז שאני בכיסא גלגלים) שלהיות אדם טוב זאת תכונה חשובה ומועילה בחיים. ידעתי את זה כל הזמן, גם בכל הפעמים שבהן אכלתי אותה חזק מאנשים שרימו אותי. נוכחתי בכל פעם מחדש שהרע מוביל אותי לטוב, ושהטוב חוזר אליי בדרכים רבות. אבל הסיפור על הסנדוויץ' קשור בעיקר ליושר ולהגינות. אני מספרת אותו בשביל אבא, שאמנם עשה לנו הרבה בלגנים בבית, אבל היה אדם טוב לב וישר ואני מתגעגעת אליו.

בשבוע שעבר היינו במגדלי עזריאלי, סתם כדי שאִייה, המטפלת שלי, תחווה קצת את העולם המופלא של המותגים. היא מתה על מותגים. אפי, שאוהב להדריך ולהסביר על תקן של מדריך תיירים, עבר איתה על עשרות דוכני האוכל, רובם הציעו ג'אנק פוד. אני התגלגלתי מאחוריהם ושמתי עין על מקום שבו מכינים סנדוויצ'ים לפי בקשה. לבסוף הם החליטו לשבת בארומה, ואני, שנקעה נפשי מארומה, החלטתי לחזור ולקנות את הסנדוויץ' שלי מהמקום שראיתי קודם. אפי נתן לי שטר של 50 שקלים.

המוכרת הצעירה בנתה לי את הסנדוויץ' שלי לפי בקשתי – בייגלה מלחם קל ולא רגיל, וגבינת 5% ולא גבינת שמנת. ביצה קשה חתוכה, קצת מלפפונים, קצת זיתים למעלה, ולחתוך לשניים. 26 שקלים. נתתי לה את השטר. "יש לך שקל?" היא שאלה אותי. "אבדוק", אמרתי לה. תמיד אני מסתבכת כשמבקשים ממני שקל או שני שקלים כדי לתת לי עודף, אף פעם אני לא יודעת כמה צריך להחזיר לי בסופו של דבר. נתתי לה שקל והתפללתי שלא תסדר אותי עם העודף. לא בא לי לחשב. ברגע שהיא נתנה לי שני שטרות של עשרים שקלים ומטבע של 5 שקלים הבנתי שמשהו לא בסדר. כן, זה יותר מדי עודף. מרוב התרגשות לא הייתי מסוגלת לחשב בדיוק בכמה יותר מדי, אבל היה ברור לי שהפעם הטעות היא לטובתי.

תטוסי משם מהר, מהר, לפני שהיא תעלה על זה. דחפתי את הכסף לתוך התיק, אפילו לא לתוך הארנק, כדי לא לאבד זמן, והתגלגלתי במהירות השיא של הכיסא הממונע שלי, מתרחקת משם. מותר לך, חשבתי בזמן שנמלטתי מזירת הפשע. כשאיבדת את הנייד שלך לפני שבוע אף אחד לא התקשר כדי להחזיר לך אותו, וברור שמישהו מצא אותו. היית כל כך אומללה, גם כי לא עשית גיבוי למספרי הטלפון שהיו שם, וגם כי איך זה יכול שזה קורה לך אחרי שנים שבהן מעולם לא איבדת דבר. אף אחד לא ידע איך חזרת על עקבותייך עם הכיסא לאורך כל הדרך שהלכת בה, מחפשת את הנייד בעיניים כלות וחוזרת הביתה בלי כלום. העודף המיותר הוא בסך הכל פיצוי קטנטן לנשמה. בעל הסנדוויץ' יעמוד בהפסד. כולה כמה זה? כמה שקלים? מה זה בשביל מישהו שמסוגל להחזיק עסק במגדלי עזריאלי? 

הצטרפתי לאפי ולאייה. לספר או לא לספר? "תגיד, כמה כסף נתת לי?" שאלתי את אפי, ליתר ביטחון, אולי אני טועה, אולי הוא נתן לי יותר? "50 שקל", הוא ענה לי. "וכמה כתוב כאן שהסנדוויץ' עלה?" הראיתי לו את החשבון, ליתר ביטחון, אולי אני טועה והסנדוויץ' עלה פחות. "26", הוא אמר. התוודיתי. "נו, אז לכי תגידי לה, שלא יהיה לה בלגן בקופה", הוא דחק בי. "לא רוצה", משכתי בכתפיי בעקשנות ונתתי ביס רעב בסנדוויץ' שלי. חלפו כמה דקות של שתיקה מתוחה. המשכתי לנגוס בסנדוויץ' אבל הוא נתקע לי בגרון. אייה הסתכלה עלינו ולא הבינה מה קרה. "טוב, אני חוזרת לשם", אמרתי לבסוף. אני מאמינה שגם בלי אפי הייתי חוזרת, אולי זה היה לוקח לי דקה אחת יותר. אולי פחות.

חזרתי לשם. המוכרת הסתכלה עליי בפליאה וגם האנשים שחיכו בתור הסתכלו. "את נתת לי יותר עודף", אמרתי לה, "נתתי לך 50 ונתת לי 45". "אה, נכון, הייתי צריכה לתת לך 25", היא אמרה. "אז מגיע לך עשרים", אמרתי לה והגשתי לה את אחד מהשטרות של עשרים השקלים שהיו לי בארנק. "תודה", היא חייכה. חשבתי שהיא תהיה קצת יותר אסירת תודה, אבל מה היא כבר היתה אמורה לעשות? לזנק עליי בשמחה?

חזרתי לארומה. "she gave me too much change", סיפרתי למטפלת שלי, " I gave it back to her", והמשכתי לאכול מהסנדוויץ' שלי.

2. יצא גבר

עד לפני שבוע נהגתי חרא, בעיקר בכבישים המהירים. נסעתי לאט כמו על ביצים, לא מרשה לעצמי לתת גז. "תיתני גז, אל תפחדי", אנשים אמרו לי, אבל זה לא היה מחסום פסיכולוגי. היתה שם בעיה קשה שנבעה מחוסר התאמה של הרכב ושל המנגנונים ברכב למגבלות הפיזיות שלי. הגה חשמלי קטן ביד ימין, גז-ברקס חשמלי ביד שמאל, ואני, אחרי יותר מעשרים שנה של נהיגה ברכב רגיל, צריכה לתמרן ברכב מסחרי מפלצת עם מרכז כובד גבוה, מרחפת מעל ומנותקת מהכביש כשכל מהמורה והטיה בכביש מקפיצה אותי ומעיפה אותי קיבינימט. בכל פעם שנתתי קצת גז הרכב שייט לי ימינה ושמאלה ללא שליטה. ניסיתי למצוא פתרונות אבל דבר לא עזר. הוועדה לגודל רכב במכון הרפואי לבטיחות, שידוע לכל שהיא פועלת תוך ניתוק מוחלט מצורכיהם המיוחדים של נכים (קראו למשל על המקרה של גיל גרינברג), תקעה אותי עם ברירת המחדל הקבועה שלה מבלי להתאים את הרכב למצבי, אבל אין עם מי לדבר.

נמנעתי מלנסוע בכבישים המהירים, אבל בחצי השנה האחרונה התחלתי לנהוג גרוע גם בתוך העיר. מה שהנהגים עשו לי. על כל "תהיי בריאה" שאנשים טובים חילקו לי כל הזמן ברחוב, חטפתי קללות וצרחות מגברים ונשים בכביש שאצה להם הדרך. "יא מפגרת", "מטומטמת", "פסיכית". הסמל של הנכה המודבק מאחורי הרכב שלי לא עזר. לפעמים גברים נזעמים עקפו אותי ועצרו את רכבם בעצירת פתע לפניי כדי שכמעט אתנגש בהם, או שחיכו לי ברמזור, קיללו אותי והמשיכו הלאה. היה נהג אחד שגם האשים אותי שאני שולחת סמסים בזמן הנהיגה. "תתביישי לך", הוא אמר לי והמשיך לנסוע. ואני, שהידיים שלי תפוסות בשני הצדדים, לא יכולתי לעשות כלום, גם לא לרדוף אחריהם ולהגיד להם: "בוא תראה איך אני נוהגת. רוצה להתחלף? בוא נראה אותך גבר". 

ניסיתי להרגיע את עצמי. למה לך לריב עם כל העולם, לא מספיק לך משרד השיכון על הראש שלך? שיצרחו, שייחנקו. אבל הצורך להראות להם מה אני עוברת ולקבל את האישור שלהם לא הרפה. רציתי לספר להם שפעם הייתי אלופה בנהיגה, שאני ג'דאית, שאני אלופה בחניות, שפעם היה לי אופנוע וגם רישיון על טרקטור, היתה לי גם חיפושית. אני לא לפלפית, אני פשוט מישהי שהפכה באמצע החיים לנכה, מישהי לא מסתדרת עם המפלצת שתקעו לה.  אבל לא היה עם מי לדבר. הם הטילו בי רפש והמשיכו הלאה.

הצבתי לעצמי מטרה: אני אפצח את העניין של הנהיגה. הרי נותרו לי שנתיים וחצי עד להחלפת הרכב, ומי מבטיח לי שמישהו שם יקשיב לי? לא ייתכן שהנהיגה, שתמיד היתה עבורי חוויה מרגיעה, תהיה סיוט עבור כולם. לבסוף המוח שלי הצליח למצוא פתרונות יצירתיים, ובשיתוף פעולה פורה עם הצוות המקצועי של החברה המאבזרת (תמ"ן), ועם יוסי, הפועל בתחום האינסרט של כיסאות גלגלים (אל תשאלו אותי מה זה אינסרט) הנהיגה שלי השתפרה.

שבועיים לפני כן עדיין נסעתי כמו עלה נידף ברוח. זה היה במוצאי שבת ברח' לה גארדיה בתל אביב. לאורך קטע ארוך של הכביש אי אפשר היה לעקוף אותי, דבר שמוציא את הנהגים מדעתם. הנהג שמאחוריי צפצף וצפצף עד כלות הכוחות, אבל זה לא עזר לו. ככל שרציתי בכך, לא יכולתי להאיץ. ואז כשעברנו לשני נתיבים הוא עקף אותי בזריזות, עצר את הרכב לפניי ויצא ממנו. הוא נעמד ליד הרכב שלו והתחיל לצעוק עליי. "אתה מוכן לבוא לכאן?" קראתי לו. זהו, עכשיו אני אראה לו מה זה. לא פוחדת מאף אחד.

הוא התקרב אליי. "מה את זוחלת, מה את נוסעת ככה?" הוא צעק, "השתגעת?"  "תראה איך אני נוהגת, תסתכל", אמרתי לו, אבל הוא לא השתכנע. "בסדר, אבל למה את נוסעת ככה לאט בכוונה? מה יש לך?" "זה לא בכוונה", אמרתי לו ולכל הנהגים המקללים, "קשה לי, קשה לי. פשוט קשה לנהוג ככה, זה קשה!" לפתע הוא הושיט לי את ידו ואמר: "אני מבקש את סליחתך". לקחתי את יד שמאל שלי, הרמתי בעזרתה את יד ימין שלי והושטתי לו אותה. "בכיף", אמרתי לו. 

______________

לפוסט של אבי סלומה: איך להיות מובל כגוש בשר

 _______________

לרשימת הפוסטים בבלוג