יש לי חברה, אכנה אותה כאן אתי. אני מכירה אותה עוד מתקופת ילדותי כשגרה עם הוריה קומה אחת מעל ביתם של הוריי בדרום תל אביב. כיום אמי עדיין גרה שם, וגם היא. בת 62, אולי יותר, אם חד הורית, בנה נשוי. אתי פיקחית וחריפה, לא פראיירית. זה לא רק בגלל החיים הקשים שהיו לה, זה אופי. אשכנזייה עם דם מרוקאי, עיניים רושפות אש, ואל תביאו לה את הג'ננה. אתמול כשדיברנו היא סיפרה לי שהיא הצביעה ליאיר לפיד.

"את הצבעת ללפיד? מה לך ולו? הרי הוא לא דואג לאנשים כמוך, הוא דואג למעמד הביניים".
"נו, ומה אני?" היא התריסה, "אני לא מעמד הביניים?"

אתי חשבה שאם היא לא עשירה ולא ענייה, זה אומר שהיא שייכת למעמד הביניים. אולי במונחים של פעם הוריה השתייכו למעמד הביניים (לעומת הוריי), אבל אישה שמרוויחה בקושי 2,000 ש"ח, בקושי גומרת את החודש, נאלצת לבקש הלוואות מחברים ומשפחה, הבנק מחזיר לה צ'קים ומאיים בכל פעם לסגור לה את החשבון אבל בסוף נמנע מכך רק כי זאת אתי ועם אתי לא כדאי להתעסק – אישה כזאת רחוקה ממעמד הביניים כמרחק שמיטה מהר סיני של משה רבנו המודרני.

"לא, את לא מעמד הביניים", אמרתי לה, "את בקושי מחזיקה את הראש מעל למים".
"ומה עם קצבת הזקנה שלי? זה בכל זאת מוסיף לי".
"קצבאות לא נחשבות להכנסות".
"אבל כשעבדתי כקלדנית בבית המשפט הרווחתי יפה".
"כמה הרווחת?"
"כמעט 4,000 שקל, והיו לי גם שעות נוספות".
"המשכורת של אנשים ממעמד הביניים היא יותר מפי שניים משלך, בלי שעות נוספות". 

עדיין באווירת פסח אפשר להשוות את אתי, כמו רבים כמוה שהצביעו ל"יש עתיד", לבן התם, אחד מארבעת הבנים שהתורה מדברת עליהם. אבל יותר משאתי התמָה היא אדם פשוט, ישר והגון – היא תמימה. וכך זאת שהצביעה עד היום למפלגת העבודה נתקעה עם לפיד שלא שם עליה.

לקבוצה אחרת של תמימים שהצביעו ללפיד משתייכים אלה המושפעים מהכתיבה המניפולטיבית שלו, השזורה באלמנטים של סרט אמריקני שנועד לנגן על רגשותיהם.

דוגמאות:

"הם (בכירי האוצר) השתתקו, מופתעים" ("מה הקטע שלו?")

"כמה חיוכים הפציעו מסביב" ("יו, איזה מביך הוא")

"על השולחן הארוך היו פזורות כוסות קרטון עם קפה שהתקרר כבר מזמן" ("שמישהו יביא עוד בורקסים")

"החיוכים התחלפו במבטים מהורהרים" ("מעניין מתי הוא יגמור לקשקש. מי הוא חושב שהוא? משה רבנו?)

"המסך הגדול נותר מגולגל, לא הוקרנה שום מצגת, רק ישבנו ודיברנו. כולם הביאו מהבית ניירות עם רעיונות ומחשבות והצעות" (הוראות במאי: נא להשמיע ברקע מנגינה קצבית מול תמונות של משה רבנו ובכירי האוצר עמלים לילות כימים עבור גב' ריקי כהן)

"הסתכלתי עליהם מהצד בזמן שהם דיברו" ("חבל שהצלמים לא כאן. זאת פוזה טובה לצילום תקריב שלי")

"לכל אחד מהם היתה את הגברת כהן שלו – אמא, אחות, רעיה" ("ברור, אנחנו בכירים באוצר")

"מבחינתם, אני מניח, זוהי זווית מרעננת של הסתכלות על הדברים. מבחינתי הגברת כהן מחדרה היא הסיבה שבשבילה באתי לאוצר" (מבחינתו – זה נקי. מבחינתנו – אנחנו זקוקים לניקוֹל)

"אני אעשה את זה (ייקח החלטות קשות) כי אני לא מוכן שבמשמרת שלי נהפוך ליוון או לקפריסין. אולי כל שר אוצר אומר זאת, אבל רק בגלל שזו האמת" (הוראות הבמאי: עיניים לחות מדמעות)

"והגברת כהן תגלה עוד משהו: שהמדינה שלה מכירה לה תודה". (הוראות הבמאי: הקהל מתבקש לעמוד ולמחוא כפיים. תחילה רק תמים אחד יעמוד וימחא כפיים, לאט אך בקצב אחיד. אחריו יצטרף עוד תמים. הוא יהסס קצת ויסתכל לצדדים לפני שיאזור אומץ, ואז הוא יעמוד וימחא כפיים בנחישות, ואחריו עוד תמים, ועוד תמימה, ועוד תמים. ואז כל התמימים יעמדו וימחאו כפיים חזק למשה רבנו שהחליט להפסיק להנחות את אולפן שישי ולגאול את גב' כהן מייסוריה. סוף הסרט, כתוביות. בתפקיד משה רבנו: יאיר לפיד)

_____________

הטקסט של לפיד שהתפרסם בדף שלו בפייסבוק ביום 23.3.13:

"אני רוצה שנדבר על גברת כהן," אמרתי לבכירי האוצר לפני כמה ימים.
הם השתתקו, מופתעים. 
היינו באמצע ישיבה רבת משתתפים שעסקה, כרגיל, בנסיון לסגור את הגירעון. על השולחן הארוך היו פזורות כוסות קרטון עם קפה שהתקרר כבר מזמן, ועל המסך הגדול הוקרן עוד טור אינסופי של מספרים. 
"מי זאת גברת כהן?" שאל מישהו מקצה השולחן.
"ריקי כהן מחדרה," הסברתי, "היא בת 37, מורה בבית ספר תיכון. הבעל שלה עובד בחברת היי-טק במשרה לא בכירה, והם מרוויחים ביחד קצת יותר מעשרים אלף שקל בחודש. יש להם דירה והם נוסעים פעם בשנתיים לחו"ל, אבל אין להם שום סיכוי לקנות בעתיד דירה לאחד משלושת הילדים שלהם."
כמה חיוכים הפציעו מסביב.
"אנחנו יושבים פה," אמרתי, "יום אחרי יום, ומדברים על איזון התקציב, אבל התפקיד שלנו הוא לא לאזן גיליונות אקסל, אלא לעזור לגברת כהן."
"אנחנו צריכים לעזור לה," המשכתי, "מפני שהיא זאת שעוזרת לנו. בזכות אנשים כמו הגברת כהן המדינה מתקיימת. היא זאת שמייצגת את מעמד הביניים הישראלי – אנשים שקמים בבוקר, עובדים קשה, משלמים מיסים, שאינם שייכים לשום סקטור אבל מחזיקים על גבם את כל הכלכלה הישראלית. מה אנחנו עושים בשבילה? האם אנחנו זוכרים שאצלה אנחנו עובדים?"
החיוכים התחלפו במבטים מהורהרים.
"אני רוצה שנקיים ישיבה מיוחדת על גברת כהן," אמרתי להם, "שבה כל אחד מאתנו יציע איך אנחנו – כמשרד האוצר – יכולים לעזור לה. אני רוצה שנבנה בשבילה תוכניות ורפורמות שיעזרו לה לגמור את החודש, שישפרו את איכות חייה, שיורידו את יוקר המחיה שלה, שיאפשרו לה להרגיש שכספי המיסים שלה באמת עובדים בשבילה."
אתמול התקיימה הישיבה הראשונה על גברת כהן.
המסך הגדול נותר מגולגל, לא הוקרנה שום מצגת, רק ישבנו ודיברנו. כולם הביאו מהבית ניירות עם רעיונות ומחשבות והצעות. דיברנו על החינוך שמקבלים הילדים של גברת כהן (ועל זה שאין יום לימודים ארוך בבית הספר שהיא מלמדת בו), דיברנו על טיב השירות שהיא מקבלת בכל פעם שהיא נכנסת למשרד ממשלתי, על זה שהילדים שלה כבר לא בטוחים שהם רוצים לחיות בישראל, על העובדה שמערכת הבריאות סביבה קורסת ושאין לה אפשרות לקנות כרטיס-משולב לתחבורה הציבורית.
והמשכנו לדבר. על זה שגברת כהן יודעת שאם יפרצו לה הביתה השוטר רק ימלא טופס לביטוח, על הצורך שלה בחיי קהילה, על כך שאין מספיק תחרותיות בשירותים הפיננסיים שהיא מקבלת, על זה שהיא מרגישה כמו מטומטמת מפני שכולם סביבה מעלימים מסים ורק היא משלמת הכל. 
דיברנו ודיברנו, והזמן עף.
הסתכלתי עליהם מהצד בזמן שהם דיברו. האנשים האלה, שכולם קוראים להם "נערי האוצר", אולי עובדי המדינה המושמצים ביותר בישראל, היו נלהבים, ואכפתיים, ובעיקר לא ציניים לגבי הרעיון כולו. לכל אחד מהם היתה את הגברת כהן שלו – אמא, אחות, רעיה – אבל מעבר לזה, דווקא בגלל שהם כלכלנים מקצועיים, הטובים בתחומם, הם יודעים שבלי הגברת כהן לא תתקיים פה המדינה. 
רגע לפני שנכנס החג התפזרנו, אבל קבענו להמשיך לדבר על הגברת כהן מיד אחרי החג. מבחינתם, אני מניח, זוהי זווית מרעננת של הסתכלות על הדברים. מבחינתי הגברת כהן מחדרה היא הסיבה שבשבילה באתי לאוצר.
הכלכלה הישראלית – ובעצם כל כלכלה – מבוססת על מעמד הביניים, על האדם שעובד ומשלם מיסים. אם אתה מאפשר לו תנאי מחיה נורמלים ונותן לו להרגיש שהממשלה עומדת מאחוריו, הוא יפרח והמדינה תפרח איתו. 
אז נכון שזוהי תקופה קשה, ונכון גם שכדי לסגור אובר-דראפט של למעלה מ-30 מיליארד שקלים צריך לקחת גם החלטות קשות. אני אעשה את זה, כי אני לא מוכן שבמשמרת שלי נהפוך ליוון או לקפריסין. אולי כל שר אוצר אומר זאת, אבל רק בגלל שזו האמת.
מצד שני, אם לא נשמור על מעמד הביניים, הכלכלה תיעצר והאובר-דראפט יגדל עוד יותר. גם זו האמת, וגם זה לא יקרה במשמרת שלי. 
יכול להיות שההתחלה תהיה קשה, אבל עם הזמן האנשים שמחזיקים את כל המדינה על גבם יגלו שהם כבר לא הכספומט שאליו המדינה תמיד הולכת בכל פעם שיש לה בעיה. הם יגלו שהם במרכז תשומת הלב, שהצרכים שלהם נמצאים במקום הראשון, שכולם מבינים שבלעדיהם אי אפשר.
והגברת כהן תגלה עוד משהו: שהמדינה שלה מכירה לה תודה.

לרשימת הפוסטים בבלוג