חזרתי לאחור. שוב אני בלי מטפלת, שוב "סליחה, את מוכנה לעזור לי? ולהכין לי ולהרים לי ולהוריד לי ולפתוח לי ולסגור לי ולהזיז?" ושוב "אפי, תגיע דחוף, אני על הפנים".

מי הבוס?

לא אכנס כאן לסיבות לכך שהמטפלת שהיתה לי כבר לא כאן. כל שאוכל להגיד הוא שנתתי לה את לבי ואת נשמתי, וכמובן מכיסי כדי שזה יצליח. לא נורא, הרי זו לא חתונה קתולית. קורה שקשר מסתיים וכל אחד הולך לדרכו. המטפל ימצא מעסיק אחר שיעסיק אותו, והנכה ימצא מטפל אחר שיסעד אותו. פשוט, לא? לא. כי ברוב המקרים הנכה הוא בעמדת חולשה.

כמי שעבדה במשך שנים רבות כשכירה, עבורי "מעסיק" או "מעביד" הוא בוס (או בוסית) שהקים עסק מתוך בחירה ושבכוחו לשלם לי את שכרי. יש לו כושר עבודה, הוא מרוויח הרבה יותר ממני כעובדת שלו, יש לו כסף, יש לו מעמד, יש לו כוח. העסק של הנכים, קרי הנכות, הוא עסק ביש שנכפה עליהם. הם לא בחרו בו. הם לא בחרו להיות מעסיקים, הם לא קבעו את החוקים שעליהם לעמוד בהם מול העובד, ולא קבעו את סכום הקצבה (קצבת שירותים מיוחדים) שהיתה אמורה לתת מענה לחוקים האלה. בשל נכותם רובם לא עובדים, וקצבת הנכות שהם מקבלים עומדת על מחצית משכר המינימום. אם הם עובדים, שכרם נמוך ביותר בשל אובדן כושר הכנסה מחד, ובשל מגבלות השכר שנקבעו להם מאידך.

על כל מקרה של ניצול וקיפוח כלפי עובדים זרים, יש מקרים של התעללות פיזית ונפשית, מניפולציות והתניות לא הוגנות ומעשי מרמה כלפי קשישים ונכים. המדינה הציבה אלפי נכים במצב בלתי אפשרי. העובדים הזרים הם בעמדת מיקוח, הם מציבים דרישות, הם קובעים עובדות בשטח. הם יודעים שהביקוש עולה על ההיצע, הם יודעים שנכה התלוי בהם ועבור רבים מהנכים, בייחוד הנכים הבודדים (80% מהנכים חיים לבד) – העובד הזר הוא כל עולמם. הוא אח ואחות, אבא ואימא, חבר וחברה. הוא החלון שלהם לעולם החיצון שרבים מהם מנותקים ממנו בשל נכותם. הם יודעים שבלעדיהם הנכה לא יכול לקום מהמיטה, להיכנס למיטה, להתלבש, להתקלח, להשתמש בשירותים, להגיע ממקום למקום, לחיות.

מתי תוכלי לתת לי תשובה?

הם יודעים את כל זה, ולכן כשאני נפגשת עם עובדות זרות לריאיון, הן מראיינות אותי ולא אני אותן. ואני משתפת פעולה, מתחנחנת, כמעט מתחננת. "קחי אותי, מטפלת, תראי איזו חמודה אני. אני קצת שמנמונת חחחח אבל במחלה שלי השריר הארבע-ראשי שלי ברגליים עובד, אז לא צריך להתאמץ ולהרים אותי. רק לתת לי יד, למשוך ולהחזיק. הנה, ראית איזה יופי? נו, אז מה את אומרת? אני נראית לך? מתי את חושבת שתוכלי לתת לי תשובה?"

"אני לא רוצה לצאת בסופי שבוע – אני רוצה לעבוד בימים האלה ושתשלמי לי על זה", הן אומרות לי. "אני לא רוצה לקחת את תשעת ימי החג שמגיעים לי – אני רוצה להישאר ושתשלמי לי על זה", הן אומרות לי. "אני רוצה 4,300 ש"ח + 100 ש"ח בכל שבוע", הן אומרות לי. "בעבודה הקודמת שלי המעסיק שלי שילם לי 6,500 ש"ח ומימן לי את כרטיס הטיסה שלי לארץ מולדתי", הן אומרות לי.

ואני מתפתלת בכיסא הגלגלים שלי. הלוואי שיכולתי לתת להן את מה שהן מבקשות, הלוואי שיכולתי להיטיב את מצבן במדינות העניות שמהן הן מגיעות, הלוואי שיכולתי לסייע להן להגדיל את שכרן כדי שיוכלו לפרנס את המשפחות שלהן בפיליפינים, בנפאל, בהודו, בסרי לנקה, במולדובה ובמדינות מזרח אירופה השונות. אבל מה לעשות שמצד אחד המדינה מחייבת אותי כמעסיקה לשלם לא פחות משכר מינימום + תנאים סוציאליים, ומצד שני היא משתתפת רק בחלק מהעלות, ומשאירה אותי –  נכה שנקבע שבשל נכותה נגרם לה אובדן כושר הכנסה משמעותי – לשבור את הראש עם השאר. 

קצבת השר"ם מכסה את העלויות באופן חלקי בלבד

נכים במצבי, שהביטוח הלאומי קבע (לאחר בדיקה מחמירה שהוא עורך) שהם תלויים לחלוטין בעזרת הזולת בכל פעולות היומיום, מקבלים מהביטוח הלאומי קצבת שר"ם העומדת כיום על 4,674 ש"ח. הסכום מורכב מ-175% מקצבת הנכות (3,761 ש"ח) + תוספת של 913 ש"ח. 

שכרו החודשי של העובד הסיעודי הזר
בניגוד לנכה, שקצבת הנכות שהוא מקבל מהביטוח הלאומי בשל אובדן כושר הכנסה או בשל כך שהוא אינו מסוגל לעבוד עומדת על כמחצית משכר המינימום, הרי שעל פי חוק אסור לשלם לעובד פחות משכר המינימום, העומד כיום 4,300 ש"ח. לאחר קיזוזים מותרים של עד 25% (בגין אוכל, מגורים ועוד), שכרו החודשי של העובד אמור לעמוד על 3474 ש"ח כולל מקדמות/דמי כיס (100 ש"ח בכל שבוע), אבל בפועל השכר הנדרש על ידי עובדים והמשולם להם אינו פוחת מ-4,000 ש"ח לא כולל דמי כיס.

דמי כיס שבועיים
בכל שבוע העובד הסיעודי הזר מקבל מקדמות/דמי כיס בסך 100 ש"ח, הנדרשים על ידו נוסף על השכר החודשי הגבוה הנדרש, ובסה"כ תוספת של 400-500 ש"ח בחודש לשכר.

פדיון שבתון שבועי
העובד הסיעודי הזר זכאי לחופשה, בדרך כלל בסוף השבוע. אם הוא עובד בימים אלה, המעסיק נדרש לשלם 258 ש"ח על כל סוף שבוע. זוהי תוספת של 1000-1200 ש"ח בחודש לשכר.

פדיון יום חג
העובד הסיעודי הזר זכאי ל-9 ימי חג בשנה. אם הוא עובד בימים אלה, המעסיק נדרש לשלם 258 ש"ח על כל חג. הסכום החודשי הממוצע לתשלום נוסף על השכר עומד על  194 ש"ח (2322 ש"ח בשנה)

פדיון יום חופש שנתי
בתום שנה של עבודה, העובד הסיעודי מקבל תשלום בגין 12 ימי חופשה אם הוא לא ניצל אותם – 172 ש"ח ליום, ובסה"כ 2064 ש"ח.

דמי הבראה

בתום שנה של עבודה אצל מעסיקו, העובד זכאי ל-5 ימי הבראה בעלות של 371 ש"ח ליום. בכל שנה נוספת של ותק, מספר ימי ההבראה שהעובד זכאי להם עולה. הסכום החודשי הממוצע ל-5 ימי הבראה בשנה הוא 155 ש"ח (1855 ש"ח בשנה).

פנסיה ופיצויי פיטורים
על המעסיק להפריש מדי חודש תשלומי פנסיה שישולם לעובד בסיום עבודתו, וכן להפריש לפיצויי פיטורים.

ביטוח לאומי

על המעסיק לשלם 2% משכר המינימום המשולם לעובד.

ביטוח רפואי
על המעסיק לבטח את העובד הזר בביטוח רפואי, שעלותו הממוצעת נכון להיום על 1.5$.

תשלום לחברת כוח אדם
כל מעסיק ועובד זר בסיעוד חייב להירשם בלשכה פרטית מורשית לתיווך וטיפול בעובדים זרים בענף הסיעוד. על המעסיק לשלם ללשכה דמי תאגיד חודשיים בסך 70 ש"ח (840 ש"ח בשנה). אם העובד הגיע למעסיק באמצעות הלשכה, עליו לשלם לה דמי השמה – סכום חד פעמי של 2,000 ש"ח.

ימי מחלה

העובד זכאי ל-18 ימי מחלה בשנה (יום וחצי בחודש). במקרה שבו הוא אינו מסוגל לעבוד, על הנכה להעסיק עובד אחר בעלות של 258-300 ש"ח ליום. באתר "קו לעובד" נכתב כי על המעסיק לשלם לעובד שחלה ואינו מסוגל לעבוד (כנגד הצגת אישור רפואי) 50% מהשכר היומי עבור היום השני והשלישי, ומהיום הרביעי ואילך 100% מהשכר היומי.

אם מישהו שומע על מטפלת שמוכנה להעסיק אותי

מעסיקים נכים הנעזרים בעובדים זרים חייבים להיות עשירים. בפועל, הנכה צריך להוציא מכיסו מדי חודש יותר מ-3,000 ש"ח כדי להשלים את הקצבה. ומה עושה מי שאין לו? רק בפברואר 2013, אחרי שנים שבהן ניסיתי להרוויח זמן ומשכתי ומשכתי והגעתי למצבים לא אנושיים, החלטתי בלית ברירה להעסיק עובדת זרה. היתה לי תכנית חיסכון קטנה בבנק, שברתי אותה, והתחלתי לחפש מטפלת. מצאתי. איזה כיף. אני כבר לא לבד, כפות רגליי מכוסות בגרביים לא גזורים, אני מתקלחת, אני אפילו מתאפרת. אני מרגישה בן אדם. מה יהיה בעוד כמה חודשים כשהכסף ייגמר? מאיפה תביאי? הרי את עדיין תקועה בשכר דירה. יהיה בסדר, הרגעתי את עצמי.

חודשיים של אופוריה, וזהו, נגמר.

אז אם מישהו מכם שומע על מטפלת טובה שתסכים להעסיק אותי, תודיעו לי. תגידו לה שאני בחורה טובה. תגידו לה שלא אוכל להעסיק אותה בסופי שבוע, אבל אשלם לה יפה. תגידו לה שלא אתייחס אליה כעבד אלא כאל בן אדם, אעריך אותה על כל מה שהיא עושה למעני, אתן לה אהבה ותשומת לב. מדי פעם אקנה לה מתנות, ואם אקנה משהו לעצמי – אקנה גם לה. אבקש ממנה כל הזמן שאם משהו מפריע לה שתגיד לי, וכשהיא תגיד לי, אטפל בכך מיד. אקשיב לה, אנחם אותה כשהיא תבכה וכשהיא תתגעגע לחברים שלה או למשפחה שלה שהיא עזבה. אצחק איתה, אסביר לה באנגלית מה אנחנו רואים בטלוויזיה, כשאחזור מבחוץ אשאל אותה האם היא נחה. אשים לה ברקע את המוסיקה שהיא אוהבת לשמוע, אשאל אותה מה היא אוהבת לאכול ואגיד לה שהיא מותק. אז תגידו לה. ואל תשכחו לספר לה על השריר הארבע ראשי שלי שעובד ושלא צריך להרים אותי.

________________