עינת, בא לך ללכת לסרט החדש עם רוברט רדפורד?
כן.
יופי. רגע, לאן את הולכת?
למחשב, לכתוב פקס'.
למי?
לוועדה העליונה.
מה?
אני צריכה לבקש אישור מהוועדה העליונה.
אישור אם ללכת לסרט?
כן, עד מתי לדעתך ימשיכו להציג את הסרט?
לא יודע, אולי כמה חודשים.
נקווה שעד אז אקבל תשובה.
את יודעת מה? בואי נישאר בבית, נלך לישון מוקדם היום, נהיה קצת ביחד, הרבה זמן לא היינו ביחד.
אתה מתכוון…
כן.
בכיף.
אז לאן את הולכת?
אל תדאג, אני אכתוב לוועדה שתיתן לי תשובה בדחיפות, אולי זה יעזור.

הוועדה העליונה במשרד השיכון שולטת בחיי. היא מחליטה אם אקבל דיור ציבורי או לא, היא מחליטה אם כספי הסיוע בשכר דירה שנעצרו במשך שנה יושבו לי או לא, היא מחליטה האם אוכל לקנות דירה המתאימה לצרכיי, היא מחליטה אם אמשיך לגור בדמי שכירות גבוהים כל חיי ללא ילדים או שאעבור למגורים בדיור ציבורי שיאפשרו לי להביא ילד לעולם. היא מחליטה אם יהיו לי חיים.

אבל זאת לא רק הוועדה העליונה ששולטת בי ובנכים חסרי דיור. המדינה היא האפוטרופסית בפועל של הנכים. כשאדם הופך לנכה, הוא מפסיק להחליט על חייו, והמדינה לוקחת את המושכות לידיה וחורצת את גורלו בכל תחום הקשור לחייו.

אימא, אבא, אני זקוק לכיסא ממונע ולרכב. אתם מסכימים?

לפני כשבוע כשנסעתי ברח' כצנלסון בגבעתיים ראיתי גבר מבוגר שמסיע את עצמו בכביש בקושי רב בכיסא גלגלים. עצרתי את הרכב (כולם צפרו לי כמובן, שייחנקו!) ושאלתי אותו אם הוא צריך טרמפ. "אני צריך לרחוב הרוא"ה, זה בכיוון שלך?" זה לא היה בכיוון שלי כלל. הייתי בדרכי למשרדים בקופת חולים מכבי כדי לדבר על בעיה שמתעוררת בכל פעם מחדש כשאני רוצה להיבדק אצל רופא נשים, שכן במכבי לא ערוכים לנשים נכות כמוני. אבל זה סיפור לפעם אחרת. נחזור לאותו גבר, שמו מוטי. ביקשתי ממנו שיעלה לאוטו שלי. בדרך הוא סיפר לי שהוא ממתין לאישור של משרד הבריאות בנוגע לכיסא ממונע, ולאישור של הוועדה לגודל רכב, ובינתיים הוא מסיע את עצמו בקושי. "ומה עם אוטובוס?" שאלתי אותו. "לא תמיד יש להם רמפה", הוא אמר.

מוטי הוא לא הנכה היחיד שנתקל במערכת בירוקרטית סבוכה המותירה נכים במעצר בית או במצבים שבהם הם נוסעים בכביש תוך סיכון חייהם (בכביש חלק ואחיד קל יותר להסיע כיסא גלגלים מאשר במדרכות). אבל איזו ברירה יש להם? האפוטרופסית שלהם היא שמחליטה בענייניהם ואין מה לעשות, והיא יכולה למשוך את זה כאוות נפשה.

אימא, אבא, מצאתי דירה שמתאימה לי. אתם מסכימים לקנות אותה?

למדינה יש כמה דרכים להוציא לנכה את הנשמה:

א) עד שהיא נותנת את האישור המיוחל, הנכה נדרש לספק עשרות מסמכים "תוך 21 יום – אחרת ניאלץ לסגור את התיק", עשרות בדיקות, חוקר שאתה צריך להוכיח לו שלחתול שגר איתך אין הכנסות משמעותיות שיסכלו את בקשתך, דפי חשבון, דוח סיעודי-תפקודי, מכתב מעובדת סוציאלית, מכתבים מרופאים ועוד. בינתיים אתה אפילו לא יכול לטפס על הקירות, כי אתה נכה.

ב) אחרי שאתה מקבל סוף סוף את האישור, יש לה דרכים יצירתיות למנוע ממך לממש אותו. האישור הוא עוד מסמך שיש לך ביד ושאין לו כל ערך.

וכך הנכה מעביר את זמנו בהמתנה או במכתבים ובקשות אינסופיות לחברי ועדה עלומים, כשחייו עוברים לנגד עיניו מבלי שהוא יוכל לעשות דבר. חוסר אונים מוחלט. לנכים יכולים להיות חיים נהדרים ויפים גם כשנכות שלהם נחשבת לחמורה, אבל כשהמדינה חוסמת אותם, סוגרת עליהם, מגבילה אותם – הנכות שלהם מקבלת משמעות אחרת. 

עם הוועדה העליונה, ידי תמיד על התחתונה. הוועדה העליונה היא האח הגדול, אני שונאת אותה. בא לי לצרוח, בא לי להפוך שולחנות, בא לי לטלטל את חברי הוועדה ולשאול אותם מה הם חושבים לעצמם כשהם מושכים כך את הזמן שלי, כשהם אדישים לגורלי? אבל מה אני כבר יכולה לעשות? אני נכה, אפילו להעיף עליהם את התיק בפרצוף אני לא יכולה, הוא יעוף אליי בחזרה כמו בומרנג. אז אני שולחת פקסים.

מאמי, הנה, שלחתי את הפקס', נקווה לטוב. מאמי? מאמי?

נרדם.

_______________

לרשימת הפוסטים בבלוג