יש מקום אחד שבו אני לא נכה. בחלומות שלי. אני מתכוונת לחלומות אמיתיים, לא לפנטזיות. בכל החלומות שלי אני הולכת או רצה. ובכל זאת, גם כשאני ישנה אני לא יכולה להתנתק מהנכות שלי, בגלל ההתהפכויות. כשאני צריכה להתהפך או להסתובב במיטה אני מתנתקת בבת אחת מהחלום ומהאשליה הרגעית, והמציאות חוזרת אליי. אני מתעוררת מהצורך לשנות תנוחה במיטה, ואז צריך להפוך אותי לצד אחר.

גם אפי צריך להתנתק מהחלומות שלו. לדבריו הוא לא חולם. אילו חלם הוא בטח היה חולם שאף אחד לא מעיר אותו באמצע הלילה.

"אפי, אני צריכה להסתובב".
"מממ…"
"אני צריכה להסתובב".
"בסדר".
"נו"
"בסדר".
"אז נו… אני מתה".
"רגע, צריך לעשות רענון של הדף".
 "מה? איזה רענון? קום, נו. אני מתתתהההה".

הוא מתעורר, עין אחת עצומה לגמרי, השנייה חצי פקוחה. החל מאותו רגע מתחיל מאבק בין שני אנשים חצי ישנים: "רגע, לא ככה. שנייה. עכשיו תמשוך. עכשיו הרגל השנייה. לא זאת - כן, זאת. עכשיו תסובב. תחזיר את הרגל, תחזיר אותה. איי איי היד שלי. העין. השיער, אתה מושך אותו. יופי. עכשיו תכסה אותי אותי טוב, לא לרוחב, לאורך. תנער טוב את השמיכה. תודה. לילה טוב מאמי".

שקט.

אני נכת סטייק, לא יכולה להתהפך במיטה בעצמי. עד לפני חודשיים אפי היה הגרילר הראשי. כשהגיעה מטפלת הנטל התחלק בין שניהם, אבל אז צצה בעיה חדשה. פג תוקפו של המזרן נגד פצעי לחץ שקניתי במימון עצמי לאחר שמשרד הבריאות סירב בתירוצים שונים להכיר בכך ("משרד הבריאות מממן מזרן רק למי שיש לו פצעי לחץ"; "תביאי אישור של פיזיותרפיסטית ונראה"; סוג המזרן שקנית אינו נמצא בסל הבריאות"; "מזרנים אינם נמצאים בסל הבריאות"), והכאב מעיר אותי ואת שאר הגרילרים בכל חצי שעה-שעה. 

צריך לקנות מזרן חדש. האם הפעם משרד הבריאות יבין שאני לא יכולה להסתדר בלי מזרן מיוחד? שייתן לי כבר לסיים חלומות כמו שצריך. הסטייק הזה כבר מותש, שרוף, אין בו טיפת מיץ, הוא רוצה לישון, וכך גם שאר האנשים בבית שהפכו לצימחונים.

הזמנתי את המזרן וקיוויתי לטוב. יהיה בסדר, הרי זה לא הגיוני שמשרד הבריאות יכיר מצד אחד בכך שנכים חייבים להחליף בכל כמה שנים כרית למניעת פצעי לחץ בישיבה בכיסא גלגלים, אך לא יכיר בכך שנכים שאינם יכולים להתהפך במיטה באופן עצמאי חייבים להחליף בכל כמה שנים מזרן למניעת פצעי לחץ בשכיבה במיטה. והעלות זהה, ובחלק מהמקרים ישנן כריות שעלותן גבוהה יותר מהמזרן. רק הישבן חשוב? המזרן נוגע ומכאיב גם ברגליים, בידיים, בגב, בצוואר, ובעיקר בנשמה.

השבוע הייתי במשרדי משרד הבריאות ברחוב הארבעה בתל אביב כדי לקבל החזר על הוצאה אחרת, שלמזלי אושרה לי ("תקבלי את זה עד 90 יום, תבדקי בחשבון"). פגשתי שם את אחת האחראיות הבקיאה במדיניות משרד הבריאות. נמנעתי מלהעלות את המטפורה של הסטייק מתוך חשש שאולי ייווצר הרושם שאני נהנתנית ממעמד הביניים או מהמעמד העליון, סחבקית טובה של ריקי כהן מחדרה. פשוט סיפרתי לה עד כמה אני סובלת, ושההוצאה הזו העולה על 2,000 ש"ח מכבידה עליי. היא היתה נחרצת: "מזרנים לא נמצאים בסל הבריאות". יצאתי משם עם פרצוף של סטייק מעוך ומובס. 

לא נורא, העיקר שהמזרן יגיע סוף סוף ויגאל את כולנו מהייסורים. אחרי המתנה ממושכת למזרן שכל כך חיכיתי לו, הוא הגיע היום בשעה 14:30. "זה נראה לי קצת גבוה, לא?" אמרתי לבחור שהביא אותו אליי. "לא, זה מה שהזמנת, 15 ס"מ גובה". "תעשה לי טובה", ביקשתי ממנו אחרי שהוציא את הישן והניח את החדש, "קח את המזרן הישן איתך". יאללה, שיעיף אותו כבר, לא רוצה לראות אותו יותר. הבחור הכניס את המזרן הישן לרכב שלו ונסע. ברוך שפטרנו.

אחרי כמה דקות אני בודקת ורואה שהמזרן החדש באמת גבוה מזה שהיה לי ושהזמנתי. אני מודדת. 17 ס"מ. יש הבדלי גובה בין המיטה החשמלית שלי למיטה של אפי, ואי אפשר להתיישב עליו. התקשרתי לבחור. "זה 17 ס"מ, זה גבוה, בוא תיקח ותחליף אותו, ותחזיר בבקשה את המזרן הישן שלי. אני מקווה שזה עדיין אצלך ושלא זרקת אותו". זה עדיין אצלו באוטו, הוא הרגיע אותי. חלה טעות, הם מתנצלים. הם יגיעו לקחת את המזרן החדש ויחזירו לי את הישן.

חיכיתי, חיכיתי וחיכיתי למזרן הישן שלי. מי היה מאמין שאחכה כך למזרן שרציתי כל כך להיפטר ממנו, אבל ידעתי שאם הוא לא יחזור עוד היום ואיאלץ לישון על החדש, הם לא יחליפו לי אותו.

בערב הבחור הגיע עם המזרן הישן ולקח את החדש. בעוד כמה ימים יגיע אליי המזרן שהזמנתי. עד אז אני עדיין על תקן של סטייק שרוף, וקצת דביל. 

חלומות פז.