אלה הן התחנות שעברתי בהן בכל החמרה בנכות, עד לשלב המלוכה – הכיסא הממונע:

  • צליעה ("למה את חונה מחוץ לאוניברסיטה? תעשי תו נכה ותחני בפנים")
  • תו נכה בחיפושית ("למה את חונה בחניית נכים? זה ממש לא בסדר" – נאמר לי כשחניתי בחניית הנכה שלי ליד הבית עם החיפושית ותו הנכה, כי אף אחד לא האמין שנכה נוהגת בחיפושית)
  • מקל הליכה
  • נפילות ("אתה תתפוס אותה מכאן, אני אתפוס מכאן –  והופה להרים")
  • רכב אוטומטי
  • מקל הליכה בצד ימין ועגלת שוק בצד שמאל, לאיזון ("כל הזמן את הולכת לסופר?")
  • מנגנון ידני ברכב
  • כיסא משרדי עם גלגלים שאפי הוציא אותו מהבית כדי שאוכל להגיע מהרכב בחזרה לדירה
  • כיסא גלגלים מושאל מיד שרה
  • כיסא גלגלים באישור משרד הבריאות ("סליחה, את מוכנה להסיע אותי עם הכיסא עד לשם?")
  • ואן עם הגה חשמלי ומנגנון גז-ברקס ידני חשמלי
  • כיסא גלגלים ממונע באישור משרד הבריאות

 

עברתי מסכת ייסורים עד לכיסא הממונע, שאושר לי בשל החולשה בידיים וחוסר היכולת להסיע את כיסא הגלגלים הרגיל בעצמי. הדירה השכורה שגרתי בה לא היתה מותאמת לכיסא ממונע והמעלית בבניין היתה קטנה מאוד, ולכן משרד הבריאות נתן לי רק אישור עקרוני לכיסא ממונע. כדי לממש את העיקרון הזה הייתי צריכה לעבור לדירה שכורה אחרת ולהנגיש אותה. ההמתנה נמשכה יותר משלוש שנים, ובזמן הזה הייתי תלויה באחרים: לעזור לי לקום לפני הכניסה למעלית הקטנה ולקפל לי את כיסא הגלגלים ולהכניס אותו למעלית; להוציא את הכיסא מהמעלית, לפתוח אותו ולעזור לי להתיישב עליו שוב; לקפל לי את הכיסא ולהכניס אותו לאוטו מאחור (מכיוון שהייתי אמורה לעבור לואן בשלב מאוחר יותר, לא אושר לי רובוט), להוציא את הכיסא מהאוטו, לעזור לי להיכנס לאוטו ולצאת ממנו, ולהסיע אותי ממקום למקום.

כשקיבלתי את הכיסא הממונע הייתי מאושרת. סוף סוף חופש, עצמאות, לא צריכה אף אחד. זה מוזר שדווקא עם הכיסא הממונע אנשים פונים אליי כל הזמן ושואלים אותי אם אני זקוקה לעזרה. כנראה שעם הכיסא הרגיל אפשר אולי לחשוב שזה משהו זמני ולא רציני, ועם הממונע אני נראית נכה אמיתית.

פעם בשנה אני מסתפרת אצל קוקו. בפעם האחרונה שבה הסתפרתי אצלו הוא היה במקום נגיש. כשהתקשרתי אליו ביום רביעי כדי לקבוע תור הוא אמר לי שהוא עבר למקום אחר. "זה בקומה הראשונה", הוא אמר. יש מעלית, אבל יש מדרגות שצריך לעבור אותן. אמנם זה זמני עד שיימצא מקום אחר, אבל צריך להתמודד עכשיו עם הזמני הזה. מה עושים? לוותר על שירותיו של הספר הנהדר הזה, או לעשות את המאמץ כדי להיראות, לפחות בעיני עצמי, מיליון דולר?

החלטתי ללכת על מיליון הדולר. לכיסא הגלגלים הרגיל יש יתרון אחד בולט, והוא שאפשר להטות אותו לאחור ולהעלות אותו ביחד איתי לאורך המדרגות או להרים אותו ביחד איתי, דבר שאי אפשר לעשות עם הכיסא הממונע ששוקל עשרות קילוגרמים. כיסא הגלגלים הרגיל שיש לי, שנועד למצבי חירום או למצבים מיוחדים, נקרא "קל משקל" בשל משקלו הקל יחסית, מה שאי אפשר להגיד על זאת שיושבת עליו למרות ההימנעות מארוחות גדולות, מתוקים ופינוקים אחרים. סיפרתי לקוקו על האופציה שמאפשר הכיסא הרגיל. "מה הבעיה?" הוא אמר, "נבוא שלושה גברים ונרים אותך עם הכיסא". זאת לא הפעם הראשונה שעושים את זה עבורי. ב"יס פלאנט" בקניון איילון, כשרציתי לצפות בסרט משורה הרחוקה מהמסך, שלושה גברים מתנשפים הרימו אותי למעלה עם הכיסא. הרגשתי כמו קליגולה, הקיסר מהסדרה "אני קלאודיוס" שהעבדים נושאים אותו בעגלה מיוחדת. הם עשו את זה פעמיים. בפעם הבאה שביקשתי שירימו אותי, המנהל אמר שהם לא עושים את זה יותר כי אסור להם, אבל מדי פעם כשאני חושבת על זה מקנן בי החשד שעודף המשקל שלי פשוט הכריע אותם.

המספרה של קוקו ממוקמת עכשיו ליד כיכר המדינה, וכמובן שלא היתה שם חניה. כל נכה בעל ואן יודע יודע שזה לא מספיק למצוא מקום לרכב, אלא צריך לחנות בצד מדרכה או על כביש שמאפשרים את הוצאת המעלית מצד ימין, פלוס עוד כמה סנטימטרים מעבר למעלית כדי לצאת ממנה. לבסוף מצאתי חניה במרחק של רחוב מהמספרה של קוקו. מהרגע הזה החל הסיוט: אני מתקשרת לקוקו ומחכה עד שיתפנה ויגיע לרכב; אני עוברת בקושי רב מהכיסא הממונע שאני נוהגת איתו לכיסא קל המשקל; קוקו מכניס את הכיסא הממונע לרכב תוך מאבק עיקש בג'ויסטיק; קוקו מסיע אותי לכיוון המספרה שלו ואומר לי להמתין עד שיגייס עוד שני בחורים שיעזרו לו. בינתיים אני תקועה למטה בכיסא הגלגלים הרגיל בלי שאוכל להזיז אותו או להסיע אותו לשום מקום;  קוקו יורד עם שני בחורים צעירים. הם מרימים אותי לאורך 7 מדרגות עד שאנחנו מגיעים למעלית; המעלית קטנה מאוד ואי אפשר לסגור את הדלת. לבסוף אחרי תמרונים וניסיונות רבים אנחנו מצליחים לסגור את הדלת ועולים לקומה השנייה כדי לרדת ממנה לקומת הביניים שבו ממוקמת המספרה. שלושת הגברים מרימים אותי עם הכיסא כמו קליגולה ומטלטלים אותי לאורך המדרגות המתפתלות – כ-20 מדרגות או יותר; לבסוף הם מנחיתים אותי במספרה של קוקו.

אחרי התספורת הם נושאים אותי עם הכיסא למטה. תוך כדי היטלטלות אני חוטפת בומים מכל הכיוונים. "זה בסדר", אני אומרת להם, "תעשו מה שאתם רוצים. כל עוד זה לא הורס לי את השיער הכל בסדר". משם קוקו מסיע אותי לאוטו. טקס החלפת הכיסאות, ואני בחזרה בשליטה על הכיסא הממונע, מרגישה כמו מיליון דולר.

קשה להיות גם נכה וגם אישה במדינת ישראל. יש רק לקוות שלא אצטרך להגיד על המספרה של קוקו את מה שאומרים על כל הדברים הזמניים שהופכים לקבועים.