אני בן אדם של "מי הזיז את הגבינה שלי". את רוב השינויים שנכפו עליי אני מקבלת באומץ ובמקרים רבים אני אף יוזמת שינויים, אבל לפעמים אני מתנהגת כעכברה שמעדיפה להמתין באותו מקום בתקווה שהגבינה שלי שהזיזו לי אותה תחזור לאותו מקום, או שאני נלחמת כדי להצדיק את ההיגיון שעמד מאחורי הגישה הישנה שלי.

כשצפיתי אתמול בערב בערוץ 10 בריאיון של גיל ריבה עם מרב מיכאלי, קרה לי משהו. הרגשתי שחל במיכאלי שינוי, או שאולי זה משהו שהיה בה כל הזמן ולא הבחנתי בו או שסירבתי לראות אותו, ושעכשיו צריך לעשות שינוי אצלי, סוויץ' בגישה שלי לגביה, להתבגר, לפתוח את הראש כלפי זאת שבחרתי במפלגה שלה ברגשות מעורבים לאחר שהיא הפכה להיות חלק ממנה.

כמוני, מיכאלי נולדה ב-1966, אבל אנחנו שונות בדברים רבים. היא אשכנזייה – אני מזרחית. היא נולדה לתוך מסלול של ניעות חברתית, אני נולדתי לשעתוק חברתי שבו מצבי זהה לזה של הוריי, אולי הוא אף גרוע משלהם. יש לה דירה במרכז תל אביב שאותה היא קיבלה בירושה – לי אין דירה וגם לא תהיה לי. יש לה קורת גג בטוחה מעל ראשה – לי אין. נכון למאי 2013 יש לה חסכונות המסתכמים בכ-145,000 ש"ח – לי היתה תכנית חיסכון של 19,000 ש"ח שפדיתי בפברואר 2013 כדי שאוכל לשכור את שירותיה של מטפלת סיעודית ולהתמודד מול דמי השכירות והוצאות המחיה.

אבל כשהיא דיברה בריאיון על ילדים זה ריגש אותי ואפילו קצת חיזק אותי. למיכאלי אין ילדים וגם לי אין, היא עושה זאת מתוך בחירה מושכלת וגם אני, היא לא רוצה ילדים, אני רוצה מאוד, אבל המציאות הקשה הובילה אותי למסקנה שזה בלתי אפשרי עבורי מבחינה כלכלית, ולמרות שקשה לי מאוד להגיד כמוה "אני עושה את זה כי ככה טוב לי", אולי זה המצב גם אצלי. אני עושה את זה כי המצב הזה עדיף לי הרבה יותר מהאפשרות האחרת.

גיל ריבה מספר למיכאלי שפעם הוא ראיין את השחקנית ליא קניג והיא אמרה לו שבוקר אחד היא תפסה את עצמה ואמרה: "איזו טעות עשיתי שלא הבאתי ילדים". זה קורה לי הרבה. אני רואה ילדים, קטנים או בוגרים, ומרגישה שהזמן שלי הולך ואוזל, שזה בלתי הפיך, שאולי ויתרתי מהר מדי, שזאת החלטה קשה מאוד. "ואם כן", מיכאלי משיבה לריבה ששואל אותה מה יקרה אם היא תתחרט, "אז היום אני אעשה משהו בגלל שאולי בגיל 90 אני אתחרט על זה שלא עשיתי היום? זה נשמע לך סביר?". היא אמרה את זה בשקט ובנחישות שהרגיעו אותי ועודדו אותי. הנה בחורה מצליחה, חכמה, פיקחית, בטוחה בעצמה, שלא תרשה לעצמה לעשות משהו רק בגלל שאולי היא תתחרט עליו בעתיד. זה נכון לה לעכשיו, זה נכון גם לי לעכשיו, וזהו פמיניזם. האומץ לעשות את מה שאת מאמינה בו כיום בניגוד לציפיות ממך כאישה.

מדבריה של מיכאלי, חברה בוועדה לענייני ביקורת המדינה, מתוך פרוטוקול מישיבת הוועדה שנערכה ב-7 במאי 2013 בנושא הקצאת דיור ציבורי לזכאים – אני אחת מהם, אך זוהי זכאות על הנייר בלבד:
מרב מיכאלי: "הצעה לסדר – האם אפשר לוותר על הביטוי 'מסכנים'? מדובר באזרחיות ואזרחים שוות ושווי זכויות לכל דבר ועניין".
אמנון כהן (יו"ר הוועדה): "שווי זכויות – כן. אבל הם במצב מסכנות".
מרב מיכאלי: "זהו בדיוק. אם יש מישהו שגורם להם מסכנות, זאת המדינה בהתנהגות המתעמרת הזאת. אבל לדבר על האנשים האלה כמסכנים זה ממש מקומם". 
אמנון כהן: "קחי את בחיוב. אנחנו רוצים להבליט את הקושי". 
מרב מיכאלי: "אין דבר כזה לחיוב – אין מה להבליט את המסכנות שלהם". 
אילן גילאון: "דיור זה לא גמ"ח – דיור זו מדיניות". 
מרב מיכאלי: "בדיוק. לא מדובר בכסף". 
רן מלמד (משנה למנכ"ל, עמותת ידיד): "הקושי הוא במוחלשות – לא במסכנות". 
מרב מיכאלי: "בסדר גמור, מוחלשות ומסכנות הן לא אותו דבר". 
רן מלמד: "לכן אמרתי שהם מוחלשים, לא מסכנים". 
אמנון כהן: "תודה". 
שושנה נתן (פעילה חברתית): "אנחנו לא מסכנים – אנחנו נרמסים, כבודו". 

עד היום חשתי ריחוק גדול ממיכאלי. המדינה, בהתנהגותה המתעמרת, לא גורמת לה מסכנות, היא לא מוחלשת, היא לא נרמסת, היא לא אחת מהאנשים המוחלשים שבעלי התפקידים שהעידו בוועדה תוך סילוף מקומם של העובדות דיברו עליהם. נראה שהחיים שלה זורמים במסלול בטוח, ואילו אני כל כך שקועה בבוץ, חיה בחוסר ודאות, לא יודעת מה צפוי לי. אבל היום אני מרגישה שאין לי כל עוינות כלפיה. היא אישה – אני אישה, היא פמיניסטית – גם אני, היא אמיצה – גם אני, היא חזקה – גם אני.