בכל פעם שאני נכנסת לשירותים ולמקלחת אני נפרדת מהם. אני אתגעגע אליכם אסלה, טוש, דלת, רצפה, קירות, אתגעגע למרחקים המדויקים, לגבהים המדויקים, למיקומים המדויקים. אתגעגע לסלון הקטן שבו נמצא שולחן העבודה שלי, לחדר השינה, למטבח, לכניסה לבית. כולם מותאמים לי, מעוצבים על ידי, הכל מחושב, מתוכנן בקפידה. התרגלתי לבית הזה, נקשרתי אליו, זה נורא להתנתק מהמקום שנקשרת אליו מבלי לדעת לאן אתה הולך. 

יש לי בן זוג אוהב, יש לי מטפלת שדואגת לי, אני בריאה, אפי בריא, אימא בריאה, אני נראית בסדר, אני עובדת על עצמי ומשתדלת להשתפר כל הזמן, להיות סבלנית, להיות מאופקת יותר, לעזור לאימא שעברה תקופה קשה עם הגב, להיות קשובה. הדברים החשובים באמת מתנהלים כשורה, אז למה אני בוכה כל הזמן? למה לא מסוגלת להעריך את מה שיש לי?

אתמול ראיתי עוד דירת קרקע להשכרה. סוף סוף גודל נורמלי של חדר שינה, ואין מסדרון צר שלא מאפשר כניסה לחדרים או כניסה שלא מאפשרת התקנת רמפה, אבל צריך להחליף את השירותים והמקלחת ולעשות כניסה נגישה לבית. אף אחד לא משלם על השיפוצים וההנגשה ואני לא יכולה להיכנס לסיפור הזה שוב. את הדירה השכורה הנוכחית הנגשתי בעשרות אלפי שקלים. חשבתי שזו תהיה הדירה השכורה האחרונה שלי, אבל משרד השיכון הצליח להנציח את המצב הזה ואני צריכה לעבור מכאן לדירה שכורה אחרת. כשפניתי לפני שבועיים למשרד התמ"ת וביקשתי מימון של הנגשה של סביבת העבודה שלי כעורכת לשון שעובדת מהבית, נאמר לי שהנגשת סביבת העבודה לנכים נעשית רק מול המעסיק, במקום שבו יש יחסי עובד-מעביד. אמרתי להם שיש ביני לבין עצמי יחסי עובד-מעביד מצוינים, אבל זה לא עזר. אם אני עצמאית אני מפסיקה להיות נכה.

אני מריצה באינטרנט את מילת המפתח "פירוק אמבטיה", סתם כדי לראות במה זה כרוך. ברוב הדירות השכורות שראיתי יש אמבטיה, גם בזאת שראיתי אתמול. אני שונאת אמבטיות. בשביל מה זה טוב? סתם בזבוז של זמן ומים. האדם שנראה בסרטון שובר בפטישים את מעטפת האמבטיה עד שלבסוף היא נכנעת לו ונחשפת, ואז הוא שולף אותה החוצה. אני נזכרת איך בכיתה ג' המחנכת מרים אמרה לי כאילו בדרך אגב שאם אצרף לאמבטיה צעצועים וברווזון חמוד, זה יכול לעשות לי חשק גדול להתקלח. התביישתי נורא. הבנתי מיד שאימא סיפרה לה שאני מסרבת להתקלח, אבל זה לא נכון. אימא קראה לי לאמבטיה תמיד כשהתחיל "עברית בסימנטוב" בטלוויזיה החינוכית. אהבתי את התכנית הזאת ולא ויתרתי על אף פרק, גם לא על השידורים החוזרים. ידעתי כבר כל שורה בעל פה. תמיד הכל הסתדר שם בסוף על הצד הטוב ביותר. לא הייתי מוכנה לתת לאף אחד להפריד ביני לבין ארץ ישראל היפה והאנשים היפים. השפם של דודיק סמדר הרגיע אותי. גם לאבי היה שפם. אימא הסיקה מהבכי והיללות שאני לא אוהבת להתקלח, והלשינה למורה. היא לא משתמשת בפועל "להתקלח". "עשיתי אמבטיה", היא אומרת, למרות שמעולם היא לא ישבה סתם כך באמבטיה. כמו רוב האנשים היא נכנסת לתוכה ומתקלחת בעמידה. כבר שנים שלא הייתי בבית שלה שבקומה השנייה ולא ראיתי את האמבטיה הארורה. רק בדירות אחרות.

עכשיו אין שום סימן טוב בדרכים, אבי עם השפם כבר איננו, ואין לי ברווזון שיקל עליי במעברים המתישים מכיסא הגלגלים לכיסא הרחצה. אני יושבת מאובנת בזמן שהמטפלת שלי חופפת את שיערי ומסבנת את גופי, הדמעות זולגות מעיניי, מתאבלת על מה שעוד מעט כבר לא יהיה. גע. גע. גע. געעעעעעעעעע