הופ וליאם היו אמורים להתחתן אבל ברגע האחרון סטפי הודיעה שהיא בהיריון מליאם, והחתונה בוטלה. סטפי בעננים, טיילור מאושרת, אביו של ליאם מרוצה. הופ על הפנים, גם אמה, ברוק. ליאם מבולבל.

"אם את רואה היפים והאמיצים המצב באמת קשה", אפי אומר לי. כן, המצב קשה. אני חיה בפחד, אוכלת ונושמת "יד 2", נעה מתקווה לייאוש בחיפוש אחר דירה נגישה להשכרה. ברגעי ההפוגה אני בוהה במשך שעות מול הטלוויזיה. אני אפילו צופה עם אפי בתכנית "מדבירים בע"מ" בערוץ ההיסטוריה. בילי הוא בחור צעיר ונחמד שלוכד דביבונים מתים ונחשים שמתנחלים בבתים של אנשים באמריקה. מדי פעם אני צופה איתו גם בתכנית "ענתיקות על הדרך". בתכנית "הבית שלך שווה יותר" אני תמיד בוכה. איזה יופי הם משפצים את הבית, גם אני רוצה בית משלי, מקום קבוע שאוכל להניח בו את ראשי. אני מקשיבה קשב רב להסברים של בעלי המקצוע בתכנית. בהתחלה רשמתי לעצמי את השמות שלהם, אחר כך ירדתי מזה.

המוח מיובש. אין רעיונות לכתיבה, אין אנרגיות לכלום. שום טעות נפוצה או מטבע לשון מאוסה כבר לא מזיזים לי (אבל שאמנון לוי יפסיק כבר להגיד "המזרחיים והאשכנזיים" במקום "מזרחים" ו"אשכנזים", ולמה מרינה מקסימיליאן משיבה באנגלית לשאלות בעברית?). בתיק שלי יש בלגן, המון קבלות, חשבוניות, מספרי טלפון, כרטיסי ביקור, טפסים – אני לא עושה עם זה כלום. על שולחן הכתיבה ערמה של מסמכים שצריך לתייק – הכל נשאר. צריך לקבוע תור לרופא, צריך לעשות טלפונים, צריך לתקן את הכיסא הממונע – לא אכפת לי.

"ווי ניד וג'טבלס אנד רייס", מגי אומרת לי. עם זה אני לא משחקת. אני מתארגנת לנסיעה ואנחנו נוסעות. "דו יו וונט טו סיט לייטר אין דה בגינה?" אני שואלת אותה. היא והחברות שלה קוראות לגן שליד היכל נוקיה "בגינה". אין לי עם מי לדבר שם. המטפלות מדברות בשפה שזרה לי והמבוגרים שהן מטפלות בהם שותקים רוב הזמן, אבל אני אוהבת לשבת שם, לספוג את האוויר הטוב, את השגרה המרגיעה. מגי מאמינה שכל דבר קורה בזמן שלו – לא לפני ולא אחרי. עד שהדברים הטובים קורים לי הנשמה יוצאת. כל כך הרבה סבל, אי אפשר לקצר את זה קצת?

הייתי בעשרות דירות. דירות שמוגדרות כ"דירות קרקע" שאינן על הקרקע, דירות עם מעלית שאי אפשר להיכנס לתוכה, דירות עם פרוזדור צר שאי אפשר להיכנס דרכו לחדרים, דירות שכתוב באינטרנט שהן 3 חדרים ואז כשמגיעים רואים 2 חדרים + מבואה קטנה ואין מקום למטפלת ("אז שהמטפלת תישן בסלון"), דירות בשכונת התקווה שכל כך חששתי לגור בה, דירות בפתח תקווה ובחולון כשברור לי שלאפי, שמתקשה מאוד בהליכה ואין לו רישיון נהיגה, תהיה בעיה גדולה להגיע משם יום יום באוטובוסים לעבודתו ולילדיו.

אני מתקשרת לעשרות דיירים ובעלי דירות, מתפתלת בטלפון, שואלת בזהירות את השאלות ההכרחיות כדי לא להגיע סתם: כמה מדרגות יש בכניסה לדירת הקרקע (אם זה יותר משלוש – הרמפה תלולה ומסוכנת); האם המדרגות לדירה נמצאות בבניין משותף (המשמעות היא שאי אפשר לעשות רמפה); האם יש כניסה אחורית לדירה; האם המעלית מרווחת כדי להכיל כיסא גלגלים ממונע (לרוב המעליות לא הצלחתי להיכנס, ובבניינים החדשים שבהן המעליות גדולות – שכר הדירה גבוה מאוד, החדרים קטנים, הפרוזדורים צרים, ואין נכונות של בעלי הדירה לשינויים בשירותים ובמקלחת); האם יש פרוזדור בתוך הדירה ואם כן – האם הוא מאפשר סיבוב וכניסה לחדרים; האם יש אמבטיה והאם השירותים בנפרד מהמקלחת ואם כן – האם בעל הדירה מוכן שאעשה שינויים על חשבוני (לאחד בין השירותים למקלחת ולהוציא את האמבטיה כדי שאוכל להיכנס לשירותים דרך המקלחת); אם יש ריהוט (מיטות, סלון, פינת אוכל, מקרר, מכונת כביסה) – האם יש אפשרות להוציא אותו כי יש לי את הדברים שלי. במקרים שבהם התשובות מספקות אני מגיעה לדירה ובודקת. באותם רגעים עד שאני מגיעה לשם הנשמה שלי נרגעת קצת. יש תקווה. אני עונה לאימיילים, אפילו צוחקת קצת, או לפחות לא בוכה. זה נשמע טוב, יש לי הרגשה שזאת תהיה הדירה שלי, שכנראה הייתי צריכה לסבול ולעבור את כל זה כדי שאגיע לדירה הזאת. "תפסיקי להריץ תסריטים בראש, קודם תראי את הדירה", אפי פוקד עליי. אבל זה חזק ממני. ואז מגיעה הנפילה בשל דברים שמתגלים רק כשרואים את הדירה. יש דברים בעייתיים שלא ניתנים לשינוי, או שבעל הבית אומר לבסוף שהוא לא מוכן שאעשה שינויים, או שעלות ההנגשה, שחלה עליי בלבד ללא עזרה של המדינה, גבוהה מאוד ואין בכוחי לשאת בכך שוב.

לפני כמה ימים קיבלתי סמס "לא שכחתי אותך, אמדוד את גודל המעלית ואודיע לך". זה היה דייר שדיברתי איתו ואחר כך, מכל הטלפונים והבלגנים, שכחתי מזה. לפי הנתונים שהוא מסר לי על המעלית אין טעם לראות את הדירה, אבל אפי ואני מגיעים לשם בכל זאת., ומבלי לדבר עם בעל הדירה לגבי נכונות לשינויים בשירותים ובמקלחת. אני מצליחה להיכנס למעלית פנימה בדוחק רב תוך קיפול מכאיב של הרגליים. צריך לפתוח לי את דלת המעלית וללחוץ עבורי על הכפתור. אני עולה למעלה לבד, דוחפת לאחור את הדלת עם הכיסא. אחר כך אפי מזמין את המעלית ומצטרף אליי.

הדירה בסדר. אין פרוזדור צר וחדר השינה בסדר. כמובן, השירותים ממוקמים בנפרד ובמקלחת יש אמבטיה. אני אחרוק שיניים ואקום בכל פעם מהכיסא ואעשה כמה צעדים כדי להיכנס לשירותים. צריך להיות יצירתיים ולמצוא דרך שהמטפלת תעזור לי בחדר הקטן הזה. לגבי המקלחת שאי אפשר להיכנס לתוכה בגלל האמבטיה, אמצא דרכים להתנקות. איך אחפוף את השיער – אלוהים יודע. אין מה לעשות, צריך לפנות את הדירה הזאת. אני לא מוכנה לשמוע עוד פעם את המשפט "את מנצלת את הנכות שלך". 

אנחנו מדברים עם בעל הבית של הדירה להשכרה, הדברים עדיין לא סגורים בכתב, צריכים לקבל תשובה סופית. אנחנו חוזרים הביתה, אני מרגישה הקלה. אולי יש סיכוי שהסיפור הכבד הזה כבר ירד לי מהגב. עייפתי, עייפתי כל כך.

"תגיד", אני אומרת לאפי. "ביציאה משם לכביש הראשי יש שמאלה וישר, נכון?"
"כן".
"ויש גם פנייה ימינה?"
"אני לא זוכר, נדמה לי שלא".
"כי אם אין ימינה זה אומר שצריך לעשות פרסה ואני לא מוכנה, אז גם אם הם ייתנו לנו תשובה חיובית סופית לגבי הדירה הזאת, אני לא לוקחת אותה".
"מה?"
"כן, זה לא בא בחשבון בשום אופן. אני לא מוכנה לעשות סיבוב עם האוטו. זה לא נוח לי. נמשיך לחפש".
"תגידי, השתגעת?"
"חחח עבדתי עליך!"