אני מרגישה שהזמן נותן בי את אותותיו. השיער כבר לא מה שהיה, עור הפנים עייף, שחוק, למוד סבל. אני נכנסת לסופר פארם כדי לקנות מי פנים. זה הדבר היחיד שאני עוד מוכנה לעשות למען העור שלי. בדרך אני תוהה אם יש להם איזשהו פטנט שיצעיר אותי קצת, שיחזיר לי את החיוניות שהחיים במדינה הזו גזלו ממני. דיילת היופי, בחורה רוסייה חביבה, פונה אליי ומציעה לאפר אותי, "סתם ככה, את לא חייבת לקנות שום דבר", היא אומרת. אני מסכימה. "אבל אל תשימי לי מסקרה", אני אומרת לה. "חבל, למה? זה יהיה לך יפה", היא שואלת. "כי אם אני אבכה הכל יימרח לי". "אל תדאגי, זאת מסקרה טובה", היא משיבה. המגע העדין של המברשת על פניי ועפעפיי נעים לי. אחרי שהיא מסיימת אני בוחנת את התוצאה במראה. נחמד, לא יותר מזה.

ידיד שלי מתקשר אליי. "לא שמעתי ממך כבר הרבה זמן", הוא אומר, "דאגתי לך". "אני כבר לא אותו הדבר", אני אומרת לו. "מה זאת אומרת?" הוא שואל. "השתניתי. אני אחרת. אין לי אנרגיות לכלום". "לכל אחד יש תקופות כאלה", הוא אומר, אבל לי יש הרגשה שזה יותר מסתם תקופה. אני חיה, מתפקדת, עושה את מה שמצופה ממני, אבל שבורה מבפנים.

אחר כך אני חוזרת הביתה ולוקחת את מגי לשוק הכרמל. היא רוצה לקנות משם משהו לעצמה ושם זה יהיה זול. פעם שוק הכרמל היה מקום שביליתי בו הרבה. זה היה בעיקר אחרי שהתוודעתי לעצותיו של המומחה ברפואה סינית לאחר שגיליתי שלקיתי בחולשת שרירים. הוא סיפר לי שהוא הצליח לרפא את עצמו מסרטן הריאות ואולי הוא יוכל לעזור גם לי אם אקפיד לפעול על פי הוראותיו. וכך נמנעתי במשך שנים מעגבניות, תפוזים, לחם לבן, ביצים, קפאין, קטניות, בשר, מטוגן. חייתי על ירקות וטחינה שקניתי משוק הכרמל. היו בטח עוד דברים שהוא התיר לי במסגרת הדיאטה אבל אני לא זוכרת מה הם היו. "את צריכה ללכת לשפת הים כל יום כדי לשאוף את החמצן באוויר, זה טוב בשבילך. תתקלחי במים קרים ותשפשפי את הגוף חזק בספוג כדי שהדם יזרום, ואת צריכה להידפק הרבה", הוא הוסיף. אדם מבוגר, מהדור הישן. כדי לקיים את ההוראה האחרונה לא הייתי צריכה להתאמץ. נדפקתי חזק, החיים זיינו אותי באימאימשלי.

אני צופה בשי פירון בכנס חינוך בחולון. "עצור בבקשה, עצור בבקשה, עצור בבקשה את דבריך, אתה מפריע לנו בשידור", אומר המנחה אברי גלעד לאריאל ליבמן שקבל על התנאים שבהם עובדים המורים עובדי הקבלן . "אתה מחבל בשידור", הוא אומר לו. "אני נורא רוצה להתייחס אבל אתה מתנהג באלימות", אומר פירון למורה. "תן לי לענות, אני אענה לך, אז תשב ואני יענה, תשב ואני יענה". כך הוא מדבר למורה. כמו לילד. ואברי גלעד, רגלו מורמת מעל משענת הכורסה, אומר: "רבותינו, איפה מוסד האבטחה הישן והטוב? ברצינות!"

אני מתבוננת בתדהמה בצמד היהירים האלה, רואה כבר את היום שבו נקבל את מגיש תכנית הבוקר כשר החינוך שיחליף את שר החינוך המכהן לצד מגיש אולפן שישי שהפך לשר האוצר.

"ארבעה חודשים אנחנו מחכים לפגישה", אמר לו המורה שהושתק, "ואתה ממשיך להתעלם מאיתנו. חינוך זה לא עסק לקבלנים. מורות, גננות, סייעות מועסקות כעובדות קבלן – זה פשוט ביזיון. איך אתם יכולים לשבת… ולדבר על ערכים כשמורות עובדות כעובדי קבלן. מורות לא יודעות מה יעלה בגורלן. מורות מועסקות ב-25 שקלים לשעה. הן לא מקבלות שכר בחופשה. איך זה יכול להיות? שי פירון, אתה הבטחת לנו, אתה הבטחת, ואתה מתעלם מאיתנו".

"אם יש משהו שאנחנו צריכים לשנות בחברה", מכריז פירון אחרי שהמורה כנראה הוצא מהאולם הודות למוסד האבטחה הישן והטוב, "מי שחושב שזה ישתנה בגלל הצעקות – טועה. זה ישתנה למרות הצעקות". מחיאות כפיים סוערות. פירון שיכור מההצלחה. "מי שחושב שהעובדה שמישהו נעמד ונוהג כלפי שר או כלפי אדם באלימות מילולית… אני עושה את זה למרות הצעקות ולא בגלל הצעקות. לא יהיו מורי קבלן בישראל – אבל לא בגלל אנשים אלימים, אלא בגלל אנשים טובי לב".

אני נאנחת. הולכת להיות לנו כאן עוד שנה מסריחה.