אני לא בן אדם של פייסבוק, ובחודשים האחרונים, עם כל הבלגנים שפוקדים אותי – הרבה פחות. אבל למדתי על פייסבוק כמה כללים שכדאי למלא אם רוצים לקבל הרבה לייקים ותגובות  - את כולם הפרתי:

הֱיו יפות

יש נשים יפות שמעלות בכל הזדמנות תמונות שלהן. מאות לייקים, עשרות תגובות. מחצית מהתגובות הנלהבות הן של גברים חרמנים אש שהצליחו לרסן את עצמם. שאר התגובות הן של אותן נשים יפות לתגובות הגברים.

אני אוהבת להצטלם, פיצוי על כל השנים שבהן הוריי לא צילמו אותי כילדה, אבל עד שיוצאת תמונה נורמלית הנשמה יוצאת, אחרי הנחיות קפדניות ("שלא יִראו את הסנטר הכפול, ובלי הבטן. רגע, הפנים יצאו מבריקות. רגע, השיער לא מסתדר"), אבל פייסבוק נותן לתמונות הפרופיל פומביות מביכה. הלוואי שהיתה אפשרות להעלות תמונות בחשאי בלי שאנשים ישימו לב. היום, אחרי זמן רב שלא העליתי תמונות חדשות, הרשיתי לעצמי להעלות תמונת פרופיל ותמונה נוספת. אני מקווה שכולם ישימו לב אליהן ויעשו לי הרבה לייקים.

היו מהפכנים

אני לא דפני ליף. אני לא קוראת למרד, לא מהפכנית סוחפת, לא כותבת בפייסבוק את משנתי הפוליטית, לא קוראת לחבריי להחליט באומץ שבראש השנה הקרוב לא מוציאים כסף על מתנות יקרות אלא מביאים פרח וברכה מכל הלב. 657 אנשים מצאו זמן, ברגעי ההפוגה מקניית המתנות היקרות, לעשות לליף לייק.

היו מעניינים

אני לא דמות מעניינת. אני לא מצלמת את הלחם או את הפשטידה שאפיתי ומעלה את התמונות לפייסבוק, לא מספרת על המשפט המפתיע שהבן או הבת הקטנים שלי אמרו היום, לא מעלה תמונות מהחופשה המשפחתית באילת, לא כותבת חידודים שנונים, למעט פעם אחת לפני כמה ימים שבה התייחסתי להצהרה של סופיה טרוטוש ארגמן שסיפרה: "עישנתי ג'וינט עם יאיר לפיד". זה העלה לי אסוציאציה של קלינטון, וכתבתי בצד דבריה הכחשה דמיונית של לפיד: "I did not have sexual relations with that woman". חשבתי שזה חמוד, לא בכל יום יוצאת לי הברקה כזאת, ואפילו הרשיתי לעצמי לפרסם את זה בעמוד "סטטוסים מצייצים". בדקתי כמה פעמים אם זה קיבל פרסום פומבי, אולי זה ירים לי קצת את האגו שכל כך שפוף לאחרונה. שני לייקים. הנה כמה דוגמאות מ"סטטוסים מצייצים" לאלה שמצליחים לעשות את זה בפשטות:

"כשאני אומר למישהו 'שנה טובה' והוא עונה לי ב'שנה טובה, חג שמח', אני מרגיש שהוא ניצח אותי" (Amir Sheinkman)

"99.9% מהשימוש במילה 'תהא' מתבצע בראש השנה" (Yotam Zimri)

"להיות מותקף מארה"ב ולהתקיף בתגובה את ישראל, זה כמו לקבל מכות מערס ולהחזיר מכות לג'ינג'י" (Assaf Appelboim)

"מפחד לחשוב מה יקרה ביום שלא יהיה יותר פייסבוק, ואנשים יצטרכו לצאת לרחובות ולחלק לכולם תמונות של האוכל שהכינו לשבת" (Amir Sheinkman)

היום חשבתי על ארוחת ראש השנה שחגגנו אתמול אצל חברים וניסיתי את מזלי שוב ב"סטטוסים מצייצים": "אתמול, ערב ראש השנה, כשהמטפלת ההודית שלי דחקה בנו לצאת לחברים חצי שעה לפני הזמן וישבנו וחיכינו כמו טמבלים עד שכולם יגיעו, קיבלתי הוכחה סופית לכך שהיא גלגול של פולנייה". וכמזרחית אני אומרת לכם שאם לא יהיו לזה לייקים ושיתופים זה רק יוכיח לי שאמנון לוי צדק בכל מה שהוא אמר על מצוקת ה"מזרחיים" (צ"ל "מזרחים").

אִספו הרבה חברים

ככל שיש יותר חברים, כמות הלייקים והתגובות גדלה, כפוף לכך שאתם יפים / מעניינים / משקיעים באחרים וכדומה. פייסבוק כזה סכסכן וצבוע. הרי ה"רשת החברתית" שהוא פיתח מבוססת בעיקר על אנשים שהכירו אנשים אחרים רק בפייסבוק, אבל הוא מדרבן אותנו להציע לאנשים חברות, וכשאנחנו מתפתים ועושים את זה הוא לוחש לאותם אנשים שהצענו להם: "האם את/אתה מכירה אותו/אותה?" ואם אותם אנשים לא רוצים להיות חברים שלנו ומשיבים שהם לא מכירים אותנו, אכלנו אותה. אחרי כמה פעמים כאלה פייסבוק חוסם אותנו. וכך יוצא שאנשים נכנסים למחתרת ונמנעים מלהציע חברות. "תציעי לי חברות", הם פונים אליי בחשאי בהודעה אישית, ואז אני בבעיה. מה אם אותו בן אדם רוצה להתנקם בי, וכשאשלח לו הצעה הוא ילשין עליי בפייסבוק שהוא לא מכיר אותי ופייסבוק יחסום אותי? אני לוקחת את הסיכון ונענית לאתגר, אבל כבר לא מציעה חברות ביוזמתי. לפני כמה ימים חרגתי ממנהגי והצעתי חברות לשחקן תומר שרון, אבל התברר שכמו דמויות ציבוריות פופולאריות רבות הוא הגיע למקסימום של מכסת החברים שלו, ולכן פייסבוק הציע לי פשרה ששמה אותי בעמדת נחיתות – לעקוב אחריו. ויתרתי.

לפני שבוע היה לי קטע מוזר. מישהו שאני לא מכירה הציע לי חברות בפייסבוק. אישרתי. במקרים שבהם מסיבות שונות אני לא מעוניינת בחברות, אני לא משתפת פעולה עם השטן ולא מדווחת שאני לא מכירה אותו. למה להיות רעים סתם? ואז אותו אדם פנה אליי בהודעה פרטית: "מאיפה אנחנו מכירים?" הוא שאל. "אנחנו לא מכירים", השבתי, "הצעת לי חברות בפייסבוק".
אז הוא ביטל את החברות. סתם.

תשקיעו באחרים

הכי חשוב זה להשקיע בחברים שלכם בפייסבוק. בפייסבוק יש יחסי גומלין ברורים. תעשה לי לייק – גם אני אעשה לך. תעשה לי לייק ותגיב – אתגמל אותך ב"אהבתי" + תגובה. יש לי כמה חברים שדי בכך שיכתבו: "שבת שלום, שבת שקטה, מנוחה משבוע מטורף" כדי ש-250 חברים יעשו להם לייק ו-58 יכתבו תגובות. אני מניחה שזה משום שגם הם יוצאים מגדרם כשמישהו כותב בפייסבוק "שיהיה יום מקסים ומופלא לכולם".

אני לא משתתפת בחגיגת האיחולים ההדדיים. לרוב אני לא בודקת מה אנשים אחרים מפרסמים, וכשאני עושה זאת אני לא משקיעה אנרגיות. לעשות לייק לתמונת פרופיל זה הכי קל, אבל לקרוא מה אנשים כותבים, להגיב, להתייחס, להראות אכפתיות – אין לי כוח לזה. לפעמים אנשים ששכחתי מקיומם עושים לי לייק ואז אני מרגישה אשמה ורוצה לעשות להם לייק בחזרה. אני מתכננת לחכות קצת עם זה כדי שהצביעות לא תהיה בולטת מדי, ושוכחת מזה לגמרי.

פעמים רבות אני תופסת את עצמי על חם קוראת משפטים כמו: "האושר הוא כמו פרפר. כשאתה רודף אחריו, הוא בורח ממך, אבל כשאתה יושב בשקט, הוא עשוי לנחות על כף ידך", ומהרהרת שזה כל כך נכון. או: "לאהוב מישהו, זה לדעת שיש בו חסרונות – ובכל זאת אתה עדיין אוהב אותו כפי שהוא!!!" משפט פשוט ונכון, אבל הייתי מוותרת על שלושת סימני הקריאה בסוף, והפסיק אחרי המילה "מישהו" מיותר לגמרי (כמו הפסיק אחרי ציון זמן: "אתמול, הוזמנו לארוחת ערב". תפסיקו לכתוב, כמו שאתם מדברים!!!) הנה עוד משפט יפה: "יש כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצים לעשות אבל לא מעיזים (צ"ל: "מעזים") רק מהפחד על מה שהאחרים יגידו". רציתי לעשות על זה לייק אבל לא העזתי רק מהפחד. לפעמים אני מרגישה מרומה. מישהו כותב משפט שנשמע לי יפה בהתחלה, ואז אני מגלה שזה ציטוט משיר מאוס. 

יש אנשים שמעלים לפייסבוק שירים מיוטיוב.מה אני אמורה לעשות עם השירים האלה? להשמיע אותם לעצמי? לעשות לייק? ואם זה שיר שאני ממש לא אוהבת או לא מכירה האם עליי לעשות לייק בכל זאת, כמחווה? לאפי אני עושה. אחר כך אני אוכלת אותה כשהוא שואל אותי אם בא לי להוריד את השיר כדי שנשמע אותו באוטו.

אני ממעטת לעשות שיתופים, ונמאס כבר מהצילומים על שוטרים שחונים בחניית נכה ומה"בושה וחרפה שככה מתנהגים שוטרים במדינת ישראל", כאילו שברגע שאנשים יפסיקו לחנות בחניית נכים, החיים של נכים כאן יהיו נהדרים. הפלישה לחניה היא סימבולית. המדינה חודרת לנשמה של נכים ולמרחב הפרטי שלהם וממררת את חייהם בחיטוטים פטרוניים של האח הגדול, ומצד שני מתעלמת מהם וזורקת אותם לעזאזל, שיסתדרו בעצמם. אנשים מאחלים לי שבראש השנה הבא "תלכי על הרגליים ותרוצי", אבל הם לא מבינים שהנכות שלי לא מפריעה לי – זאת המדינה על מוסדותיה השונים ששוברת אותי.

נחזור לפייסבוק. בראש השנה אני מרגישה אחרת. אני נמסה מכל איחול דביק בפייסבוק לשנה טובה, עושה לייק ואפילו כותבת תגובה, קצרה אמנם ("שנה טובה"), אבל גם זה משהו. בא לי לחבק את המאחל, לבקש ממנו סליחה על כך שלא התייחסתי אליו כל השנה ולהגיד לו שהחיים שלי באמת קשים מאוד ושיבין אותי, שאני לא טיפוס מתנשא, כמוהו גם אני רוצה תשומת לב ואהבה מאנשים. אכפת לי מאחרים, אני כואבת את המצוקה שלהם, אבל פייסבוק מדגיש את חוסר האונים שלי. אני, שטובה במילים, לא מוצאת את המילים הנכונות מול הכאב. מה לעשות שהסימן היחיד שפייסבוק מציע הוא "אהבתי" ואין סימן שיכול לתת מענה ראוי לסבל של אנשים. 

לסיום אני מאחלת לכל בית ישראל שנה של בריאות ואהבה
שנה של אושר ושלווה
שנה של צמיחה ועוצמה
שנה של חיבור ופריחה
מי ייתן שנהיה עם אחד חזק, אחד למען השני
ואל תשכחו: אם אתם שופטים אנשים – אין לכם זמן לאהוב אותם
ולעולם לא מאוחר מדי להיות מה או מי שיכולתם להיות 
ובין האפל לנסתר בעולמנו המר אומרים שיש עוד תקווה
ואל תאשימו אנשים שאכזבו אתכם – תאשימו את עצמכם שציפיתם ליותר מדי. 

והנה שיר מיוטיוב.