אני צופה במשפחת כפיר ב"הקרוון" כשגוש חונק את הגרון שלי. לכאורה עוד ריאליטי על אנשים שהחליטו לחשוף את עצמם מול מצלמת הטלוויזיה. אבל עבורי זה משהו אחר. זה מעורר בי התרגשות, הזדהות, חמלה, כאב, כעס ובעיקר קנאה גדולה. מה לא הייתי נותנת כדי שמישהו יבוא ויאחד את המשפחה השסועה, הקרועה שלי, לחמישה ימים בקרוון.

אבל איפה אנחנו ואיפה משפחת כפיר. אימא לא היתה מסכימה לזוז מילימטר מהבית, האח והאחות היו מגחכים בבוז, ואבא – הדבר היחיד שמשותף לו ולגבי, אב המשפחה, הוא השפם. גבי שותק הרבה גם כשאשתו דוחקת בו להגיד משהו – אבא צעק וגידף כל הזמן. גבי אוהב את אשתו ומביע את אהבתו אליה: "אני אוהב אותה. אני אוהב אותה. אין לי משהו אחר. זה ללכת לישון וסתם ככה להיצמד אליה. לא בגלל שקר, בגלל שאני… כשהיא איננה במקרה ואני ישן לבד, קשה לי". אבא מעולם לא דיבר כך לאימא או על אימא. גבי חי – אבא מת. אולי אם הוא היה חי הוא היה מסכים לבוא לקרוון. אולי הוא היה אומר "בשביל עֵנתי", כך הוא קרא לי, "אני מוכן". אין בי כעס כלפיו, מעולם לא היה לי. אני כל כך מתגעגעת אליו.

פעם הסתכלתי תמיד מהצד על זוגות. איך הם מחזיקים ידיים, איך הם אוהבים, איך הוא מת עליה, איך היא מפלרטטת איתו. היום כשיש לי כבר שנים בן זוג, החלק הזה נרגע ואני מסתכלת על משפחות, על אחים. בראש השנה אח של מגי, המטפלת שלי, ביקר אותה אצלנו. התבוננתי בהם משוחחים בהודית. שמתי לב שכשההודים מדברים והשיחה ביניהם שקטה ונעימה או  כשהם רוצים להראות נכונות ורצון טוב, הם מניעים את ראשם מצד לצד ולמעלה ולמטה בצורה מיוחדת. זה נענוע ראש שראיתי רק אצל ההודים. ראיתי את זה גם אצל השחקנים ההודים, וברוך השם אני רואה מספיק טלנובלות הודיות כדי לזהות את התנועה הזו. מגי ואחיה דיברו כל הזמן בנענוע הראש המיוחד הזה. אני כל כך מתגעגעת לאחי.

בין עומר ועידן כפיר חל ריחוק. עומר, בן 35, אומר שהוא מאוד רוצה לשפר את היחסים עם אחיו המבוגר ממנו בשנתיים, להתקרב אליו כמו שהם היו פעם. "אני כל הזמן בזיכרונות על מה היה פעם", הוא אומר לאחיו, "וזה חסר לי". גם אני כל הזמן בזיכרונות על מה היה פעם עם אחותי, וזה חסר לי ואין לי שום דרך להגיד לה את זה, להגיע ללבה.

ערן ואלונה כפיר נפגשים בקרוון אחרי שנה וחצי שבה הם לא דיברו ביניהם. ערן מנגן בגיטרה. אלונה אומרת שזה לא נשמע תואם. ערן מנסה לנגן משהו אחר ואלונה שרה "הולך נגד הרוח". ערן מפסיק לנגן. "אז למה אני צריך את הגיטרה אם היא שרה לבד?" אלונה ממשיכה לשיר. "אלונה, אושקוט, אלונה", הוא אומר. היא ממשיכה לשיר. ערן קם. כעבור כמה דקות או אולי שעות מתפתחת מהומה. "מה את רוצה ממני? די, ההערות שלך ממש לא במקום", ערן אומר לאלונה. "הטונים שלך", היא אומרת לו. "איזה טונים, מה את רוצה ממני?" המשפחה מתערבת. ערן משיב להם.
- אני לא אמרתי שום דבר פה עכשיו. אני חוטף. סבבה.
- אתה חופר.
- מה חופר, מה? אני לא אמרתי מילה.
- סתום ת'פה ותהיה בשקט… ערן, לא היה פה כלום, אתה סתם מגזים.
- אני לא נרגעתי, לה היה פה כלום. אתם סתם תקפתם 'תירגע תירגע'. אתם לא שמתם לב.
- אף אחד לא תקף אותך.
- בסדר, די. אלונה, אלונה שמבלבלת ואומרת ש…
- עוד פעם, ערן…
- אין לי דרך לדבר. אתם לא מבינים? תסתום גם אתה רגע, תן לי לדבר. אף אחד לא רוצה לשמוע אותי. 'ערן, ערן. ערן, ערן'. די. אז אין לי מה לדבר.
- כי אתה מדבר שטויות.
- אוקיי.
- אתה מדבר שטויות. אומרים לך: די, ערן, תירגע, לא קרה כלום.
- לא אמרתי מילה. מילה אחת לא אמרתי. אף אחד לא מקשיב לי, אבל העיקר לסתום לי את הפה.
- אוי, אתה מדבר שטויות.
- יופי, טוב שאני באילת. כי זה מה שאתם אוהבים כנראה. די, די, ממש להתרחק מכם כי אתם לא נותנים לי אף פעם לדבר. אתם לא שמים לב. אלונה אומרת משהו לא נעים, לא במקום, אבל ערן צריך לסתום את הפה. כואב לה שאני אומר לה לסתום והיא סותמת לי את הפה כל הנסיעה.
- ערן, פשוט כשאתה עובר גבול מסוים. חאלס, מיצינו, הבנו את הנושא. אתה כבר מביך את עצמך, אתה מביך את עצמך. הבהרת את הנושא ואתה צודק, אתה צודק. אנחנו אומרים לך את זה בפרצוף שאתה צודק. אבל אתה חופר. אתה יכול שעות לצעוק, שעות.
- לא צעקתי, לא אמרתי מילה. זה הבעיה פה.
- למה, לי לא סותמים את הפה? לאבא לא סותמים את הפה? יאללה, משפחה שכזאת.
- נטול חוש הומור, זה מה שאתה.
- באמת, כולה קצר בתקשורת ואתה נעלב כמו אני לא יודעת מה.
- די, מספיק, גם את מתחילה לחפור?
- חאלס.
- לפני רגע אמרת גם…
- ערן, ערן, ערן, ערן…
- אל תבלבל לי את השכל 'צודק לא צודק'. אף אחד לא מוכן אפילו להקשיב למה שיש לי להגיד. העיקר אלונה בוכה שאני סותם לה את הפה אבל היא אף פעם לא שמה לב מה היא עשתה לי כל הנסיעה.
- מה היא עשתה לך כל הנסיעה?
- די, כל הנסיעה היא סותמת לי את הפה, אבל אני זה שסותם לה את הפה.
- טוב די, חאלס.
- אני זה שהיא בוכה, שהיא עם דמעות. עזבו, עזבו.
- ערן, אתה לא יוצא מפה.
- אני יוצא, די. לא מתאים לי, לא מתאים לי. תוקפים אותי פה סתם. אף אחד לא מקשיב לי. מילה לא אמרתי – תקפו אותי.
- די, אל תהרוס את הכל.
- נהרס, נהרס.
- אני רוצה לשמוע אותך.
- את רוצה לשמוע?
אני רוצה לשמוע, אבל בשקט.
- את זוכרת, היה נעים בנסיעה, הבאתי את הגיטרה, ניסינו לשיר ביחד, אלונה התחילה עם המוזיקה, לסתום לי את הפה.
- אז מה, אז מה.
- כמה פעמים עידן משתיק אותנו. באמת.
- שקט, שקט.
- ערן, אל תהרוס. די.
- תני לי לדבר, די, אני מנסה להגיד משפט. כל הזמן, אז לא צריך. די.
- אתה תוקף אותנו. די.
- אז ניסיתי להירגע, אבל אתם לא…
- הוא לא יודע לדבר.
- אתה יכול ללכת, וביי.

ערן יוצא מהקרוון.

אולי הם נשמעים פסיכים, אבל הלוואי שהמריבות היו ככה אצלנו. אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה ביקרתי בבית הוריה של חברה של אפי ושלי. התאהבתי בבית, בהורים, באחים. כשאני שם משהו מהשפיות שם נדבק בי קצת ומנחם על בית המשוגעים שהיה אצלי, על המשפחה הלא מתפקדת שלי. כשהייתי ילדה תמיד נדבקתי למשפחות של חברות שלי, לספוג קצת מהחום שהיה שם. כל כך רציתי שיצוו עליי כמו שציוו על חברה שלי: "עכשיו את לא יוצאת. עינת תחזור עכשיו לבית שלה ואת נשארת להכין שיעורי בית ולנוח". עינת לא חזרה לבית שלה. עינת שוטטה ברחובות, מסתכלת על בתים מבחוץ. עד היום אני מסתכלת על בתים מבחוץ, רוצה להיות שם איתם, בפנים. כשאני רואה הורים לצד ילדיהם זה תמיד מפתיע אותי מחדש, נראה לי לא טבעי. איך זה ייתכן?

היום יש לי משפחה משלי, במתכונת אחרת לגמרי, אבל משפחה, ועדיין זה לא תחליף למשפחה שאיבדתי. כל אחד מאיתנו נמצא בקרוון משלו. יש סוף סוף שקט, אבל הלב בוכה.