עד לפני יומיים אני ובני ביתי היינו בלי שירותים במשך יומיים. למה? בשלוש מילים: בגלל משרד השיכון.


כיסא גלגלים

2006: אני גרה בשכירות בתל אביב. הנכות שלי עולה עוד שלב. עד אז השתמשתי במקל הליכה, וביד השנייה החזקתי בעגלת שוק שתאזן אותי. אני נופלת הרבה וכבר לא יכולה לעשות אפילו צעד אחד. אין מנוס מכיסא גלגלים. זה מחייב מעבר דירה.

דירה שכורה ברח' נתן, רמת גן

2007-2010: אני עוברת עם אפי, שנכנס לחיי, לדירה שכורה קטנה ברמת גן ברח' נתן, בקומה השנייה. דירה זו לא מותאמת כלל לנכותי שהולכת ומחמירה: מעלית קטנה שאי אפשר להיכנס אליה בכיסא גלגלים אלא רק בעמידה תוך קיפול הכיסא, בוודאי לא בכיסא ממונע שנדרש לי בשל חולשה קשה בידיים, ושלא אושר לי על ידי משרד הבריאות בשל חוסר נגישות של המעלית ובדירה: שני חדרים קטנים, שירותים קטנים ומקלחת שאי אפשר להיכנס אליהם בכיסא גלגלים. אין מקום למטפלת סיעודית, ולכן גם אין מטפלת.

זה-מה-יש ועם זה תיחנקי

לאחר קבלת אישור עקרוני ממשרד הבריאות לכיסא גלגלים ממונע אני מגישה בקשה לדיור ציבורי. בדצמבר 2009 משרד השיכון אישר את בקשתי  – דירה בבעלות המדינה, שתותאם לנכותי ולמצבי ובה אוכל לגור כל חיי בתשלום סמלי. ניתנות לי שתי אופציות: האחת – להיכנס לדירה ממאגר הדיור הציבורי לכשזו תתפנה. השנייה – לאתר דירה נגישה או בעלת פוטנציאל להנגשה בשוק הפרטי בתקציב מוגדר מראש, כפוף למגבלות ולאישורים של משרד השיכון, שתירכש על ידי המדינה ותעבור לבעלותה ובה אוכל לגור כל חיי (דירת נ"ר – נכסי רכישה). הזכאות היא לשנתיים. בתקופה שבה אתגורר בשכירות אהיה זכאית לסיוע מוגדל בשכר הדירה בסך 1,500 ש"ח.

כתושבת רמת גן התקציב שניתן לאיתור דירה עמד ב-2010 על 825,000 ש"ח בתנאי שהדירה תהיה ברמת גן / תל אביב / פתח תקווה / אור יהודה / יהוד / ראש העין.  בתקציב הזה לא היה סיכוי לאתר דירה בכל אזור שהוא ברמת גן או בתל אביב סמוך למרכז התמיכה שלנו, למשפחה שלי ולילדיו של אפי, ולכן אני מחפשת דירה בפתח תקווה, אך התקציב לא מאפשר זאת גם שם. אני כותבת על הבעיה לשר השיכון דאז אריאל אטיאס ומקבלת תשובה מבכיר במשרד השיכון, מר ישראל שוורץ, שאומרת בשורה התחתונה: "זה-מה-יש ועם זה תיחנקי".

"גם אם הדירה תהיה ריקה שנה – אני לא מוכן להשכיר לה"

בעלי הדירה ברח' נתן מודיעים לי שעליי לפנות את הדירה השכורה כיוון שהיא נדרשת לבנם. אני מחפשת במשך כמה חודשים דירה נגישה בת 3 חדרים, ולא מוצאת. לבסוף אני מוצאת דירה ברח' המעגל ברמת גן, שיכולה להתאים, משלמת למתווכת את שכר טרחתה, מוסרת לבעל הדירה שיקים עוד לפני החתימה, ועושה לבקשתו ערבות בנקאית בסך 10,000 ש"ח. למחרת בעל הדירה חוזר בו ומודיע לי שהוא לא מוכן להשכיר לי את הדירה: "גם אם הדירה תהיה ריקה שנה", הוא אומר למתווכת, "אני לא מוכן להשכיר לה".

אני ממשיכה לחפש. הזמן נוקף. בעלי הדירה נותנים לי 15 יום נוספים אך לא מעבר לכך. אני מוצאת דירת קרקע ישנה באלוף דוד ברמת חן. דמי השכירות עומדים על 5,000 ש"ח + דמי תיווך. עלות ההנגשה עומדת על 50,000 ש"ח והיא חלה עליי בלבד. אמו של בעל הדירה אומרת שהם מסכימים שאעשה שינויים בדירה מכיוון שבעוד 3 שנים בנה מתכוון להרוס את הבית ולשפץ אותו כדי לגור בו. היא שמחה שאני נכנסת לדירה זו, שעמדה ריקה במשך תקופה ארוכה כיוון ששכר הדירה הגבוה לא שיקף את מצב הדירה. אני מוכנה להשקיע בדירה מתוך אמונה שעד שזה יקרה אעבור לדירה קבועה, מה גם שאין לי ברירה ואני חייבת לפנות את הדירה ברח' נתן. אני לוקחת הלוואה, מנגישים לי את הדירה. אני עוברת לגור בה באוקטובר 2010.

בקשתי להלוואה בסך 50,000 ש"ח מבנק לאומי לצורך הנגשת הדירה השכורה באלוף דוד + הוצאות מעבר והתאמה 

הילד שלי, שלא ייוולד לעולם

2011-2012: מצבי הפיזי מחמיר. אני לא יכולה לשכור את שירותיה של מטפלת בגלל שכר הדירה הגבוה והחזרי ההלוואה. אני נשארת במשך שעות לבד בבית כשאפי בעבודה או עם ילדיו או בסידורים אחרים. לעיתים אני מבליגה על הבושה ומבקשת מהשכנה שתרים לי את המכנסיים, שתכין לי ארוחת ערב, שתלביש לי סוודר כשקר. אפי קורס תחת העומס. הרבה מריבות, הרבה לחצים. אני רוצה ילד משלי אבל יודעת שכל עוד אגור בדירה שכורה זה לא יקרה. קצבת השירותים המיוחדים אינה מכסה כלל את העלות המלאה של טיפול סיעודי, ואני משתמשת בה לצורך מימון שכר הדירה והחזרי ההלוואה. אני גם יודעת שאם יהיה לי ילד אצטרך מקום בשבילו ובשביל המטפלת, ושכר המטפלת יהיה גבוה יותר מהרגיל בשל הטיפול בילד נוסף על הטיפול בי. כל עוד אין לי מקום משלי ועליי לעבור ממקום למקום עם תינוק מבלי לדעת אם יהיו לו תנאים נורמליים – אין מקום לילד בחיי, ומנגד, בתנאים המגבילים של משרד השיכון, גם אין סיכוי למימוש הזכאות לדיור ציבורי. אני מעלה את הפוסט "מכתב לילד שלי שלא ייוולד לעולם".

שלט שנשאתי בהפגנת המחאה החברתית: "ביבי, לך יש ילדים - לי אין. תנחש למה". מחירי הדירות הגבוהים לא אפשרו לי לאתר דירה בסכום שהוקצה לי לדירת נ"ר במסגרת דיור ציבורי

 

אין דיור ציבורי, אין סיוע בשכר דירה, אין מטפלת, אין חיים

פברואר 2012: תוקף הזכאות שניתנה לי על ידי משרד השיכון חלף. אני מגישה בקשה לחידוש הזכאות בידיעה שאני חייבת למצוא דירת נ"ר כיוון שנותרה לי רק שנה עד פינוי הדירה השכורה באלוף דוד. הסיוע בשכר דירה מופסק. נשלח אליי חוקר שרושם את נתוני ההכנסות שלי ושל אפי – הכנסות בלבד ללא הוצאות. גם קצבת הנכות שלי ושל אפי נחשבת להכנסה.

ביוני 2012 הוועדה העליונה מודיעה לי שמאחר שההכנסות שלנו עולות על המותר, זכאותי נשללת. היא לא מפרטת את אופן החישוב, מהו הסכום שהגיעו אליו ומהו הסכום שאין לעבור אותו. ניתנת לי אפשרות להגיש ערעור לוועדה ציבורית. אני מפרטת בערעור את ההכנסות מול ההוצאות הרבות כולל דמי מזונות, החזרי הלוואות והוצאות משמעותיות נוספות שלא הובאו בחשבון על ידי החוקר. באוגוסט אני מקבלת את החלטת הוועדה הציבורית החוזרת על החלטת הוועדה העליונה, ללא כל התייחסות לערעורי. אני פונה לשר השיכון ומבקשת פגישה איתו. יועץ שר השיכון חוזר על החלטת הוועדה העליונה והציבורית ומסרב לפגישה. הסיוע בשכר הדירה הופסק כבר מדצמבר 2011, חיובים בכרטיס האשראי נעצרים, הבנק מאיים לסגור את החשבון. אני מתגברת על הבושה ומבקשת מהמקום שממנו אנחנו קונים אוכל מוכן שייתן לנו  מדי פעם את האוכל שנשאר. אני פונה למכבידנט ודורשת שיחזירו לי את הכספים שנגבו ממני מראש על טיפולי שיניים דחופים שהיו אמורים להינתן לי ושעדיין לא נעשו. הם מחזירים לי את הכסף, הטיפולים נעצרים. אני מגיעה למצבים לא אנושיים. המריבות ביני לבין אפי קשות, אפי קורס ורוצה לעזוב את הבית אבל לא יכול כיוון שאין לי מטפלת, מה שמחריף את המצוקה הקשה. 

הודעה על כך שכרטיס האשראי שלי נחסם

סמס ששלחתי ל"פינת אוכל" ובו אני מודה להם על כך שהם נותנים לנו את האוכל שנשאר

 

 

השלט שנשאתי בהפגנה בת יומיים מול משרד השיכון בתל אביב לאחר שגם הוועדה הציבורית שבפניה ערערתי דחתה את בקשתי: "אני רוצה להתקלח"

חוזה שכירות בלתי מוגנת

אוגוסט 2012: מועד חידוש החוזה לשנה השלישית באלוף דוד מתקרב. אמו של בעל הדירה מודיעה לי שהחוזה ייחתם ל-9 חודשים בלבד – בין אוקטובר 2012 עד סוף יוני 2013. אני אומרת לה שאני זקוקה לשנה שלמה. המטרה היתה שעם חידוש הזכאות אעבור לדירת נ"ר ולא לדירה שכורה אחרת. ידעתי שמעבר לדירה שכורה אחרת לנוכח מצבי הפיזי החמור וההתאמות הנדרשות לי יהיה בלתי אפשרי. אמו מסרבת לכך ומתפתח ויכוח. לבסוף היא ובנה מגיעים לדירה השכורה עם חוזה חדש ל-9 חודשים, אך היא מבטיחה לי שלמרות מה שכתוב בחוזה, אם אזדקק ל-3 חודשים נוספים כדי שביחד אקבל שנה, הם יינתנו לי. "אל תדאגי, מילה שלי", היא אומרת לי. אני מאמינה לה וחותמת. 

חוזה השכירות שנחתם ל-9 חודשים בדירה השכורה באלוף דוד: "לא תהיה בשום אופן הארכת חוזה מעבר לתאריך המוסכם שהוא 30.6.13"

בינתיים אני ממשיכה לפעול לביטול ההחלטה המקפחת של משרד השיכון. אני פונה לגופים שונים במשרד השיכון, לעיתונאים, לרדיו, לטלוויזיה ומבקשת להציג את הסיפור שלי. אני כותבת שהזמן נוקף ועוד מעט אצטרך לפנות את הדירה השכורה ואין לי לאן ללכת, שאין סיכוי שאמצא דירה שכורה מתאימה למצבי, שאני חייבת לעבור מכאן לדירה קבועה, שאני חייבת להיעזר במטפלת וכל עוד אני משלמת שכר דירה גבוה זה לא אפשרי, מספרת על הסבל הגדול ללא מטפלת – אך לא מקבלת תגובה מאף גורם.

בנובמבר 2012 אני מגישה תלונה למשרד מבקר המדינה ומפרטת את שורת המחדלים והעוולות של משרד השיכון בנושא הקריטריונים המעוותים, חוסר השקיפות, הסתירות, חוסר מינהל תקין ועוד. במשרד מודיעים לי שהוחלט לפתוח בחקירה, אבל בינתיים אנחנו בזבל.

דבר טוב אחד שיצא מהבחירות האלה

דצמבר 2012, ערב הבחירות: עיתונאי שקורא פוסט שכתבתי בבלוג בהארץ משאיר פנייה בלשכת שר השיכון. עוזר שר השיכון מתקשר אליי כבר באותו לילה. הוא אומר שהוא רוצה לעזור. הוא מאפשר לי לשלוח את פירוט ההוצאות שלנו מול ההכנסות ולהכיר בחלק מההוצאות. אני עובדת על המסמך ושולחת אותו, אך כלום לא קורה והמצב מחמיר. אני לא יכולה להשתמש בשירותים בלי עזרה, לא מתקלחת במים זורמים חודשים רבים. אני בוכה כל היום, מתחננת בלשכת שר השיכון שיזדרזו. בינואר מגיע חוקר פרטי ורושם מחדש את נתוני ההכנסות שלנו, והפעם גם את ההוצאות. אני שוברת תכנית חיסכון קטנה שהיתה לי כדי לממן את שירותיה של עובדת סיעודית. כעבור כמה שבועות אני מוצאת מטפלת.

"הרינו להודיעכם כי ועדה עליונה… החליטה לאשר לכם"

פברואר 2013: הוועדה העליונה מודיעה לי שזכאותי לסיוע בשכר דירה ולדיור ציבורי חודשה. איבדתי זמן יקר, שנה שלמה שבה לא יכולתי לחפש דירת נ"ר, שנה שבה גם לא קיבלתי את הסיוע המוגדל בשכר הדירה הניתן לזכאי דיור ציבורי. התנאים השתנו: כעת התקציב שניתן לי כתושבת רמת גן לאיתור דירה מיועד רק לדירות שאאתר ברמת גן, בתל אביב ובגבעתיים. בערים אלה, בכל אזור שהוא, התקציב מתאים לדירה קטנה מאוד ולא נגישה. בערים אחרות התקציב שונה ונמוך אף הוא ממחירי השוק ומתאים לדירה קטנה מאוד ולא נגישה. ובכל זאת אני נחושה בדעתי למצוא דירת נ"ר. ברור לי שבנכותי שהחמירה אני זקוקה לדירה נגישה שתותאם לי וכי הדבר אפשרי רק בדירה של המדינה. בדירה שכורה זה בלתי אפשרי בגלל המגבלות בדירות עצמן ובגלל מגבלות שבעלי הדירות מציבים. אני מתחילה לחפש דירת נ"ר.

"את מנצלת את הנכות שלך"

אפריל 2013: אמו של בעל הדירה באלוף דוד מודיעה לי שביוני עליי לעזוב. אני מזכירה לה את הבטחתה ל-3 חודשים נוספים אם אזדקק להם. עדיין לא מצאתי דירת נ"ר שתתאים לתקציב שיש ברשותי, וברור לי שלא אוכל לאתר דירה כזו, לקבל את האישורים משרד השיכון ולהנגיש אותה בפרק זמן של חודשיים בלבד. אמו טוענת שהיא לא הבטיחה זאת מעולם. הבן מתקשר ואומר לי שהם לא מאמינים לי שאצא מהדירה. אני אומרת לו שאני רוצה הרבה יותר ממנו לפנות את הדירה ולעבור לדירה קבועה ומותאמת שהמדינה נותנת לי ושדמי השכירות בה לא עומדים על 5,250 ש"ח אלא על הרבה פחות. הוא לא מאמין לי. הוא אומר שהוא מוכן לתת לי את 3 החודשים הנוספים בתנאי שאתן לו ערבות בנקאית ובתנאי שייחתם חוזה חדש אצל עורך הדין שלו עם תנאים חדשים וסכומים חדשים על כל יום איחור שבו לא אפנה את הדירה בזמן. אני לא מבינה מה קרה להם. במשך שלוש שנים הייתי דיירת טובה, תמיד שילמתי בזמן, אף צ'ק שלי לא חזר, מילאתי את כל התחייבויותיי כשוכרת, כל השכנים אוהבים אותנו. אני לא נכנעת לדרישותיו ודורשת את ההארכה שהובטחה לי באותם תנאים של החוזה. 

בינתיים אני מאתרת דירת נ"ר מתאימה ברמת עמידר. שווי הנכס גבוה ב-70,000 מהסכום שמשרד השיכון מקצה. אני מגישה בקשה לוועדה העליונה. הוועדה העליונה מסרבת לאשר לי. בביקור במשרד השיכון הפקידה אומרת לי בדרך אגב שגם אם אאתר דירה בסכום המוקצה לי, עליי להביא בחשבון שתהליך האישורים אורך חצי שנה לפחות, במקרה הטוב. לאור המידע הזה אני מחליטה לעשות את המעשה הנכון והאחראי ולהקפיא את החיפושים אחר דירת נ"ר. אני מודיעה לבעל הדירה באלוף דוד שבכוונתי לחפש דירה שכורה אחרת. אני יודעת שאני הולכת להיכנס לסיפור קשה ואולי בלתי אפשרי, כשבמקביל אני מאבדת זמן יקר שנותר לי עד תום הזכאות לדירת נ"ר, אבל חשוב לי להוכיח לאותו בעל בית, שהטיח בי "את מנצלת את הנכות שלך", שאעשה כל מה שביכולתי כדי לפנות לו את הדירה בזמן כדי שיוכל להתחיל לשפץ אותה ולגור בה. הוא חותם איתי אצל עורך הדין שלו על 3 חודשים נוספים עד סוף ספטמבר 2013. 

אין דירות שכורות נגישות

אני מתחילה להיכנס לסחרור של חיפוש אחר דירה שכורה כבר במאי. אף דירה לא מתאימה: חלוקה בעייתית של חדרים, פרוזדור צר שלא מאפשר כניסה לחדרים, שירותים קטנים ומקלחת שנדרשת בהם האחדה והנגשה אך בעל הדירה לא מסכים לכך בשום אופן, מעלית קטנה שאי אפשר להיכנס לתוכה, דרישות בלתי אפשריות של בעלי דירות, כגון ערבות בנקאית גבוהה (המתווספת לעלות הגבוהה של ההנגשה, החלה עליי בלבד), דרישה לערבים עם משכורת גבוהה, היעדר אופציה לשנה נוספת ועוד. אני מפסיקה לעבוד, לא אוכלת, לא ישנה, בוכה כל היום, דואגת, חרדה. אין לי חיים.

עדכון מצב שנשלח על ידי בסמס: "בעיה. בעל הדירה מסרב בתוקף לשינויים לצורך הנגשה. המתווך אמר שאולי עמדתו תשתנה. בינתיים אני בודקת עוד אופציות. אני מעדכנת את ... בכל הפרטים".

בעלת דירה להשכרה: "הי עינת, לא זכור לי שסיכמנו הרחבת הכניסה לחדרים  למיטב הבנתי, הפתח התאים לך. אני לא מעוניינת בהרחבת הפתח ו/או כל שינוי אחר במבנה החדרים"

 

"את לא משפחה – את נכה בודדה מרותקת"

יוני 2013: פקידת משרד השיכון מודיעה לי שהתפנתה בפתח תקווה דירה בדיור הציבורי. אני מתלבטת. לא רציתי לגור בפתח תקווה. מרכז התמיכה שבנינו נמצא ברמת גן או סמוך לה. גם משרד השיכון מכיר בהיגיון הזה ולפיכך נותן את הזכאות בעיר רמת גן, ויש לי זכות לסרב לדירה שאינה ברמת גן. מלבד זאת, לאפי אין וגם לא יהיה רישיון נהיגה, יהיה לו קשה להגיע לעבודתו שברמת גן ולבקר את ילדיו. אבל בנסיבות שנוצרו אני מבינה שהדירה בפתח תקווה היא הפתרון היחיד. לא אצטרך לחפש דירה שכורה ולא אצטרך לחפש דירת נ"ר בתקציב המוגבל והבלתי אפשרי הניתן על ידי משרד השיכון. אנחנו נוסעים לחברת חלמיש ביפו כדי לקבל מפתח לדירה. הפקידה אומרת שצריך להחזיר את המפתח עד 14:00. אנחנו נוסעים לפתח תקווה. המפתח הוא לדלת הראשית שמובילות אליה 4 מדרגות ואני לא יכולה לעלות. אפי נכנס ואומר שהדירה בסדר. אני חוזרת לחלמיש ומודיעה לפקידה שאני מעוניינת בדירה. היא אומרת לי: "אני לא מבינה איך זה שמשרד השיכון הציעו לנכה בודדה דירה של 100 מ"ר". אמרתי לה שאני לא בודדה. יש לי בן זוג, יש לי מטפלת, אני עובדת מהבית וצריכה פינת עבודה, ואני מתה להביא ילד לעולם. בבקשה תנו לי את הדירה הזאת", ביקשתי ממנה. הם סירבו. חזרתי לנקודת ההתחלה.

"אין נכה אחד שהוא מנוע מלממש את הזכות שלו"

יולי 2013: אני נתקלת באינטרנט בפרוטוקול מישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה מיום 7.5.13, שדנה בהקצאת דיור ציבורי לזכאים. מר רונן כהן, סמנכ"ל בכיר אכלוס במשרד השיכון (מחליפו של  ישראל-שוורץ-זה-מה-יש), הכריז בוועדה: "אין נכה אחד שהוא מנוע מלממש את הזכות שלו. לנכים יש פריבילגיה שאין לאחרים – עומד לרשותו תקציב, הכדור נמצא בידיים שלו. הוא יכול למצוא דירה ולהגיד שהיא מתאימה". האומנם? כתבתי מכתב לשר האוצר יאיר לפיד, למשרד מבקר המדינה ולחברי הוועדה, ביניהם מר אילן גילאון, מרב מיכאלי ומיקי רוזנטל, ובו תיארתי את המציאות העגומה שמשרד השיכון הוביל אותי אליה. עד היום אף אחד מאותם גורמים לא הגיב, למעט עורכת הדין ממשרד מבקר המדינה המלווה אותי מאז שהגשתי את תלונתי בנובמבר 2012.

"כפוף לדוח נתוני אשראי שלך ושל אפי"

כחודש וחצי לפני תום תקופת השכירות באלוף דוד אני מוצאת דירה ברח' מעפילי אגוז בתל אביב, שגם העלות הגבוהה של השיפוץ לא תפתור את בעיות הנגישות שיש בה. הדיירת תתפנה בסוף ספטמבר. אני מחליטה לשכור אותה. אני מסכמת עם בעלת הדירה על דברים בעל פה. היא לא חותמת איתי על כלום אבל מבטיחה שיהיה בסדר. אני שולחת לבעל הדירה באלוף דוד אימייל ומודיעה לו שיש סיכוי גדול שאחתום על חוזה שכירות ואפנה את הדירה שלו ב-9-10 באוקטובר לאחר שהיא תתפנה ותונגש לי. "תקבל הודעה רשמית בהמשך", כתבתי לו, "שלחתי את האימייל הזה כדי שתהיה רגוע".
אני מפסיקה לחפש. אנשים שאני סומכת עליהם ממליצים לי בחום על ב', שיעשה עבורי את השיפוץ. אני פונה אליו והוא נותן לי הצעת מחיר. הוא עושה עליי רושם מצוין. נעים הליכות, אדיב, סבלני, קשוב, מקסים. בעלת הדירה במעפילי אגוז מושכת את הזמן. אני מתחילה להתחרפן. היא מנצלת את חולשתי ואת התלות שלי בה ומציבה תנאים חדשים שלא סוכמו בינינו ושפוגעים בי, או שהיא מעמידה מחדש את התנאים שהיא אמרה בתחילה שהיא מוכנה לוותר עליהם.

הודעת הסמס ששלחה אליי בעלת הדירה ברח' מעפילי אגוז: "עינת אני אחתום איתך על חוזה שכירות ביום א' הקרוב כפוף לדוח נתוני אשראי שלך ושל אפי".

 

הזמן נוקף, בעל הדירה באלוף דוד לוחץ, עליי לפנות ב-1 באוקטובר. אני מתחננת שתחתום איתי על חוזה. היא אומרת שתחתום איתי ביום א', ב-29 בספטמבר. אני דורשת שתשלח לי את זה בסמס כדי שאראה לבעל הדירה באלוף דוד. היא שולחת הודעה: "עינת אני אחתום איתך על חוזה שכירות ביום א' הקרוב כפוף לדוח נתוני אשראי שלך ושל אפי". אני בהיסטריה.
אני נכנסת שוב לאתר "יד2". 27 בספטמבר, יום שישי. אפי ואני מגיעים לדירה ברמת עמידר. הדיירת עומדת לעזוב ומחפשת מחליף. היא מספרת לנו שהיא מתקשה למצוא דיירים לדירה הזו. אנחנו רוצים את הדירה. יש בעיות בדירה הזו אבל אפשר להסתדר. בנה של בעלת הדירה מגיע לדירה כעבור חצי שעה. הוא מבטיח שנחתום על חוזה – הוא רק צריך לשאול את אחיו אם הם מסכימים לבקשתי לפתוח מעט את פתחי החדרים למעבר לכיסא גלגלים. אני אומרת לו שגם אם הם לא מסכימים לכך אני מעוניינת בדירה. אני בוכה מהתרגשות. למחרת אני מתקשרת אליו במוצאי שבת כדי שייתן לי תשובה. הוא מודיע לי שהאחים לא מוכנים בשום אופן להשכיר לי את הדירה. אני מתמוטטת, מתפרקת לגמרי.

ביום א' בעלת הדירה במעפילי אגוז שולחת לי באימייל את החוזה לפני חתימה. היא הוסיפה שם סעיף מגביל נוסף שלא דיברנו עליו. אני מחליטה שהגיע הזמן לעשות לזה סוף ומודיעה לה שלא אחתום על חוזה איתה.

"זה לא הוגן"

29.9.13: אני שולחת לבעל הדירה באלוף דוד אימייל שבו אני מסבירה מדוע, חרף רצוני העז לחתום על חוזה, הגעתי למצב המונע זאת ממני. אני מבטיחה לו לעשות את המקסימום כדי למצוא דירה אחרת ולעדכן אותו בכל שלב. אני מאתרת דירה ברח' יד לבנים ביד אליהו ומגיעה למשרד תיווך. המתווך מראה לי דירה בעייתית מאוד שגם בה העלות הגבוהה של השיפוץ לא תפתור את הבעיות, אבל אומר שבעל הדירה יסכים לשינויים בדירה. "ומה הביטחונות שהוא דורש?" אני שואלת. "שום דבר", הוא משיב. אני מביאה את ב', השיפוצניק, שנותן לי הצעת מחיר. אני מתלבטת מאוד לגבי הדירה הזאת. איך אסתדר עם כל הבעיות שיש בה? אני מחליטה לראות עוד שלוש דירות נוספות. אם הן לא יתאימו אלך על יד לבנים. לפחות בעל הדירה מסכים לשינויים ולא דורש ביטחונות שלא אוכל לעמוד בהם. אני מעדכנת את בעל הדירה באלוף דוד בכל שלב.

אחת הדירות שבדקתי התאימה אבל בעל הבית סירב לשינויים. שתי הדירות האחרות לא התאימו כלל. אני מודיעה למתווך, ובמקביל לבעל הדירה באלוף דוד, שאני הולכת על יד לבנים. ב', השיפוצניק, אומר לי שאם לא אחתום ולא נתחיל מיד בהנגשה, הוא לא יהיה זמין לי, בגלל חג הרמדאן. אני לוחצת על המתווך לחתום. הוא מראה לי את החוזה ביד לבנים. אני מגלה שהתנאי של בעל הדירה הוא חתימה של שני ערבים עם משכורת של 7,000 ש"ח. האופציה השנייה, אומר המתווך, היא ערבות בנקאית בסך 10,000 ש"ח או יותר. המתווך מדבר עם בעל הדירה על השינויים שבכוונתי לעשות בדירה, ובעל הדירה מודיע לו שהוא לא מסכים לכך בשום אופן. אני מתקשרת לבעל הדירה באלוף דוד ואומרת לו שגם ביד לבנים זה לא הולך. הוא אומר לי שמה שאני עושה לא הוגן ושנגרמים לו נזקים, ורומז לי על נקיטת הליכים נגדי. 

"אני לא מאמין לך"

7.10.13: אני מתקשרת לבעל דירה בדרך בן גוריון ברמת גן, שראיתי אותה לפני כחודשיים. לא רציתי בה. דירה קטנה, סלון צר שאי אפשר לזוז בו ואין לי בו פינת עבודה שאוכל לתפקד בה, והחניה אסורה לאורך הכביש הראשי באזור הסמוך לדירה. זה אומר שעליי לעבור כברת דרך ארוכה במדרכות התלולות והמשובשות, המושכות אותי עם הכיסא לתוך הכביש הסואן, או לחצות שני מעברי חציה ללא רמזור עד שאגיע למקום החניה שיוקצה לי. גם שם נדרשת הנגשה בשירותים ובמקלחת, שעלותה גבוהה. ב' נותן לי הצעת מחיר ודוחק בי לחתום מהר, אחרת הוא לא יוכל לשפץ לי. אני פועלת במהירות מול בעל הדירה בבן גוריון. ב-8 באוקטובר אני מתקשרת לבעל הדירה באלוף דוד ומודיעה לו: "חתמתי היום על חוזה. השיפוץ יימשך כשבוע, אפנה את הדירה ב-16 באוקטובר". אני גאה בעצמי על כך שלמרות הקשיים העצומים הצלחתי למצוא משהו ולצאת באיחור של שבועיים בלבד, גאה בעצמי על שהוכחתי לעצמי שאני מוכנה להקריב כדי להיות בסדר, כל כך מתאמצת להיות בסדר, כל כך רוצה להוכיח שמעולם לא השתמשתי ולעולם לא אשתמש בנכות שלי כדי לקדם אינטרסים שלי. כעבור שעתיים בעל הבית מאלוף דוד שולח לי מסרון: "עינת, לא שלחת את החוזה?" אני לא מבינה. אני מתקשרת אליו ושואלת אותו למה התכוון. הוא דורש שאשלח לו את החוזה שחתמתי עליו עם בעל הדירה החדש. אני נדהמת. "למה?" אני שואלת אותו. "כי אני לא מאמין לך", הוא אומר לי.

הודעת הסמס שנשלחה אליי על ידי בעל הדירה ברח' אלוף דוד: "עינת, לא שלחת את החוזה?"

"אי ידיעת החוק לא פוטרת מעונש"

ב' השיפוצניק עובד על הנגשת השירותים והמקלחת מיום ד', 9 באוקטובר עד יום ג', 15 באוקטובר בשעה 20:00. כדי לסיים את השיפוץ הוא לא נוסע למשפחה שלו לחג הקרבן. אני לא יכולה לבדוק את ההנגשה כי יש שם בלגן ואי אפשר להיכנס פנימה. גם לניקיון שאחרי השיפוץ לא היה זמן. אנחנו עוברים לדירה ביום ד', 16 באוקטובר. אחר הצהריים אני נכנסת לשירותים לראשונה. האסלה לא מתאימה, הגובה לא מתאים, המאחזים מותקנים בניגוד למה שהסברתי. אני לא יכולה להשתמש בשירותים כלל. אני מזעיקה את ב'. הוא מגיע בערב. הוא מבטיח לעשות את השינויים ושולח אותנו לקנות אסלה אחרת בהום סנטר. אנחנו יוצאים מהר לפני שהחנות תיסגר. האוטו שלי חנה רחוק מאוד מהדירה. אני מגיעה ומגלה שאי אפשר להיכנס אליו כיוון שרכב אחר חסם את הכניסה דרך המעלית. אנחנו לא מאתרים את בעל הרכב. אין כיסא ברכב שלי, וכל המנגנונים חשמליים ואף אחד לא יכול לנהוג במקומי כדי להוציא את האוטו. לבסוף אנחנו עושים איזו קומבינה כדי לשחרר את האוטו.

הגענו לחניה של הום סנטר. מגי המטפלת מתקשרת אליי: "the police is here, come quickly" ("המשטרה כאן, בואי מהר"), וסוגרת. אני לא מאמינה. אני מתקשרת ל-ב' – אין תשובה. אני מתקשרת למגי שוב והיא נותנת לי לדבר עם שוטר. הוא אומר לי שהשכנים התקשרו למשטרה והתלוננו על רעש. ב' קדח בדירה וזה הפריע להם. "ואיפה ב'?" שאלתי אותו. "עצרנו אותו", הם אומרים לי, "את יודעת שהעסקת עובד ללא אישור שהייה בארץ? אם היית כאן היינו עוצרים גם אותך. עוד מעט נתקשר אלייך ונודיע לך מה נעשה איתך". אני חוזרת לדירה. מגי בוכה ומספרת לי על האופן שבו השוטרים התנהגו ל-ב'. היא מספרת לי איך הם דפקו חזק בדלת וביצרו את הדירה מסביב, ולבסוף כשפתחה את הדלת הם אזקו אותו חזק בידיים ולקחו אותו. התיק שלו נשאר בדירה.

אפי נכנס לשירותים ומגלה שב' פירק את האסלה לפני שנעצר. אנחנו בלי אסלה. מתקשרים אליי שוב מהמשטרה ומבקשים את מספר תעודת הזהות שלי ושם המשפחה שלי. אני אומרת לשוטר שלא ידעתי שאני מעסיקה עובד ללא אישור שהייה וכל מה שרציתי זה להנגיש את הדירה כדי לפנות את הדירה הקודמת מהר לפני שיוצא נגדי צו פינוי. הוא אומר לי שאי ידיעת החוק לא פוטרת מעונש. "את העונש שלי כבר קיבלתי", אני אומרת לו, "אתם לקחתם אותו אחרי שהוא פירק את האסלה. אנחנו תקועים כאן בלי שירותים ואני נכה. אתה רוצה לעצור אותי, בבקשה, תעשה מה שאתה רוצה". למרבה הפלא אני שקטה ורגועה. כל מה שמעניין אותי הוא ב', שנעצר. כואב לי עליו מאוד. אני מרגישה אשמה. אם המחיר שאני צריכה לשלם על מה שקרה לו הוא להיות בלי שירותים, אני מוכנה לשלם אותו. מגי בוכה, עדיין לא נרגעת. אני מתקשרת לאינסטלטור שאני מכירה כדי שיבוא למחרת בבוקר. הוא אומר לי שהוא לא יכול להגיע, ושיברר בבוקר אם מישהו אחר יכול להגיע. לבסוף אנחנו הולכים לישון.

יום ה', חמש בבוקר. אני מתעוררת. מגי עוזרת לי להתלבש. אני נוסעת עם אפי לשירותים בתל השומר. אני שואלת את מגי אם היא רוצה להצטרף, היא מעדיפה להמשיך ולישון. אני אומרת לה שתודיע לי מתי היא צריכה שאקח אותה לשירותים. אפי ואני מגיעים לתל השומר. מניסיוני אני יודעת ששירותי הנכים שם לא נגישים כלל לנכים, אבל אין ברירה. אני נכנסת לשירותי נכים במכון הלב. אין שם מאחזים ואני לא יכולה לעבור ולהתיישב על האסלה. לבסוף במאמצים גדולים אני מתיישבת. אני רוצה לקום אבל האסלה נמוכה ואי אפשר לקום ממנה. אפי קורא למישהו. גם הוא לא מצליח לעזור לי לקום, וקורא לאחות. היא ואפי עוזרים לי לקום.

ב-07:45 אני מתקשרת לברכה ממח' דרכים בעיריית רמת גן. אני מספרת לה שאין לי היכן לחנות. היא אומרת לי שמאחר שהגשתי את הבקשה רק ב-9 באוקטובר לאחר שכבר היתה ועדה שדנה במקומות חניה לנכים, עליי לחכות עד הוועדה הבאה שתהיה בעוד כמה שבועות. אני מסבירה לה שאני במצב בלתי אפשרי, שהמדרכות משובשות, שאני חונה רחוק ושהרכב שלי נחסם כל הזמן. היא אומרת שתבדוק ביום א' מה אפשר לעשות. אני יודעת שגם כשיוקצה לי מקום חניה הוא ימוקם רחוק מאוד, דבר שיסכן אותי מאוד במדרכות התלולות ובמעברי החציה ללא רמזור, אבל לפחות שיהיה משהו קבוע משלי.

האינסטלטור מודיע לי שחבר שלו לא יכול להגיע כדי לסדר את השירותים. אינסטלטור אחר שהתקשרתי אליו אמר שיוכל להגיע רק בעוד כמה שעות כדי לראות את המצב.

ב' מתקשר. הוא מספר ששחררו אותו מאוחר בלילה ושעליו להמציא להם כמה מסמכים. הוא מבטיח להגיע אליי בעוד כמה שעות אחרי שיסיים לטפל באישורים הנדרשים למשטרה. אפי ואני נוסעים להום סנטר. אנחנו קונים אסלה ועומדים להיכנס לרכב. זוהי שעת בוקר מוקדמת ויש הרבה מקום לחניית נכים אחרים בחניה של הום סנטר. חניתי באלכסון כדי שאף אחד לא יחסום את הכניסה לרכב. כשהגעתי לרכב גיליתי שמישהו חנה באלכסון לצדי וצמוד אליי באופן שלא מאפשר לי להיכנס פנימה. מגי מתקשרת ומבקשת שאקח אותה דחוף לשירותים אצל חברה שלה. אני אומרת לה שברגע שאוכל להיכנס לרכב אקח אותה. אנחנו מתקשרים למשטרה כדי שתאתר את בעל הרכב. כעבור חצי שעה אפשר להיכנס לרכב.

מגי מחכה לי מחוץ לדירה. אני מסיעה אותה לחברה שלה ומשאירה אותה שם קצת כדי שתירגע. היא עדיין שבורה והרוסה מהמצב הזה. החדר שלה קטן ודחוס, והחלון ממוקם גבוה, קצת תחושה של בית סוהר. רק שלא תעזוב אותי. אחרי כמה שעות אני אוספת אותה ואנחנו חוזרות לדירה. ב' מודיע לי שעדיין לא הספיק להוציא את האישורים ושהוא שולח אליי את מ' כדי שיטפל בשירותים. אני מוודאת איתו שיש למ' אישור שהייה בארץ.

מ' מגיע בצהריים, מחליף את האסלה ומתקין מאחזים. במקביל באים עוד אנשים כדי להתקין דברים בדירה. אי אפשר לזוז. הכל מלא בקופסאות, ועדיין אין אסלה. רק בערב אני יכולה להיכנס לשירותים. זה בסדר. צריך לעשות עוד כמה תיקונים, אבל בגדול זה בסדר.

יום שישי. עוד אנשים מגיעים לדירה ומתקינים דברים. למרות שהסלון פנוי מקופסאות אין מקום לכלום. אין מקום לשולחן מול הספה כדי לאכול. אנחנו מחזיקים את הצלחות בידיים ואוכלים, כל אחד בקצה אחר של הסלון הצר. לא התקלחתי כבר כמה ימים. השיער מטונף ומלא אבק, אני מלוכלכת, מרגישה חרא, אבל אין זמן להתנקות. בשעה שש בערב אני מחליטה לעזוב את הכל ולנסוע לאימא שלי. אחרי הרבה זמן אני מרשה לעצמי לשים מוזיקה באוטו. תמיד ביום שישי יש מוזיקה טובה. התגעגעתי אליי. אני רוצה להמשיך ולנסוע, להתנתק מהכל, לברוח, אבל אימא מחכה לי למטה בשדרה. היא גרה בקומה שנייה בלי מעלית ואנחנו נפגשות למטה. אני מספרת לה מה קרה לי, היא בוכה. אחרי שעה וחצי אנחנו נפרדות. אני נכנסת לאוטו. לא רוצה לחזור לדירה, לא רוצה.

ברקע מתנגן השיר של לו ריד, "such a perfect day".