שיחה בין ברוס לאמו:
"זה לא היה מצחיק, אני חייתי את זה, אם אתה זוכר".
"אני זוכר, אימא. מגיע לך עיטור כבוד על מה שעברת".
"טוב, לא קיבלתי אותו, אז בוא לא ניכנס לזה".
(מתוך "מחוברים פלוס", פרק 23)

כמו אמו של ברוס, גם אני לא קיבלתי עיטור כבוד על מה שעברתי. אף אחד לא נתן לי פרס על התקופה הארוכה שבה הייתי ללא עובדת סיעודית כיוון שהתשלומים לשכר הדירה הגבוה, להחזרי ההלוואות להנגשת הדירה השכורה ולהוצאות רבות אחרות באו מקצבת השר"ם (שירותים מיוחדים), שממילא אין בה כדי לענות על העלות המלאה של עובד סיעודי. זה הרס אותי, זה הרס את בן הזוג שלי, זה כמעט הרס את הזוגיות שלנו.
אף אחד לא נתן לי פרס על כך שנאלצתי לוותר על ילד משלי כל עוד אין לי פתרון דיור.
אף אחד לא נתן לי פרס על התקופה שבה משרד השיכון שלל את זכאותי לדיור ציבורי ולסיוע בשכר דירה והגענו לתחתית. לא היה כסף לכלום, ואיבדתי זמן יקר, שנה שלמה שבה יכולתי להשקיע את המאמץ בחיפוש אחר דירה קבועה המותאמת לי, ולכן נאלצתי לחפש דירה שכורה אחרת כדי לפנות בזמן את הדירה השכורה שגרתי בה. רציתי כל כך שמישהו יגיד לי: "כל הכבוד לך שעשית את המעשה הנכון, הוכחת שאת אחראית. יצאת גדולה, היית נחושה, לא ויתרת".
כמה סבלתי. ארבעה חודשים של מעבר מהכיסא הממונע לכיסא הרגיל לפני הכניסה לדירה כדי לבדוק דירות לא נגישות, ובחזרה מהכיסא הרגיל לממונע, תשובות שליליות מבעלי דירות שלא רצו בי, שלא בטחו בי, תמרונים, מניפולציות, התחמקויות. ארבעה חודשים של ייסורים. לא יכולתי לעבוד, לא רציתי לקום בבוקר, אבל קמתי, חיפשתי, נסעתי, התקשרתי, בדקתי, התאמצתי, הנעתי את הגורמים השונים, ולבסוף חתמתי על חוזה ופיניתי את הדירה השכורה הקודמת.

מוגנת

לא קיבלתי עיטור כבוד על כך, אבל למעט השורות האלה שנכתבו כאן זה לא מעסיק אותי כלל – לא במחשבות, לא בשיחות עם אנשים, גם לא בשיחות אצל הפסיכולוג. אמנם הסבל והכאב קיימים ואני מדברת עליהם, אולם בכל פעם מחדש, בכל שלב בחיי, אני מקבלת הוכחה לכך שכל הדברים הרעים שקורים לי מובילים אותי לטוב בחיי. יש איזה כוח שמגן ושומר עליי, שאומר לי: "אמנם רע לך עכשיו, אבל את תראי שמהרע הזה יצמח לך טוב". כשהרע משתלט עליי אני לא מצליחה לראות או לדמיין מהו הטוב שיכול לצמוח לי ממצבי, וגם ההתנסויות הרבות שלי שהוכיחו לי שהחסד תמיד מוצא אותי לבסוף, לא מלמדות אותי שהנה עוד מעט, עם קצת סבלנות, אגלה את האור שכרגע נסתר מעיניי. כשרע לי אין לי תקווה. אני מרגישה שהחיים עוברים לידי ואני לא חיה אותם, רק מנסה להחזיק מעמד כל הזמן. ועוד יום עובר, ועוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה, והזמן שלי אוזל.

ובכל פעם הפתעה חדשה. משהו טוב צומח מהרע. אפילו הנכות שלי היא משהו טוב שקרה לי. כילדה הייתי שקופה. ההורים היו עסוקים במריבות הקשות ביניהם ולא התייחסו אליי כלל. תמיד התהלכתי כצל במשפחה, וכך גם התייחסה אליי הסביבה. כיום כנכה בעלת צרכים מיוחדים יש לי נוכחות חזקה שאי אפשר להתעלם ממנה.

יש דוגמאות רבות לדברים הטובים בחיי שנולדו מהרע, שאין להן מקום בפוסט הזה, אציג חלק מהדברים הנוגעים לפוסט "בלתי מוגנת". הפוסט, שכותרתו שאובה מהמושג "חוזה שכירות בלתי מוגנת", מתאר עד כמה תמיכה וליווי של מוסדות המדינה היא קריטית לבעלי צרכים מיוחדים, וכשאלה לא ניתנים, או מופסקים, או ניתנים באופן חלקי שלא מאפשר מימוש של הזכויות – ההשלכות חמורות. כשזכאותי נשללת בשל קריטריונים שרירותיים ולא הוגנים, כשאני נתונה לחסדיהם של בעלי דירות בשוק הפרטי, כשאני תלויה במצאי מוגבל של דירות שכורות שלא מתאימות לנכים ולא ניתנות להתאמה – הפגיעה קשה.

ולמרות זאת, מה שרציתי שיקרה ולא קרה, לא קרה כדי שמשהו טוב יקרה במקומו, או כדי ללמד אותי משהו. כל דבר רע שלא רציתי שיקרה וקרה, קרה כדי שהוא יוביל אותי למשהו טוב שהוא ההמשך הטבעי שלו או ההשלמה שלו או אולי הפיצוי שלו, וגם כדי ללמד אותי משהו.

לא בידיים של אף אחד

את הדירה ברח' מעפילי אגוז ביד אליהו, תל אביב, איתרתי לאחר חיפושים ממושכים אחר דירה שכורה. בבניין הדירה היתה מעלית קטנה שבקושי נכנסתי לתוכה תוך קיפול מכאיב של הרגליים ולא היה בה מקום לאדם נוסף מלבדי. בשל החולשה בידיי, אני לא יכולה לתפקד במעלית, להיכנס ולצאת ממנה ומהלובי באופן עצמאי. למרות זאת החלטתי לשכור את הדירה הזאת, כשלנגד עיניי עומדת המטרה: לפנות בזמן את הדירה השכורה שגרתי בה, לא בשל האיומים והחשש מצו פינוי נגדי, אלא בעיקר כיוון שהיה ברור לי שבעל הדירה לא צריך לספוג את המחדלים של משרד השיכון. זאת הבעיה שלי.

בעלת הדירה במעפילי אגוז, שכנראה היתה מעוניינת בהחלפת הצנרת הישנה במסגרת הנגשת השירותים והמקלחת שהתכוונתי לעשות, הודיעה לי שהיא תשכיר לי את הדירה. הסתמכתי על הבטחותה זו, הפסקתי את החיפושים, שעד כה לא נשאו פרי, והמתנתי עד שייחתם חוזה. הזמן חלף והיא לא חתמה איתי על חוזה, אף לא על זיכרון דברים. מצד אחד היא נתנה לי להבין שהיא מעוניינת שאשכור את הדירה, ומצד שני היא הרשתה לעצמה למשוך את הזמן ותוך כדי כך להוסיף תנאים מגבילים שלא סוכמו בינינו או שהיא הסכימה בהמשך לוותר עליהם (למשל, בשל העלות הגבוהה של ההנגשה ביקשתי שתוותר על דרישתה לערבות בנקאית, והיא הסכימה לכך, אך בהמשך חזרה בה), שלדבריה יגנו עליה מפניי. כל כך רציתי כבר לסגור את הדברים ולנשום לרווחה ולשים את זה מאחוריי, אבל זה לא קרה, כך במשך כחודש וחצי.

ב-29 בספטמבר, אחרי שבעלת הדירה הציבה תנאי חדש לחתימת החוזה, נכנסתי לאתר יד2. הגעתי לדירה שכורה ברמת עמידר ברמת גן. רציתי מאוד לשכור אותה, לא רק כדי לסיים את הסיוט הזה ולהודיע לבעל הדירה שגרתי בה שאיתרתי דירה, אלא כדי להיחלץ מבעלת הדירה במעפילי אגוז (שגרה באותו בניין) ומהחוזה המלחיץ שהיא בנתה עם הזמן. הרגשתי שאם אחתום על החוזה הזה איתה, אני הולכת לאכול אותה ממנה בגדול. חששתי ממנה. למחרת קיבלתי הודעה שהוחלט שהדירה ברמת עמידר לא תושכר לי. הייתי שבורה. ידעתי שעכשיו אני חייבת להיכנע לה.

אבל משהו קרה לי באותו לילה. לפתע קיבלתי כוחות. פתאום הבנתי שאני לא בידיים של אף אחד, שהכל תלוי בי. אני לא אכנס לדירה הזאת ולא יעזור כלום, גם לא איומים מצד בעל הדירה שגרתי בה. ידעתי שהמצפון שלי שקט, שעשיתי את המקסימום כדי לחפש ולפנות את הדירה שלו בזמן, אבל יש קו אדום שאסור שאעבור אותו. אשקיע את כל האנרגיות שלי כדי לחפש משהו אחר, אבל לא אכנס לדירה הזאת.

ביום א' בעלת הדירה שלחה לי גרסה חדשה עם תנאים חדשים לחוזה, לחתימה. "יצרת אצלי אי אמון לכל אורך הדרך", כתבתי לה בתגובה, "ואני חוששת מאוד שהתקשרות איתך תפגע בי מאוד כדיירת וכנכה. יצרת מצב בלתי אפשרי, לא הוגן, התעללות לשמה. הרגשת שהכוח בידיים שלך ועשית ככל העולה על רוחך, ניצלת את המצב. לא עוד".

מזל שהיא משכה את הזמן, מזל שלא נחתם זיכרון דברים שהיה מחייב אותי לשכור את הדירה הזאת. משהו הגן עליי ושמר עליי ומנע ממני מלהיכנס לדבר שהיה פוגע בי קשות. אבל יותר מכך, למדתי שיעור חשוב. ההתנסויות בחיפוש אחר דירה היו סיוט מורט עצבים. מתסכלות, מעליבות, והן כמעט הובילו אותי למעשה נואש מול בעלת הדירה הזאת, אבל כולן נועדו ללמד אותי שכאשר הכל נראה אבוד, ודווקא כשהזמן פועל נגדי (יומיים לפני שעליי לפנות את הדירה השכורה שגרתי בה) עליי לזכור שיש לי כוח. אני לא בידיים של אף אחד!

אמנם העיכוב הזה של החודש וחצי, שנתתי לו להתרחש בשל חוסר האמון שלי בעצמי, גרם לבעל הדירה שגרתי בה להפעיל עליי לחצים גדולים ולבסוף נאלצתי לשכור דירה שלא מתאימה לי ושהונגשה בלחץ של זמן, שבסופו של דבר הוביל לכך שהייתי בלי שירותים יומיים, אבל גם מזה יצא לי משהו טוב – כן, מזה שהייתי בלי שירותים במשך יומיים.

חרא של דירה

בדירה שאיתרתי אחרי מעפילי אגוז המצב לא היה טוב יותר. המתווך שהגעתי אליו הבטיח שהכל בסדר, בעל הדירה נוח, גמיש, מסכים לכל שינוי שאעשה בדירה לצורך הנגשה, הוא לא דורש שום ביטחונות, וכל שעליי לעשות הוא רק לתת להם אור ירוק כדי שנחתום על החוזה. "בואי למשרד ותחתמי על החוזה", הוא אמר לי. הדירה היתה עם מעלית, חדר השינה קטן מאוד, מסדרון צר שלא מאפשר כניסה לחדרים בכיסא הגלגלים (למעט כניסה נוספת מהמרפסת לחדר השינה, שצריך להרחיב אותה), שירותים ומקלחת מוזנחים ובלתי ראויים לשימוש שמצריכים הנגשה ושיפוץ מאסיבי בעלות גבוהה מאוד, דירה דחוסה, חנוקה, ללא פתחי אוורור – חרא של דירה. בנוסף לכל זה היה עליי לשלם דמי תיווך. יאללה, שיהיה, העיקר לפנות את הדירה השכורה שגרתי בה.

לאחר שבוע של בדיקות עם השיפוצניק וגורמים מקצועיים נוספים הגעתי למשרד התיווך כדי לעיין בחוזה. גיליתי בו סעיפים בעייתיים, ובעל הדירה הנוח והגמיש דרש שני ערבים המשתכרים 7,000 ש"ח ומעלה, או ערבות בנקאית, שמתווספת לעלות הגבוהה של ההנגשה שחלה עליי. את השיחה על השינויים שתכננתי המתווך ערך רק כשישבתי אצלו במשרד, ובעל הדירה הודיע למחרת שהוא לא מסכים כלל לשינויים בדירה.

כעסתי על המתווך. למה לבזבז את הזמן שלי ולהבטיח הבטחות מבלי שבדק לפני כן את הדברים כמו שצריך? אבל בדיעבד אני שמחה שזה מה שקרה. עלות גבוהה של הנגשה + דמי תיווך + ערבות בנקאית עבור דירה כל כך גרועה שאני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בה, בייחוד בחדר השינה הקטן – מישהו שמר עליי ומנע ממני מלהיכנס לשם.

גם בזה אפשר לראות את החיובי

בשל הלחץ מצד בעל הדירה שגרתי בה, מול המגבלות והתקריות שליוו אותי בחיפוש אחר דירה שכורה, נאלצתי לשכור דירה ולהנגיש אותה בלחץ של זמן. ביום המעבר התברר לי שהאסלה לא מתאימה ולא הותקנה כראוי ואני לא יכולה להשתמש בשירותים. השיפוצניק הגיע בערב כדי לתקן, ובזמן שנסעתי לקנות אסלה אחרת הוא קדח ופירק את האסלה כדי להחליף את האסלה הקיימת. השכנים הזמינו משטרה בשל הרעש, המשטרה עצרה את השיפוצניק כיוון שלא היה לו אישור שהייה בארץ, ואנחנו נותרנו עם אסלה מפורקת בשירותים.

זה לא היה קורה אם משרד השיכון לא היה מציב מגבלות שמנעו ממני לממש את הזכאות לדיור הציבורי, זה לא היה קורה אם משרד השיכון לא היה מונע ממני את הזכאות במשך שנה כשמנגד עליי לפנות את הדירה השכורה, זה לא היה קורה אם משרד השיכון היה פועל מהר לאחר שהזכאות אושרה לי מחדש (פקידה במשרד השיכון אמרה לי שגם אם אצליח לאתר דירה בסכום שהוקצה לרכישתה על ידי משרד השיכון, עליי להביא בחשבון שההמתנה עד לכניסה בפועל תימשך חצי שנה לפחות).

אז מה הטוב שיצא מזה? המעבר הקשה והטראומטי הזה הציב בפניי התנסות שעמדתי בה. הוכחתי לבן הזוג שלי ולמטפלת שלי שאני לא לפלפית. לא נכנסתי להיסטריה, הייתי בשליטה. מה שעניין אותי הוא השיפוצניק שנעצר, והיה חשוב לי לא להיות למעמסה על המטפלת ובן הזוג שלי נוסף על הקשיים שלהם. הצלחתי בכך, ואני רואה את ההערכה בעיניהם. הוכחתי להם ולעצמי שאני חזקה. זה שווה המון.

הסיכוי שלי לממש את זכאותי לדיור ציבורי

התקופה של החיפוש אחר דירה שכורה שתתאים למצבי היתה אחת הקשות בחיי. מצב זה נמשך שנים רבות משום שאין לי דירה קבועה המותאמת לצרכיי שבה אוכל לגור כל חיי בשכר דירה המותאם ליכולתי הכלכלית. אבל קרה גם משהו טוב. בחיפושיי אחר דירה שכורה הכרתי מתווך (אחר) שאמנם לא הצליח למצוא לי דירה שכורה שתתאים לי אבל הוא בעל ניסיון רב בדירות נ"ר (נכסי רכישה) ובעבודה מול משרד השיכון. הוא יודע מהם התהליכים, איך להזיז דברים ואיך לפעול מול המגבלות העומדות מול זכאי הדיור הציבורי. זה מה שהייתי צריכה. כשנכה נזרק לגוב האריות של שוק הנדל"ן המטורף מול המגבלות הרבות שמציב משרד השיכון, ללא ליווי של אדם שמכיר את הנושא מקרוב, הוא נתקע, כפי שקרה לי. אולי המתווך הזה הוא הסיכוי שלי לממש את הזכאות שלי לדיור ציבורי. מזל שהייתי צריכה לחפש דירה שכורה. הסבל השתלם לי.

יש עוד דברים רבים שכתבתי עליהם ב"בלתי מוגנת" ונולד מהם משהו טוב, אבל לא אכתוב עליהם כאן, גם כדי שלא להאריך עוד יותר את הפוסט הזה, ובעיקר משום שאם הפוסט הזה יתגלגל לידיו של אחד מעובדי משרד השיכון או של גופים אחרים שאחראים למחדלים שתיארתי, הוא עלול להסיק את המסקנות הלא נכונות ולחשוב שאני עוד צריכה להודות להם.

"יש חסד בעולם, ובסופו של דבר הוא ימצא גם אותך… החסד ישיג אותך והוא ימסור לך את מתנותיו – אמונה, תקווה, אהבה וחוש הומור. ככל שתתאמצי יותר להשיג מתנה מסוימת, כך היא תחמוק מבין ידייך. אז תני לגברת לעקוף אותך. המשיכי לפקוח את עינייך" (גאריסון קיילור).

לא קיבלתי עיטור של כבוד, אבל החסד השיג אותי, והוא מוסר לי את מתנותיו.