ההיתקלות בתכניות "אקס פקטור" ו"הכוכב הבא" קשה עבורי אף שצפיתי רק בהבזקים מתוכן. זה לא בגלל התכנים. אני רואה איך דמותם של אנשים שסימלו עבורי משהו קבוע, יציב, שאפשר להישען עליו, מתמוססת לי מול העיניים. זה ממחיש לי עוד יותר, בצד מותם של אנשים שהיה נראה כאילו הם יישארו איתנו לעד, עד כמה אין לנו שליטה בעולם הזה.

צביקה הדר בדמותו של ז'וז'ו חלסטרא בתכנית "קומדי סטור" היה משהו שאפשר להישען עליו. הוא היה מצחיק, חמוד, אנושי, אהוב. עם השנים הוא התביית. יש משהו בהתבייתות הזו שנראה ככניעה לנורמות שהחליפו את השפיות, כניעה לתחלואי החברה שהתפשטו כאן באין מפריע, לסיאוב שהשתלט על העולם שבו החיצוניות היא חזות הכל. ההתבייתות של הדר התבטאה בתפקידיו השונים בתכנית "כוכב נולד". הוא איתר את הזמרים שיתמודדו בתכנית, הוא השתתף בפנל שקבע מי עבר ומי נכשל, והוא הנחה את התכנית והכריז על המודחים מול המנצחים. הרבה כוח הוא קיבל. זה כוח מסמא עיניים.

אני צופה בו ומרגישה מרומה. איך צחקתי כשז'וז'ו ירד על הפרסומות שמסמלות את עולם הבורגנות, איך האמנתי בו, איך חשבתי שהוא בצד של העם, שהוא משלנו. מבלי שהרגשתי הוא עבר צד. הנה הוא בחליפה, הנה הוא חורץ גורלות ובאותה נשימה הוא קורא לאנשים שהוא לא מכיר "יקירי" ו"יקירתי", הנה הוא יושב בפאנל השופטים ב"כוכב הבא", מתחנף, מרצין את פניו, מדבר בכובד ראש, מצחקק. אם  ז'וז'ו חלסטרא היה רואה אותו הוא היה תוהה מה זה החרטא הזה והיה מעיף לו כאפה. הוא היה חושף באחת את הצביעות והנלעגות ומראה שכמו רני רהב היושב לצדו, הדר הוא בדיחה אומללה. ההבדל היחיד בין השניים הוא שמרני רהב לא היו לי ציפיות. רהב מביא את דמותו, על צדדיה הדוחים, ללא כחל ושרק. צביקה הדר הצליח להתל בי.

היום כשאני רואה את הקומיקאי שחר חסון מתפרע בשידור אני כבר זהירה. לא ירחק היום שבו גם חסון ישתנה לנו. אולי ניתן לו להנחות תכנית אקטואליה, אולי ניתן לו להיות פרשן לענייני ערבים. זה לא מופרך, זה יכול לקרות. מי היה מאמין שאברי גלעד, מי שכל כך התאמץ להיתפס כילד הרע הבועט במוסכמות, ינחה כנס חינוך שבו מתארח שר החינוך שי פירון. מי היה מאמין שהוא יגיד למורה שקבל בכנס על התנאים שבהם עובדים מורים עובדי קבלן: "עצור בבקשה, עצור בבקשה, עצור בבקשה את דבריך, אתה מפריע לנו בשידור… אתה מחבל בשידור… רבותינו, איפה מוסד האבטחה הישן והטוב? ברצינות!" 

מי היה מאמין שיאיר לפיד, המגיש והעיתונאי, יצליח באמצעות כתיבה רצופת גימיקים זולים לשכנע רבים מאיתנו שהוא ראוי ל-19 מנדטים. מי היה מאמין שנאפשר לו להיות שר האוצר שלנו. מי היה מאמין שהוא יתהלך כטווס נפוח ויטיף לנו מה עלינו לעשות ותסלחו לו אם הוא "קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר.” מי היה מאמין שנרשה לו. ומי יודע, אולי הוא עוד יהיה ראש הממשלה שלנו, כמובן, אחרי שבשל איזושהי סיבה שתלויה רק בביבי או באשתו ולא בנו חלילה, ביבי עצמו כבר לא יהיה ראש הממשלה.

דמותו מדושנת העונג של צביקה הדר מזכירה לי בכל פעם לאן הגענו, איך התדרדרנו. אנחנו אשמים, אנחנו עוללנו את זה לעצמנו. איבדנו את השליטה והיא כבר מזמן לא בידינו. היא בידיהם של אנשים כמוהו ושל אנשים כמו בר רפאלי, הדוגמנית, השחקנית, המנחה, המגישה. כמו קבצנים אנחנו מחזרים על פתחיהם, מחלים את פניהם, מאדירים אותם, סוגדים להם. ומה הם נותנים לנו בתמורה? את הזכות לקבוע באמצעות מסרונים או אפליקציה מי מהמתמודדים בתכניות הריאליטי יגיע לגמר.

דמותו של ג'וג'ו חלסטרה בתכנית "קומדי סטור" (יוטיוב, Dy Gol)