"אני חושב שאני יודע איך לעזור למישהו להבין מי הוא בתור אמן"
"אני חושב שעדיף להגיד את האמת"
"אני חושב שאת האויב הכי גדול של עצמך"
"אני לא חושב שאת צריכה מייקאובר, אני לא חושב שאת יכולה להתחרות במגרש של שירי, אני לא חושב שזה מתאים לך, אני לא חושב שאת זמרת מהסוג הזה, אני לא חושב שאת זמרת כל כך גדולה" (עברי לידר, אקס-פקטור, רשת)

אני חושבת שיש כאן תופעה שהחלה לפני שנים, אני חושבת שלידר הוא לא היחיד שעושה שימוש מאסיבי ב"אני חושב" בכל משפט שני שלו, אני חושבת שצריך לנתח את זה.

לזה שאומר "אני חושב" (או "אני חושבת") חשוב שנדע שהוא לא סתם מפריח אמירות באוויר, אלא שאלה הם הגיגים פילוסופיים עמוקים שהוא הקדיש להם חשיבה מרובה. הוא גם מאמין שככל שהוא יחזור שוב ושוב על "אני חושב" בתחילת כל משפט, זה יחדד לשומעים את המסר שלו בדבר היותו אדם חושב, אמיתי, רגיש, מורכב ובעל מודעות עצמית.

בשנים האחרונות אנחנו עושים שימוש מאסיבי במילים קבועות שפוטרות אותנו מהצורך לחפש אחר מילים מדויקות שיתארו את כוונותינו. תפקידן של מילים כגון "זה סוג של", "בעצם", "האמת היא ש…", "לא פשוט", "באיזשהו מקום", "ככה" ועוד הוא לרכך, לעדן ולמתן את האמירות שלנו, לערפל, לטשטש, ליצור קרבה. זוהי קרבה מזויפת. מילים אלה, כך אנו מאמינים, גם יסייעו לנו לשדר את התדמית שאנו מבקשים לשדר על עצמנו.

"אני חושב" מרכך את האמירות, ובעת ובעונה אחת מחזק אותן ונותן להן תוקף. זה כמו ה"נדמה לי" של רוני דניאל. לכאורה יש בו זהירות והסתייגות: אל תתפסו אותי במילה, כי זה רק נדמה לי. אבל זוהי אחיזת עיניים. שום דבר לא נדמה לרוני דניאל. הוא בטוח במה שהוא אומר. גם האדם החושב לא חושב שהזמר, למשל, העומד מולו, שר גרוע – הוא יודע את זה, הוא בטוח בזה, הוא רוצה לצרוח את זה, אבל באמצעות "אני חושב" הוא עידן את הסגנון הבוטה, ועם זאת ביטא את הרעיון.

באותה מידה הוא מאמין שאם הוא יגיד, למשל, "זה סוג של זנות" ולא "זאת זנות!" זה נשמע הרבה פחות בוטה, ואם הוא יוסיף "בעצם" לשאלה "איך נודע לך (בעצם) שהבת שלך שוכבת עם גברים מבוגרים?", או "מתי (בעצם) אימא שלך נפטרה?" זה ירכך את העוצמה של השאלות הקשות. באותו אופן, להגיד "את האויב הכי גדול של עצמך" זה יותר מדי ישיר, אבל להגיד "אני חושב שאת האויב הכי גדול של עצמך" זה להגיד בנשימה אחת "זה רק מה שאני חושב, אולי אני טועה, אבל אין לי שום ספק במה שאני אומר וקחי את זה ברצינות כי אף אחד אחר לא יגיד לך את האמת כל כך יפה כמו שרק אני יודע להגיד אותה".

ה"אני חושב" מציב את הדובר במרכז. הוא החשוב, ולא הסוגיה שדנים בה או האדם שפונים אליו. מעמד דומה יש למילים "אישית", "אני אישית", "אני באופן אישי", "אני בדעה ש…", "אני סבור", "בחוויה שלי", "בעיניי", "לדעתי", "לפי דעתי", "לדעתי האישית", "להבנתי", "להערכתי", "לטעמי", "לעניות דעתי", "מבחינתי". מי שמשתמש בזה יטען להגנתו שהוא בסך הכל רוצה להדגיש שזוהי דעתו האישית שאינה מתיימרת לייצג את דעת הכלל, שהוא אדם פשוט, שהוא בסך הכל מחפש דרך להביע בצניעות את ה"אני מאמין" שלו. יכול להיות, אבל אני באופן אישי חושבת שבכך הוא משיג את ההפך (אני חושבת שהוא האויב הכי גרוע של עצמו). זה מוריד מהערך של דבריו, פוגם בתוקף שלהם ומעביר מסר של חוסר ביטחון. הרי ברור שאם אדם כותב מאמר דעה או מדבר, הוא מביע את דעתו שלו. רק אם הוא מציג דעות אחרות עליו לציין מי עומד מאחוריהן. יש לך משהו לומר – תגיד אותו ישירות, באומץ, בלי לפחד, בלי להתפתל, בלי  משחקים, בלי מסך עשן, בלי כיסויי תחת!

כלומר, אני חושבת.