לכל איש יש שם, כתבה המשוררת זלדה מישקובסקי, שנתן לו אלוהים, ואביו ואמו, ואופן חיוכו, וכתליו וחטאיו ושונאיו וכמיהתו ומותו. ולכל איש מפורסם שנפטר יש שם שהתקשורת וראש הממשלה נתנו לו. התווית הממלכתית שביבי והתקשורת העניקו לאריק עם מותו היא "פס הקול הלאומי של מדינת ישראל". 

אריק הוא לא פס הקול הלאומי שלנו, הוא זמר של כל אחד ואחד מאיתנו באופן אישי, כיוון ששירים הם קודם כל מראות וזיכרונות אישיים. הם לא מייצגים את ההיסטוריה שלנו כאומה, כקולקטיב, כעם – הם ביטוי לנפש שלנו. כשאני שומעת שירים בעברית או באנגלית מתקופת הילדות שלי או מתקופת נערותי או מתקופה מסוימת מחיי, אני שומעת אותם כעינת. הם מעלים בי הבזקי תמונות מחיי, משפטים שנאמרו ונחקקו בראשי, ריחות וצבעים, וכאב, הרבה כאב.

דמותו של הזמר נמצאת ברקע, לא במרכז, אלא אם כן יש משהו מטריד שנקשר לשמו, שמפריע להתייחד עם הזיכרונות ומעורר חוסר נוחות, כמו שקורה לי כשאני מתרפקת על "אני אוהב אותך לאה" או על "לא ידעתי שתלכי ממני" של צביקה פיק ומתי כספי. דמותו של אריק איינשטיין לא הפריעה לי מעולם לשייט עם הזיכרונות האישיים שלי. אני שומעת את "אני ואתה נשנה את העולם", ובום, הלב מחסיר פעימה. זה מחזיר אותי בבת אחת למראות בבית הקטן, לאבא, לשפם ולכרס שלו, לדברים שאמר, לחיפוש ולכמיהה המתמדת, לתחושות אשמה והחמצה שמלוות אותי עד היום בכל מה שקשור לבית וחופרות לי עמוק בבטן. האישיות של איינשטיין נתנה חופש לרגשות שהשירים שלו העלו בנו. אריק אפשר לנו ללכת עם הזיכרונות הפרטיים שלנו עד הסוף, כל אחד עם עצמו.

לא רק האישיות של אריק מאפשרת לכל אחד מאיתנו להתחבר לשיריו, אלא גם התקופה שבה נוצרו רוב שיריו. פעם המחיצות בינינו לא היו נוקשות כמו היום. כולנו שמענו את אותם שירים ברדיו בין כל שעה עגולה של חדשות – מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים. הקיטוב החברתי לא היה כה מוחלט. אז לא היה לנו ראש ממשלה כל כך מנותק מהעם, לא היה לנו שר אוצר שנבחר כדי לשפר את מצבה של קבוצה אחת בלבד בחברה. פעם היה לנו דיור ציבורי. פעם למשפט "הגעתי לזה בעשר אצבעות" היתה משמעות. אנשים שהתאמצו הצליחו להגיע למטרות שהם הציבו בחיים. פעם אנשים לא היו צריכים להוכיח שהם ממש בתחתית כדי לקבל משהו מהמדינה. פעם אנשים לא הציתו את עצמם בגלל ייאוש מהמצב הכלכלי. עבור אלוף הכותרות התאבדות כזו היא "טרגדיה אישית מצערת", אבל את כל מה שהמדינה מתגאה בו היא ממהרת לנכס לעצמה. 

היום אנחנו חורקים שיניים, וכלום. תמיד יהיה גורם מלמעלה שינשוף בעורפנו ויטרפד את המאמצים שלנו, תמיד תצוץ איזו החלטה חדשה שתהרוס לנו הכל או תירוצים לכך שהמצב לא משתפר. אבל בכל מה שנוגע לשיריו של אריק, כל אחד מאיתנו הוא כמו פעם, מנותק מהחומות הקיימות בינינו ומהייאוש של היום. תמונות נעות בשחור לבן, חיוכים מבוישים, פשטות, תמימות, ניצוץ בעיניים, תקווה.

מתוך "לול" (Shir Alony)

 

מתוך "לול" (Ron Nostalgy)